"אני צריכה למות בריצה. זה מה שתמיד אני אומרת. לא יכולה לתאר את עצמי יושבת בחלוק מול הטלוויזיה", אומרת שרת העלייה והקליטה, סופה לנדבר, שמציינת בימים אלה 20 שנות פעילות פרלמנטרית. במקביל היא גם פותחת פרק אישי חדש בחייה, ובקרוב מאוד תעבור לגור תחת קורת גג אחת עם בן זוגה, מרק רייפמן. לנדבר התאלמנה לפני כתשע שנים מבעלה אוסקר, שלו הייתה נשואה 30 שנה. בראיון מיוחד היא פותחת צוהר אל חייה האישיים, מדברת לראשונה על פרק ב' שיצרה, ואף חושפת פצע כואב שהיא נושאת עמה במשך שנים: מות בנה הקטן.

לנדבר מודה שכניסה לזוגיות חדשה לא הייתה פשוטה לה. "כל אחד מאיתנו עבר כבר פרק בחייו. כמו כן, אני דומיננטית, אישה חזקה, אבל בסופו של דבר מרק ואני מצאנו את המסגרת שלנו", היא מחייכת. "אנחנו מתכוונים בקרוב לגור יחד. הוא רצה שאעבור לראשון לציון, לבית שלו, אבל אני לא יכולה להיפרד מאשדוד".

העיר שלך נמצאת כיום במוקד המאבק הפוליטי בין דתיים וחילונים.

"אני נגד כפייה דתית. באשדוד חיים יחד חילונים ודתיים כבר שנים. אני כל השבוע עובדת, אני כן מדליקה נרות, אבל בשבת הולכת לחנות, כי אין לי זמן אחר. לאף אחד אין זכות להגביל אותי בחיים שלי. אני אומרת לראש העיר: תפסיק עם הקנסות האלה".

כדי להבין טוב יותר את אישיותה של השרה מטעם ישראל ביתנו ואת המטען הלא פשוט שהיא נושאת עמה, צריך לחזור לשורשיה. לנדבר (68), קלינאית תקשורת במקצועה, גדלה בסנט פטרסבורג. אמה הייתה מורה, אביה קצין בכיר בצבא הסובייטי, שהתקדם בסולם הדרגות למרות היותו יהודי.

ב–1972 היא עברה עם בעלה, אוסקר ז"ל, לגור באוקראינה, בעיר צ'רנוביץ. ב–1979 הם עלו ארצה עם בתם ז'אנה, שהייתה אז בת 7 (כיום כלכלנית המתגוררת בתל אביב). "עליתי מבית עשיר ומפואר והתחלתי חיים חדשים בחדר קטן של 15 מ"ר במרכז קליטה באשדוד", היא נזכרת. "אשדוד הייתה אז עיר קטנה ופרובינציאלית. זה היה קשה. התחלנו חיים עם 100 דולר, איחדנו שתי מיטות סוכנות למיטה 'מפוארת' שלנו, ובפרוזדור שמנו מיטה לילדה. כשסיפרתי לאבי שאני מתכוונת לצאת מברית המועצות, הוא שאל אותי: 'מה חסר לך כאן? יש לך הכל'. שבועיים אחרי זה הוא קיבל התקף לב ומת בגיל 54".

"חמש וחצי שנים לא יכולתי לחלום שמישהו אחר יהיה לידי". סופה לנדבר ובן זוגה הנוכחי מרק רייפמן. צילום פרטי

למה בעצם החלטת לעלות ארצה?

"תמיד נסעתי אחרי בעלי. הוא היה ציוני, ואני את הציונות שלי פיתחתי כאן. מאחורי מסך הברזל השארתי את אמי ואחותי. ידעתי שבחיים לא אראה אותן יותר. זה היה מאוד קשה. לי לא צריך לספר מה זה עלייה. אני עברתי את זה".

איך הייתה ההתאקלמות בארץ?

