היה זה אי־אז ב־1956. אחד משיעורי החברה בכיתה ו’, בבית הספר ליאו בק בחיפה, הוקדש לשאלה הקלאסית: “מה תעשה כשתהיה גדול?”. בזה אחר זה קמו התלמידים ושיתפו את חבריהם במאווייהם. בעוד שתשובות הרוב נעו סביב הציר הנדוש של רופא־עורך דין־מהנדס, אחד מהם הפתיע בהכרזה שכשיגדל - יהיה ראש העיר חיפה. לאחר שב־2003 פרע יונה יהב, הילד של פעם, את השטרות, בבחירות בשבוע שעבר הסתיים לו החלום, כשהפסיד את ראשות העיר לד”ר עינת קליש־רותם המפתיעה.

שלושה ימים לאחר הדחתו, נשמע יהב מאוכזב ומפוכח גם יחד. “הציבור אמר את דברו, ואני מכבד את זה בכל לבי”, הוא מצדיע לצו הדמוקרטיה בראיון מיוחד ל”מעריב המגזין”. כשהוא נשאל על רקע אמירתו האומללה של ז’קי סבג, ראש העיר המובס של נהריה, אם גם תושבי חיפה היו כפויי טובה בהצבעתם, יהב מתנער מכל ניסיון להשוואה ביניהם. “כשהגעתי ללשכת ראש העיר, תליתי שלט גדול בכניסה: ‘אנחנו כאן לשרת’”, אומר יהב. “אני מאמין באמונה מלאה שתפקידו של ראש העיר הוא לשרת את נתיניו, ואם הם קובעים שדי בשירותיו, עדיף שיזוז הצידה. לא מדובר בשום כפיות טובה, אלא במימוש זכותם של התושבים להחליט מי ישרת אותם”.
 

תוצאות הבחירות בחיפה היו הפעם חד־משמעיות. בשעה שמתכננת הערים ד”ר עינת קליש־רותם זינקה מ־14 האחוזים שקיבלה בבחירות הקודמות - הרחק מיהב וממתחרהו העיקרי ניצב בדימוס יעקב בורובסקי - ל־56 אחוזים, היינו פי ארבעה, יהב נסוג מ־49 אחוזים לכ־37. מה קרה? - “החברה הפכה להיות פלקטית”, מנתח יהב. “היא לא מתעסקת במהויות ומתרכזת אך ורק בתדמית, שבה היא מוכנה להיות שבויה. מי שלא קולט את זה, מוצא את עצמו מחוץ למרוץ”.
 

הייתה הפעם הצבעת מחאה נגדך, לא פחות מהבעת תמיכה ביריבתך?

“נראה לי שכעת, יותר מהצבעת מחאה, הייתה אמירה של די. הגיל שלי, 74, אינו בגדר סוד, והבוחרים העדיפו, כנראה, מישהו צעיר יותר”.
 

רון חולדאי, בן גילך, שועט לתקופת כהונה חמישית.

“מבחינת הרכב האוכלוסין, תל אביב שונה בתכלית מחיפה, עיר שמורכבת משכונות־שכונות, שהתושבים שלהן מונעים משיקולים מקומיים, בלי מודעות לעשייה העצומה שנעשתה בעיר. הישגים דוגמת פרויקט העיר התחתית, שהשבוע אני נוסע לברצלונה כדי לקבל עליו פרס כאחד מחמשת הפרויקטים המובילים בעולם בחדשנות, כנראה מעניינים אותם פחות, כמו גם בניית הנמל החדש, השלישי בגודלו בים התיכון, הקמת שש שכונות חדשות והירידה באבטלה ל־3.5% בלבד. כל אלה לא היו פקטור במערכת הבחירות הזאת. הייתי משוכנע שההישגים הבלתי רגילים ייתנו לי תעודת ביטוח לזכייה בבחירות, אבל לא כך היה”.
 

