מה שבתחילה נראה היה כתרגיל מלכותי לאיסוף נקודות בדעת הקהל, עומד להפוך למשבר חריף ביחסי ישראל וירדן. סימנים ראשונים שהגיעו השבוע מעמאן מלמדים כי עבדאללה השני אינו מתכוון לחזור בו מן ההחלטה לשלול מישראלים את זכויות השימוש בשתי המובלעות הירדניות. מילא "אי השלום" בנהריים, אתר תיירות ייחודי בצפון הבקעה, שישראלים רשאים להיכנס אליו היום בחופשיות. הבעיה הבוערת שעוד מעט תשמיע את קולה היא החקלאים. אלפי דונמים משמשים בנהריים ובמובלעת השנייה, ליד מושב צופר בערבה, איכרים ישראלים המעבדים את אדמותיהם. לו אני אחד מהם, הייתי מודאג היום. ייתכן שבעוד שנה לא יהיו ברשותי אדמות לצאת אליהן מדי בוקר. גרוע מכך - אפשר שאיאלץ לחזות מרחוק בחקלאי ירדני צועד אל שדותי.

עבדאללה השני שקל את הצעד הזה בקור רוח ובמשך שנתיים תמימות. אולי בעצם לא כאלה תמימות. בשנתיים האלה הגיעה תחושת ההשפלה שחוו הירדנים מישראל לגבהים. דבר לא נעשה בכוונה לפגוע במלך, אבל בירדן בטוחים כי אף שישראל יכולה לעשות למענם יותר בשלל סוגיות, היא לוקחת אותם בקלות. כאשר זימן אליו ראש הממשלה את המאבטח זיו מויאל, בקבלת פנים של מנצחים, הוא לא שיער כי בכך יפגע בכבודם הלאומי של הירדנים. אבל בעמאן חזו בתיעוד שהפיצה לשכת ראש הממשלה ונתמלאו חימה. מויאל הרג בשוגג שני אזרחים ירדנים. הרשויות שוכנעו שעשה כן כי חשש שהותקף, ושחררו אותו לדרכו. אבל כאשר זכה לחיבוק פומבי בירושלים, התהפכה הקערה על פיה. בירדן חשבו שראש הממשלה, בשבחיו למויאל, הצדיק בדיעבד את הירי וראה בו גיבור מלחמה. הארמון, ששלח אותו לדרכו, התגלה כפתי.

זה כמה שנים צופים הירדנים במגמת התבססות טורקית מדאיגה במזרח ירושלים. אלפי צליינים הגיעו משם לאל־אקצא מדי שנה. הוקמו עמותות צדקה ודת במימון טורקי, ואישי ציבור וחכמי דת החלו לפקוד את מזרח העיר, מלווים בקהל תומכים מקומי. אחריהם נתלו בפינותיה השונות כרזות בטורקית ותמונות של ארדואן. ירדן התקבלה על ידי ישראל ומדינות ערב כשומרת המקומות הקדושים לאסלאם באגן הקדוש, ורבים מצפים ממנה לפעול נגד השחקן החדש והשאפתני. בעמאן חששו כי בתוך כמה שנים אכן ייהפכו הטורקים לכתובת מרכזית עבור האוכלוסייה הערבית במזרח העיר. הירדנים העבירו לירושלים מסרים של אי־נחת, אבל ירושלים, כך נראה להם, פעלה בעצלתיים.

אירועי "יום הנכבה", ב־14 במאי השנה, העניקו לישראל הזדמנות לפעול נגד הטורקים, וגם לרצות במעט את הירדנים. באותו יום נהרגו מאש צה"ל בגבול עזה 63 פלסטינים. בתגובה הורו הטורקים לשגריר ישראל באנקרה, איתן נאה, לארוז את חפציו ולשוב לביתו. בירושלים לא התמהמהו. עוד באותו יום זומן הקונסול הטורקי בירושלים למשרד החוץ, ונדרש אחר כבוד לשוב לארצו.

הנוכחות הטורקית במזרח ירושלים מטרידה לא רק את הירדנים. טורקיה של ארדואן מחבקת את "האחים המוסלמים" ואת תנועות הבת שלה. איש מן השחקנים החשובים באזור אינו רוצה בהם באגן הקדוש. לא הרשות הפלסטינית, לא הסעודים ולא המצרים. המלך הירדני הוא חילוני גמור, ואפשר להניח שקודשי דתו בירושלים אינם מרטיטים מיתרים בלבו. אבל מאחר שהופקד כשומר המקומות הקדושים לאסלאם, משתמשים בכך מבקריו כדי לסנוט בו. הלחץ עליו כבד ורב־חזיתי. את האופוזיציה הירדנית, שבחלקה מקורבת ל"אחים", מעודדים כבר שנים הארמון הקטארי, גורמים אנטי־ממסדיים בסעודיה וראשי אל־אזהר בקהיר. אלה גדודים ומחנות שמסתייעים בדת כקרדום לחפור בו, ובאמצעותה להגחיך כל מי שאינו נאמן בעיניהם לערכים הרצויים.