"הייתי ילדה מפונקת שלא חסר לה דבר. המחסן בבית שעזבתי היה גדול פי כמה מהחדר במרכז קליטה. גם לא הכרתי אף אחד פה. לא היה בן אדם אחד שהזמין אותנו לכוס קפה, להסביר, לדבר. אבל אמרתי לעצמי: אל תסתכלי על כל אלה שבוכים, אלא תשבי, תלמדי עברית, אין לך ברירה אחרת, נצא מזה. כבר אחרי חצי שנה התחלנו לעבוד. אני כקלינאית תקשורת ואוסקר כרופא שיניים. במקביל, ניהלתי מאבק במרכז קליטה כדי להשיג דירות לעולים חדשים. בשנת 1981 השגנו 57 דירות. תמיד עזרתי בהתנדבות לאנשים. ב–1989 הגעתי למועצת העיר אשדוד. הייתי אישה בולטת. ידעתי לדבר, לתקשר, לבוא עם דרישות".

למדתי להיות חזקה

לנדבר עלתה ארצה עם בעלה ובתה, אבל באוקראינה נשאר קבור בנה, גרמן ז"ל, שעליו מעולם לא דיברה. גם כיום, אחרי שכבר עברו עשרות שנים מאז מותו, עדיין מאוד קשה לה להיזכר בטראומה שעברה, ודמעות מציפות את עיניה.

"גרמן היה הילד השני שלי, הוא נולד ב–1975", היא מספרת ומראה תמונה שלו, שעליה היא שומרת מכל משמר. "יכול להיות שבעקבות מה שקרה איתו למדתי להיות חזקה. הוא נולד ילד בריא, יפה, אבל בגלל מחדל רפואי הפך משותק כמה ימים אחרי לידתו. באותה תקופה, להשיג תרופות ומומחים טובים בברית המועצות היה כמעט בלתי אפשרי. אבל שום דבר לא עצר אותי בחיים. החזקתי בבית רופאים, אחיות, פיזיותרפיסטים. במשך שנתיים לילה אחד לא נרדמתי. הילד לא היה מסוגל לבלוע, לא להרים ראש. הייתי צריכה לראות אם הוא נושם או לא נושם".


מה מרגישים במציאות כזו?

"אמרתי: 'אלוהים, למה אני?'. הייתי מרוסקת. לא הייתי חייבת לעבוד, כי בעלי היה מאוד עשיר. אבל חזרתי לעבודה, כי הייתי צריכה לצאת מהבית לכמה שעות. יום אחד הגעתי לאיזו פרופסורית, שאמרה לי: 'תני אותו למוסד ותפסיקי להשתגע ולנסות'. אחרי השיחה איתה נכנסתי הביתה, סגרתי את הדלת ורציתי לשים קץ לחיים. בני נפטר בגיל שנתיים, וזה היה מאוד קשה. לפני כמה חודשים ביקרתי בקבר שלו. מה שעברתי גרם לכך שאני מאוד מבינה ללבם של אנשים בעלי מוגבלויות. כשאני רואה למשל ילדים עם שיתוק, אני פשוט מתרסקת. מנסה בכל פעילות חברתית וציבורית שלי לעשות הכל כדי לעזור לאנשים האלה".

סופה לנדבר בחתונתה עם אוסקר ז"ל

אחרי עלייתה ארצה נלחמה לנדבר למען אמה ואחותה שהיו מסורבות עלייה. "ב–1987 אמי גססה מסרטן", היא מספרת. "ניסיתי לעשות הכל כדי להיכנס לשם. רציתי לראות את אמא, לחבק אותה, להיות לידה לפני שיקרה אסון. נסעתי אפילו לשגרירות ברית המועצות באוסטריה. בסופו של דבר, אמא קיבלה אישור יציאה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. יומיים אחרי קבלת האישור היא נפטרה. אחותי, נונה, עלתה ארצה ב–1989 עם סבא שלנו שהיה אז בן 90 ועם שני ילדים קטנים".

עד כמה הייתה קשה התחושה? לא זכית לראות את אמך לפני מותה.

"זה וילון שחור שיורד ואת לא מסוגלת להרים אותו. כוח רע שעומד מולך ואת לא יכולה לעשות שום דבר. זה היה אסון מבחינתי".

אחותה של לנדבר, ד"ר נונה קוכינה, היא כיום אשת עסקים מצליחה, בעלת חברת קוסמטיקה ישראלית למוצרי ים המלח, המגלגלת מיליונים בפעילותה בחו"ל. "אני מאוד אוהבת את אחותי. ההורים שלנו היו אנשים מיוחדים, וכמו כל הורה יהודי השקיעו בנו המון בלימודים, בחיזוק של אופי", מסבירה לנדבר.