אגב, אם הייתה מחאה בהצבעה בחיפה, היא לא ניכרה בבניין העירייה רחב הידיים, ברחוב הנושא את שמו של חסן שוקרי, ראש העיר הערבי האחרון של העיר. אחרי היוודע תוצאות הבחירות, גדשו עובדי העירייה עד אפס מקום את מבואת הבניין ובאירוע פרידה ספונטני, קיבלו את יהב במחיאות כפיים ממושכות עם דמעות בעיניים. “אני בכיתי איתם”, יהב מודה. “זאת הייתה בשבילי הפתעה ענקית, שנמשכה ברחוב. כשאני עובר בו, אנשים ניגשים אלי ומחבקים אותי בהתרגשות רבה. אחרים הגיעו אלי הביתה עם מכתבי פרידה חמים. זאת הייתה בשבילי הפתעה גדולה. אני המון שנים בציבוריות, ומעולם לא נתקלתי בתגובות כאלה”.
 

מה לגבי חשבון נפש?

“עדיין לא. תן לעכל, הכל מוקדם מדי. זה ייעשה בבוא העת”.


לא נאמרה המילה האחרונה


יהב מצטייר בימים אלה כמעין גיבור של טרגדיה שייקספירית, כשדווקא התחום שבו הגדיל לעשות, איכות הסביבה, הוא שהנחית עליו נוק־אאוט בבחירות. הוא הפך את הקישון המקולל והמזוהם למקום של בילוי בטבע; על שמו נרשם לעד פינוי מכלי האמוניה מטילי האימה מחיפה; והתעשייה הכבדה והמזהמת עברה ברובה מהעיר ופינתה את מקומה לתעשיית הייטק מתקדמת ולמרכזי בילוי ותיירות, כאשר לדברי יהב נבנים כעת בחיפה לא פחות מ־42 מלונות. “אף פעם לא שמו כאן את נושא התיירות בראש סדר העדיפות”, הוא אומר.

"כל התנהגותו מאוד מוזרה". גבאי עם קליש־רותם לאחר הניצחון. צילום: מאיר וקנין, פלאש 90

 

יהב מעריך שרבים מאלה שמנעו הפעם את קולם ממנו העדיפו לראות את חצי הכוס הריקה על פני חצי הכוס המלאה. “אולי נכשלנו בשיווק”, הוא מביא בחשבון, ואינו מתעלם מכך שלמרות הכל, מפעל “פרוטרום”, שבעליו חגגו באחרונה אקזיט חלומי, ממשיך להפיץ את ניחוחותיו המפוקפקים. ה”לבניות” של בתי הזיקוק, הנראות למרחוק, אומנם הפכו למרכז מבקרים מפואר כעדותו, “אבל למרות זאת, הפליטות של בזן עלו ב־%18 לעומת ירידה של 30% בזיהום האוויר בחיפה, משהו בלתי נסבל”.
 

עשית די כדי לסלק את המפגע הזה מעירך?

“זאת עובדה שלמרות כל המאמצים שלי, המפגע הזה עדיין לא סולק, אבל לא נאמרה המילה האחרונה. הרי לקח 14 שנה כדי לסלק את מפעל האמוניה מהעיר. כאן מדובר בריצה למרחקים מאוד ארוכים”.
 

אבי גבאי, שכה היללת אותו על שיתוף הפעולה שלו איתך בהיותו השר להגנת הסביבה, התייצב לצד יריבתך.

“גבאי אמר שעזב את הממשלה מכיוון שלטענתו היא לא טיפלה מספיק בשחיתות, אבל בחיפה הוא נתן את תמיכתו למועמדת שהורשעה בפלילים. זה אומר שהאיש איבד את הערכים שלו וכל התנהגותו מאוד מוזרה”.
 

יכול להיות שלאחר 15 שנה כראש עיר, נתפסת לשאננות מסוימת ולא צפית שמצביעים יפנו לך עורף?