נהריים. המלך לא צפוי לשנות את עמדתו. צילום: יעקב לדרמן, פלאש 90

להקפיא את המים

מאז פברואר 2015 תלוי ועומד בין ישראל לירדן גם פרויקט ההתפלה. מיזם שנחתם בראשי תיבות, ומאז נותר כאות מתה. המתקן, שעתיד לקום לחוף עקבה, אמור לייצר מדי שנה 35 מיליון מטרים מעוקבים מים ליישובים הישראליים בערבה. את התמורה, השקולה לכמות זו, תקבל ירדן מישראל צפונה משם, באמצעות צינור ההולכה בצפון הארץ, המזרים ממילא מים לממלכה.

כמעט ארבע שנים חלפו מאז, ודבר לא זז. בישראל התנחלה התפיסה כי הפרויקט אינו כלכלי, ולכן מוטב אם יחכה. הירדנים פנו פעמים רבות לעמיתיהם בירושלים ודרשו לנוע. בירתם גדלה ואוכלוסייתה תופחת, והם זקוקים למים האלה. בירושלים לקחו את הזמן, גם כאשר הסימנים על עצבנות ירדנית הלכו וגברו, והאיומים מעמאן לפגוע בהסכם צופר ונהריים היו מפורשים. לפני שבועיים חתמו 50 חברי פרלמנט ירדנים על עצומה הקוראת למלך לא לחדש את הסעיפים הללו בחוזה.

מי שלא ראה את גל התמיכה שלו זכה עבדאללה השני השבוע לאחר הודעתו, לא ראה חיבוק מימיו. עיתוני הממלכה התחרו ביניהם מי מחמיא לו יותר. על פי ההערכות שם, ירדן לא תחזור בה מן ההחלטה. הכרזת המלך הייתה נחרצת וחד־משמעית, וכך נקלטה בדעת הקהל. אין בה כל הפרה. בהסכם השלום נקבע כי שתי המובלעות האלה מצויות בריבונות ירדנית, אבל לישראלים יהיו בהן זכויות שימוש מיוחדות למשך 25 שנה. בסיומן, יעברו גם זכויות אלה לידי הירדנים. אומנם הארמון רשאי כעת ליזום הארכה של המצב הקיים, אבל במצב העניינים כיום, ייתפס הדבר ככניעה ללחץ ישראלי. המלך יצטרך לספק לציבור סיבה רבת משקל כדי להצדיק זאת.

ירדן איננה עזה, אלא ידידה נאמנה. חתימת הסכם השלום. צילום: ראובן קסטרו

שבוע אחד בלי שקט

היה מעניין לחזות השבוע כיצד מגיבה גם דעת הקהל הישראלית. רבים קראו להעניש את הירדנים בצמצום מכסות המים. אחרים הזכירו כי "בזכותנו" המלך מחזיק מעמד. זו וגם זו טענות בלתי מעשיות. הארמון הירדני אומנם נעזר רבות בישראל לצורכי הישרדותו, אבל מעניק לה מתנה שאת ערכה לא ניתן למדוד בכסף. הגבול הארוך ביותר של ישראל שקט בזכות בית המלוכה ההאשמי. לאורך הגבול שוכנת דרך קבע חטיבה של הצבא הירדני, שתפקידה להבטיח שלום וביטחון. נסו לחשוב על שבוע אחד שבו הגבול הזה מופר. שכל מי שרוצה, יכול להתקרב אליו, לחדור לישראל או לירות לעברה רקטות.

בניגוד לסעיפים בהסכם השלום על צופר ונהריים, שיפקעו בעוד שנה, לקשרי המים עם ירדן אין תאריך תפוגה. בהסכם השלום התחייבה ישראל להזרים לירדנים 25 מיליון מטרים מעוקבים בשנה. מדובר במים באיכות נמוכה, שמוזרמים בתעלה מדרום לכנרת ישירות למפעל הטיהור "זיי" בבקעה הירדנית. הירדנים משלמים על ההולכה בלבד כשני סנטים למטר מעוקב אחד. בשל הצורך שלהם במים, קונה ירדן מישראל בכסף מלא כמות דומה (20 עד 25 מיליון מטרים מעוקבים, לפי הצורך). כך מספקת ישראל מדי שנה לירדנים כ־50 מיליון קוב, מחציתם כמתחייב מהסכם השלום, ומחציתם בעסקת יצוא בתשלום.

אפשר כמובן לשלול מהם מחצית מן הכמות הנמכרת. אפשר להרחיק לכת ולשלול גם את המכסה הבסיסית. אבל צריך לזכור שירדן איננה עזה, אלא ידידה נאמנה. המים שמוזרמים לשם מעוגנים בהסכם משפטי היסטורי, ואינם כמו הסולר שנשלח לתחנת החשמל ברצועה. זו כמות שאם לא תהיה ברירה תוכל הממלכה לחיות גם בלעדיה. הקפאתה לא תעודד את המלך לחזור בו. להפך. הוא יתבצר בעמדתו, מחשש להיראות חלש בעיני הציבור, ויזכה לעידוד סוחף מהרחוב. בירדן מחכים רבים לכל הזדמנות שבה יוכלו לדרוש מאבו חוסיין, זה כינויו של עבדאללה, לנתק את היחסים לגמרי.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
tguvot@maariv.co.il