לנדבר יצרה במהלך השנים קשר מיוחד עם שמעון פרס. "יום אחד, כשהייתי חברת מועצת העיר אשדוד, התקשרו אלי ואמרו שהוא רוצה ללמוד רוסית ושהחליט שאני אהיה המורה שלו", היא משחזרת בחיוך. "נתתי לו 40–30 שיעורים. בעיני הוא היה מנהיג, אדם שהערכתי מאוד. כבוד להיות בחברת מישהו שעשה את ההיסטוריה של מדינת ישראל".

תני לו ללכת

לנדבר ניהלה זוגיות מאושרת במשך 30 שנה עם בעלה אוסקר ("אוסיק", היא קוראת לו). "הכרנו בסנט פטרסבורג, הוא הגיע לשם ללמוד רפואה", היא נזכרת. "יום אחד, באחת מנסיעות העבודה שלי לצפון הארץ, אוסיק התקשר ואמר: 'איפה את? את יכולה לחזור הביתה?'. בחיים הוא לא שאל איפה אני. הגעתי הביתה, ואחרי כמה שעות הוא קיבל התקף לב. הצילו אותו, אבל תפקוד הלב מאוד נפגע. הוא עבר ניתוח לב פתוח, סגר את הקליניקה שלו, ניסינו לחזור עד כמה שיכולנו לחיים רגילים, הוא נשאר בבית ואני המשכתי".

את היום שבו נפטר בעלה לנדבר זוכרת בפרטי פרטים. "יום ראשון של חנוכה, 21 בדצמבר 2008. אחת הנכדות שלי חלתה, והתחלתי לאסוף את הדברים שלי כדי לנסוע אליה לתל אביב", היא משחזרת. "אוסיק ירד מהקומה השנייה ואמר: 'סופה, תתחילי עכשיו לדאוג לעצמך'. זה היה המשפט האחרון שאמר לי. תמיד הייתי בבית אישה מפונקת, לא ידעתי המון דברים. אוסיק היה אומר: 'תוציאי כסף מהבנק'. הייתי עונה: 'אתה תעשה'".

מה קרה בהמשך היום?

"הלכתי עם הנכדה שלי למרפאה. מישהו התקשר אלי ואמר שבבית שלנו אף אחד לא עונה לטלפון. התחלתי לדאוג. ביקשתי מחבר שלנו שירוץ מהר לשם. הוא אמר שבבית חשוך, ואז הבנתי שמשהו קרה, כי אוסיק נהג להשאיר אור. תמיד אהבתי את חג החנוכה, שזה נסים ונפלאות. אבל מאז אני כבר לא אוהבת נסים של חנוכה. הגעתי הביתה, הטלוויזיה הייתה דלוקה ואוסיק נרדם לתמיד. הוא נפטר מדום לב בגיל 70".

אחרי מות בעלה, לנדבר התעקשה לקדם הקמת בית חולים באשדוד. "כשנכנסתי לפוליטיקה, בעלי אמר שאני חייבת לדאוג לבית חולים בעיר", היא מספרת. "נלחמתי כדי להעביר את החוק הזה, ובשנת 2001 הוא אכן עבר. ב–21 בדצמבר 2017, ביום פטירתו של אוסקר, הייתה הפתיחה הרשמית של בית החולים הציבורי אסותא אשדוד. בבוקר הלכתי לקברו של אוסיק, ואחר כך לאירוע הפתיחה. בית החולים הזה הוא כמו הבייבי שלי. הייתי שם בכל קומה, בכל פינה, בכל שלב של התקדמות".

לנדבר מודה שהפיכתה לאלמנה הייתה טראומה מאוד קשה עבורה. "פתאום אני נכנסת לבית שבנינו יחד והוא ריק", היא מסבירה. "כתבתי לו שירים, מכתבים, התייעצתי איתו. בהתחלה בכל יום שנסעתי לירושלים עברתי דרך בית העלמין. אחרי כמה שנים רב אמר לי: 'מספיק, תני לו ללכת'".


חופה? בשביל מה?