“זה לא כך. מה שלא קלטנו זה שחל שינוי דרמטי בקרב המצביעים, שלא מתייחסים למהות, לאחר שהפכו לשבויים בידי אינסטגרם בעידן של טרור המקלדת, ששבר כל שיא. אם יש משהו שאני לא סולח עליו, זה שביום הזיכרון ליצחק רבין פורסמה תמונה שלי לצד סכין נוטפת דם”.
 

אולי לא קראת נכון את המפה, כשמבין הצעירים הלוטשים עיניים להנהגת חיפה, הפכת את שי אבוחצירה למספר 2 ברשימתך לבחירות, בשעה שעו”ד דוד עציוני, מנהיג רשימת צעירים בעל השפעה בחיפה, העניק את תמיכתו לקליש־רותם.

“זאת הייתה מערכת הבחירות המושחתת ביותר שחוויתי, והייתי מעדיף לא להתייחס למועמד זה או אחר. טייקונים שיחקו במועמדים כאוות נפשם, והם קבעו מהלכים לאחר שלא נעניתי לדרישה שלהם, זו או אחרת. שום מהלך פוליטי לא נעשה פה באופן עצמאי. מבחינה זו, אני מאוד ירא לגבי העתיד”.
 

גם סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, שתמך בך, לא היה בכוחו להביא מזור לכישלון שלך בבחירות.

“גם שם הייתה התרופפות, ואותה משמעת שחווינו אצל החרדים במערכות בחירות קודמות לא הייתה נחלת הבחירות הנוכחיות בכל המדינה. על כן לא קיבלנו אצלם את המספרים שחשבנו לקבל”.

מה לדעתך, הביא את משה גפני, מנהיג דגל התורה, להטיל את מלוא כובד משקלו למען בחירת יריבתך?

“בקדנציה היוצאת סירבתי להעניק מעמד של סגן ראש עיר בשכר לנציגו, מיכי אלפר, מטעמים של הוגנות. מאותו רגע, כל סוג של מלחמה נגדי היה כשר מבחינת גפני”.
 

זה אותו גפני, שהתנגד להעברת מפעל האמוניה מחיפה והאשים אותך בקבלת כסף להרחבת בתי הזיקוק מטייקונים.

“אכן. זה אותו גפני, שפתאום התחיל להתעניין באיכות החיים בחיפה. הייתה פה מלחמה מאוד מלוכלכת, שגפני היה הסמן הימני שלה”.

מח"כ משה גפני לא התקבלה תגובה עד מועד סגירת הגיליון.
 

השריפה הבאה
 

לא רק חיפאים מכירים את יהב מהתייצבותו הנחושה למען תושבי עירו במלחמת לבנון השנייה ובשתי השריפות שפגעו בעיר. במלחמה ב־2006 הפך בבת אחת לכוכב תקשורת קרבי, שקיפץ ודילג בין הנפילות והאזעקות ונחשף לזרקורי הטלוויזיה כפי שלא מעין נחשף מעודו. “החיים שלי התהפכו מהרגע שבו פרצה המלחמה”, אמר לי אז. “אני מרגיש חובה להיות בשטח, קרוב לתושבים שנקלעים למצב של שוֹק”.
 

כשתהיתי אם לא סיכן את עצמו בכך, השיב: “אני לחלוטין לא מעניין את עצמי ולא מקדיש לכך שום מחשבה. כל התעסקות בי היא בזבוז זמן כשעלי להקדיש את כל כולי לתושבים”.
 

יהב התרוצץ בשטח כאילו אין מחר גם בעת השריפה ביערות הכרמל ב־2010. כשמול האש המשתוללת תושבים פונו מבתיהם בדמי הליל, נפרד אישית מכל אחד מהם. “כראש עיר, אני מרגיש חובה להיות במרכז ההתרחשות, ואני לא יכול להסתפק בקבלת דיווחים”, הסביר אז. “עלי לראות בעיניי מה קורה ולקבל החלטות על המקום. לשמחתי, חיפה ערוכה למקרים כאלה, והכל מתוקתק”.
 