כיום, כאמור, היא נמצאת בפרק ב', עם מרק רייפמן, אלמן ואב לשניים מראשון לציון, המבוגר ממנה בכמה שנים. הוא עלה ארצה מהעיר לבוב באוקראינה ב–1975, ובקרוב השניים אמורים לעבור לגור יחד באשדוד. "גם מרק הוא רופא שיניים, הוא גם אדם מוצלח", היא מספרת. "חמש שנים וחצי לא יכולתי בכלל לחלום שמישהו יהיה לידי. לא יכולתי לחשוב על לבלות עם מישהו או להרגיש ריח של מישהו. בעלי היה אנציקלופדיה מהלכת, ואני צריכה בבן הזוג את החוכמה הזאת. אני אישה דומיננטית, אני צריכה אדם מיוחד מאוד, חזק".

איך הכרת את מרק?

"אישה שפגשתי עוד באולפן ראתה אותי באיזשהו מקום, שאלה אם אני לבד, והכירה בינינו. התקשר אדם ואמר: 'בואי ניפגש'. היה לי מוזר שמישהו העז להתקשר אלי, כי גברים לא העזו לעשות את זה. גברים מפחדים מנשים חזקות, אבל אותו זה לא הרתיע".


איפה היה הדייט הראשון שלכם?

"הלכנו למסעדה. שאלתי אותו: 'איך אכיר אותך?'. הוא אמר: 'אחזיק את עיתון איסקרה' (עיתון פוליטי של גולים רוסים סוציאליסטים במערב אירופה בראשית המאה ה–20 - א"ש). יש למרק חוש הומור. הוא הדפיס עיתון עם תמונה של לנין, ובאמת החזיק אותו".

היה קליק ממבט ראשון?

"הכרנו לראשונה ב–2013, אבל זה היה תהליך. אחרי שנפגשנו, בכלל חשבתי שאעשה טובה לחברה שלי ואכיר לה אותו. אבל לפני שלוש שנים וחצי, כשביקרתי באוקראינה, רצתי על הבמה, נקעתי רגל, וחזרתי ארצה עם רגל נפוחה ושחורה. מרק התקשר ואמר: 'בואי נשתה קפה'. אמרתי: 'איזה קפה, אני לא יכולה לקום'. אחרי חצי שעה הוא בא אלי עם בית מרקחת. בנינו את היחסים מאוד לאט".

עם בתה ז'אנה בדירה הראשונה באשדוד

לנדבר מודה שבבית היא לגמרי פושטת את מדי השרה. "למדתי בחיים איך לשמור על זוגיות, ותמיד שמתי את בעלי על כס המלכות", היא אומרת. "אישה בבית צריכה להיות אישה. שישי–שבת אני מבשלת, מכינה ריבות, מקבלת אורחים. אני גם מגהצת הכל בעצמי. אני מקדישה המון זמן למשפחה ולשתי הנכדות שלי, אלכס וקארין. בעלי אמר בזמנו: 'את הולכת לפוליטיקה, אבל אל תזניחי את הבית'".

את רואה את עצמך נישאת שוב?

"לא חושבת. טוב לנו יחד. אני צריכה את החותמת הזאת, את החופה? בשביל מה?".

האם לדעתך צריך לאפשר נישואים אזרחיים בישראל?

"אני אישית לא נגד דת. יש לי מזוזות בכל הבית. לפני שנולד גרמן, בני ז"ל, אולי עשיתי חטא והורדתי מזוזות, וקרה לי מה שקרה. מאז אני מדליקה נרות, שומרת על כל החגים. אבל אני חושבת שאנשים לא צריכים להכניס את האף שלהם לחיים של אחרים, וכן צריך לאפשר נישואים אזרחיים למי שמעוניין בכך".

לא מפנה את הגב

מרק רייפמן הוא אביו של אלי רייפמן, מייסד חברת אמבלייז, שהורשע ב–2011 בקבלת 6.3 מיליון דולר במרמה ובשימוש במסמך מזויף. נגזרו עליו ארבע שנות מאסר, אך הוא זכה לשחרור מוקדם בניכוי שליש מתקופת מאסרו. "אלי הוא אדם מאוד מוכשר", אומרת לנדבר. "כיום הוא משקם את חייו, מגדל את ילדיו, עובד. אני מאמינה שיצליח בדרך, ואני אוהבת אותו".

לדבריה, אחת מהאג'נדות שלה היא קידום נשים. "אם תסתכלי על צוות הלשכה שלי זה נשים, נשים ונשים", היא מחייכת. "יש נשים שמסוגלות לבד לפרוץ לעצמן את הדלתות, ויש כאלו שצריכות עזרה, חיזוק".

הקדשה שסופה לנדבר קיבלה משמעון פרס. צילום: לירון מולדובן,רפרודוקציה

אפרופו נשים, מה דעתך על הקלטת של יאיר נתניהו?

"הקלטה שנעשתה בסתר זה דבר שמגעיל אותי, ורדיפה אחרי משפחת נתניהו מגעילה אותי. יכול להיות שהילד שתה, יכול להיות שדיבר שטויות בלי הכרה. אני לא רוצה לדבר על זה. יש לו הורים. אני חושבת שיש קצת דיספרופורציה בעניין הזה. לא צריכים לשפוט את ביבי דרך הילדים, דרך שרה. זה לא מקובל עלי".

מה את מרגישה בנוגע לתדמית המושחתת שדבקה בפוליטיקאים?

"אני מתנגדת בתוקף להכללה הפוגענית הזאת, להאשמה הגורפת. לאמירות בסגנון 'כל הפוליטיקאים מושחתים', 'כל המפלגות מושחתות' אין מקום. באתי לפוליטיקה לפני 20 שנה כדי לשרת את הציבור שלי, ואני יכולה בצניעות רבה לומר שעזרתי לאנשים רבים במדינת ישראל. אני לא מקבלת את האשמה של אחרים. יש 120 ח"כים, כל אחד זה משהו אחר".

יצא לך לדבר עם שר התיירות לשעבר, סטס מיסז'ניקוב, לפני שנכנס לכלא?

"בוודאי שדיברתי איתו. סטס בחור צעיר ומוכשר שטעה. אני מאמינה שהוא עוד יצליח לשקם את חייו".

את שומרת על קשר עם פאינה קירשנבאום?

"הצטרפתי לישראל ביתנו לפני יותר מעשור כי אני שותפה מלאה לדרך שלה. עבדתי שנים רבות בשיתוף פעולה גם עם סטס וגם עם פאינה. אני חייבת לציין שמעגל החברים הקרוב שלי רחוק מהעולם הפוליטי, יש הפרדה. במישור האישי, אני לא רואה כל סיבה להפנות גב או לנתק קשר עם מי שצעדו איתי לאורך תקופה ארוכה ופעלו למען ציבור הבוחרים שלנו".

ספרי על יחסייך עם אביגדור ליברמן.

"בעיני איווט הוא מנהיג כריזמטי, אדם חזק, מיוחד, שרוצה לתרום ולעשות למען המדינה. אני מעריכה את החברות שלו, את הנאמנות לחברים. כשבעלי נפטר, הוא מאוד תמך בי".

מה דעתך על האמירה של גידי גוב כלפי ליברמן?

"הסיפור הזה כבר מאחורינו. מקווה שלהבא גידי גוב יימנע מאמירות גזעניות".


יש הערכות לא אופטימיות לגבי מספר המנדטים של ישראל ביתנו בבחירות הקרובות.

"בכל פעם שמתקרבים לבחירות, מישהו תמיד 'מאוד מודאג' ממספר המנדטים שלנו. זאת כבר ממש מסורת לתת לנו הערכות פסימיות. אז שכל המודאגים ישנו בשקט ויהיו רגועים. אנחנו עקביים בדעות, באג׳נדה ובעשייה בשטח, ולכן רק נעלה. עוד ועוד אזרחים יצביעו לנו".

קירשנבאום. פלאש 90

האתגר האתיופי

לנדבר מכהנת זו הקדנציה השלישית כשרת העלייה והקליטה. "חלמתי על המשרד הזה", היא מספרת. "בשנת 2017 הגיעו לישראל כ–29 אלף עולים מצרפת, ארצות הברית, רוסיה, אוקראינה ומדינות אחרות. וחשוב לא פחות, יותר מ–5,000 ישראלים חזרו לחיות כאן כתושבים חוזרים. האסטרטגיה שלנו היא לפגוש את העולים הפוטנציאליים עוד בטרם עלייתם ארצה ולהעניק להם הכנה מרבית למעבר לישראל.