כששאלתי אותו מה היה אז הרגע הקשה ביותר מבחינתו, השיב בלי לחשוב פעמיים: “הרגע הקשה מנשוא היה בביקור של ניחום אבלים אצל הוריו של אלעד ריבן ז”ל, הכבאי המתנדב בן ה־16 שנספה. לצעירים האלה אין אלוהים כשהם מסתערים אל תוך הסכנה”. באותה הזדמנות האשים: “במקום להשקיע במערך הכבאות את כל הכסף הדרוש, מקימים ועדות במדינה הזאת, שחוקרת את עצמה לדעת. במצב הנוכחי, אני חושש כבר עכשיו מהשריפה הבאה”.

היא אכן התלקחה בגדול ב־2016. “פינינו 60 אלף תושבים בלי נפגעים”, הוא מציין כעת. “זאת הייתה שריפה רחבת היקף, שכילתה 2,500 דירות. התחייבתי להחזיר בתוך שנה את העלווה הירוקה לשטח ולשקם את הדירות, ועמדתי בכך עם שר האוצר ותושב העיר, משה כחלון, שעזר לנו להפעיל את מס רכוש. עם אימונים סדירים בנושא, אנחנו נחשבים לעיר עם ההכנה הטובה ביותר בארץ למצבי אסון”.
 

פעם אחת יותר מדי
 

יהב נולד בקיץ 44’, בנם היחיד של אב יקה, נהג משאית בעיסוקו, ושל אם מפולין, לאחר ששנה קודם לכן מחלה קשה לקחה מהם את בנם הבכור. לגבי הוריו, שהתמקמו בדירת שני חדרים בדמי מפתח בהדר הכרמל, יונה שלהם היה כל עולמם. בגיל 27, לאחר שהתייתם מהוריו חולי הלב ונשאר “בלי כלום”, לעדותו, נאלץ להסתדר בעצמו. 
 

לדבריו, הקשיים חישלו אותו. הוא היה פעיל בצופים, שם ניהל להקה שממנה יצאו גדי ציגלמן ויעקב ונטורה, לימים גדי יגיל וקובי אשרת; שירת כקצין במשטרה הצבאית; ובמהלך לימודי המשפטים שלו באוניברסיטה העברית היה יו”ר התאחדות הסטודנטים הארצית, תפקיד שמבחינתו היה מקפצה לכהונת ראש העיר, שאליה כיוון את עצמו מאז שהעריץ בילדותו את אבא חושי, ראש העיר האגדי של חיפה האדומה. המקפצה השנייה הייתה בהיותו דוברו ועוזרו של ראש עיר מיתולוגי אחר.
 

“אצל טדי קולק עשיתי את הסטאז’”, הוא מעיד על עצמו. “לעובדים איתו, טדי היה איש די קשה עם מצבי רוח, אבל זאת הייתה זכות ענקית לעבוד במחיצתו. הרבה מהדברים שיישמתי בחיפה למדתי אצל טדי בירושלים”.

"הרבה מהדברים שיישמתי בחיפה למדתי אצלו בירושלים". קולק. צילום: ראובן קסטרו

 

עד בחירתו לכנסת, פעל בחיפה כעורך דין וכחבר בדירקטוריונים, לרבות של התיאטרון העירוני, ובמשך 18 שנה היה חבר מועצת העיר. ב־96’ נבחר לכנסת ה־14 מטעם העבודה. “כאיש ביצוע מטבעי, זה לא היה חלום חיי”, הוא מעיר. “הייתי סגנו של ראש העיר עמרם מצנע כשפרס, מי שאי אפשר היה לעמוד בפניו, הביא אותי לכנסת. ‘מכיוון שהולך להיות מזרח תיכון חדש, חשוב שתהיה שם’, שכנע אותי”.
 

והוא אכן היה שם לכהונה של שלוש שנים באופוזיציה בעת ממשלת נתניהו הראשונה, שבמהלכה לא אהב לדבריו את הדַבֶּרת הפרלמנטרית, אבל כחובב תרבות השיג את שלו כשיזם את חוק הקולנוע (“הקמתי את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בחיפה”, הוא מזכיר), שהביא פריחה לענף, ואת חוק הזמר העברי, ש”גרם לכך שב־50% מהשמעות הזמר בתחנות הציבוריות חייב להיות זמר עברי”.
 