"אנחנו מקיימים ירידי תעסוקה ומפגשים אישיים בשיתוף הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית, הקרן לידידות וארגוני 'אופק ישראלי' ו'נפש בנפש'. פתחנו בחו״ל 400 כיתות אולפן ללימודי עברית כדי לחסוך לעולה את הזמן היקר עם הגעתו לישראל. אגף היזמות במשרד מסייע לעולים בעלי עסקים להעתיק את עסקיהם ארצה במידה שיש הצדקה כלכלית לכך. השנה, למשל, גם הסתיים בהצלחה הקורס הראשון לעובדים סוציאליים. מי כמוני יודעת עד כמה זה חשוב שעובדי הסיוע יבואו מתוך הקהילה, יכירו את המנטליות, את השפה, כדי שהעולה שנזקק לשירותי הרווחה יוכל לסמוך עליהם".

לנדבר מוסיפה ש"הכאב האמיתי, האתגר האמיתי, הוא העולים המבוגרים. נושאי הפנסיה, הדיור הציבורי, סיוע בשכר דירה, במימון התרופות, ברכישת מזון. אנחנו מחויבים לכל אלה שעלו בגיל מבוגר ולא צברו מספיק ותק לפנסיה".

איך העולים מתמודדים כיום עם בעיית הדיור?

"משרד הקליטה הוא המשרד היחיד היום שבונה דיור ציבורי, בזכות פרויקט 'קרקע חומה' שיזמתי עוד בקדנציה הראשונה. השנה, למשל, התחלנו באכלוס של 257 דירות באשדוד. הגדלנו גם סיוע בשכר דירה לזכאי הדיור הציבורי. הפעילות הציבורית שלי בישראל התחילה כאמור ממאבק לדיור עבור דיירי מרכז הקליטה באשדוד, שבו התגוררנו בעלי ואני. בכל פעם שאני גוזרת סרט ומאכלסת עוד מבנה של כמה מאות דירות לעולים, יש הרגשה של סגירת מעגל קטנה".

לרבים מעולי אתיופיה יש בטן מלאה על המשרד, על דרך הקליטה שלהם בארץ.

"הייתי השרה הראשונה שביקרה בגונדר, וראיתי מקרוב את מה שעוברים שם אלה הממתינים לעלייה. בקדנציה הקודמת יזמנו דיון רחב, שולחן עגול בהשתתפות נציגי הקהילה האתיופית במגוון תחומים. כולם אמרו פה אחד שהמטרה העיקרית היא לעשות הכל כדי לשלב את העלייה האתיופית כמה שיותר מהר בתוך כלל אוכלוסיית ישראל. המשימה הזאת איננה בלעדית רק למשרד הקליטה. היא צריכה להיות על שולחנם של כל משרדי הממשלה, כל אחד בתחום אחריותו.

"יש כאן דבר והיפוכו. מצד אחד, אנחנו מעניקים את כל מה שביכולתנו כל עוד האזרח החדש נמצא בסטטוס של עולה. המעמד של עולה חדש לעולי אתיופיה מוארך בקטגוריות השונות לתקופות ארוכות בהרבה משאר העולים. זה נחוץ וזה מצוין. מצד שני, אין להנציח את הסטטוס החברתי של עולים חדשים. המטרה שלנו היא לשלב את העולים כמה שיותר מהר בחברה. אגב, לאחרונה אף שינינו את שם המשרד ל'משרד לעלייה ושילוב', וזאת לא רק כותרת, זאת מדיניות. אני פוגשת את עולי אתיופיה באוניברסיטאות, בצבא, בכל מקום. הפוטנציאל של העלייה האתיופית הוא אדיר. לצערי, הוא טרם מומש".

אחרי כל כך הרבה שנים בפוליטיקה, יש עדיין לאן לשאוף?

"אני לא מסוגלת בלי עשייה, בלי לפרוץ דלתות וקירות. בעתיד, למשל, יהיה מעניין אותי להיות שרת הבינוי והשיכון או שרת הבריאות. בפתיחת בית החולים באשדוד אמרתי לבעלי ז"ל: 'אתה מסתכל מלמעלה ואומר שסופה הבטיחה וקיימה'. אז אני רוצה להמשיך להבטיח ולקיים".