חשיבות יתרה מייחס יהב לתיקון לחוק השמות שהעביר, והוא מאפשר לילדים מאומצים, ובהם צאצאי נופלים במערכות ישראל, לשמור על שם המשפחה של הוריהם ובכך להזכיר ולהנציח אותם, לאחר שעד אז עם האימוץ חויבו המאומצים לשאת רק את שם מאמציהם. “עברתי ויה דולורוזה עד שהתיקון לחוק אושר”, מספר יהב, שקרוב לגיל 40 נשא לאישה את הפסיכותרפיסטית פרופ’ רבקה יהב, אלמנת מלחמת יום הכיפורים, לאחר שניסו לכפות על בנה את שם מאמצו בלבד. הבן, אורן, אב לשלושת נכדיהם של בני הזוג יהב, עומד בראש קרן השקעות גדולה וחי זה 15 שנה בארצות הברית. “קשה לנו עם זה, אבל זה המצב”, אומר יהב, שבנו בא לסייע לו בבחירות, אך כבר אין לו זכות הצבעה.
 

יהב בחר דרך מקורית להתמודד עם ירידת הבן מהארץ: “אורן לא לבד. אי אפשר להתעלם מהתופעה של ירידת צעירים, לאחר שרובם הרגישו שאין להם הזדהות עם המדינה. מה עושים? התגייסתי להעברת שיעורי אזרחות בבתי ספר תיכוניים לשם העמקת הקשר של התלמידים עם הארץ, ובמהלכם נקלעתי לא פעם לשיחות לא קלות איתם”.
 

לא יודעים על זה בציבור.
“לא חיפשתי כותרות”.
 

לאחר הכנסת, חזר יהב לעסוק בעריכת דין. כשמצנע עזב ב־2003 את כס ראש העיר כדי לרוץ לראשות העבודה, יהב נבחר במקומו, אך לא מטעם מפלגה זו. “מפלגת העבודה הקיאה אותי משורותיה לאחר שרצתה להריץ מועמדת אחרת (פרופ’ עליזה שנהר – יב”א). הייתה זו חברתי מילדות, יהודית נאות המנוחה, שרה מטעם שינוי, שהביאה לכך שרצתי בשם מפלגתה בלי להיות חבר בה”.
 

הצטיירת כזיקית פוליטית.

“לא מתוך כוונה שלי. כששינוי התפרקה, היה זה אהוד אולמרט, חברי מאז ימי התאחדות הסטודנטים, שהביא אותי לקדימה, שגם היא התפרקה”.


והמסקנה?

“אין כמו סכסוכים אישיים בצמרת כדי להרוס מפלגות, כפי שהיה בין ציפי לבני לבין שאול מופז”.
 

ובאשר לחברך הוותיק?

“יש בי צער רב על איך שנהרסה הקריירה לאהוד אולמרט, איש מוכשר מאין כמוהו”.

"צער רב על איך שנהרסה לו הקריירה". אולמרט. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

לקראת הבחירות לכנסת ב־2015 כבר שייטת בספינת מפלגה אחרת. 

“אכן, כשתושב חיפה, משה כחלון, הקים את כולנו כדי לרוץ לכיוון משרד האוצר, חשבתי שהעיר חייבת לתת לו תמיכה כדי להיעזר בו בבוא העת”.
 

זה נכון שהתחלת את כהונתך כראש העיר כשהסתובבת בין עובדי העירייה עם אלבום צילומים ביד?

“במשך שנים צילמתי בעולם דברים שנגעו לתחום המוניציפלי, ואת זה הבאתי לממלאי תפקידים בעירייה כדי שיישמו את מה שהראיתי להם”.
 

בין הישגיו של יהב כראש עיר, ניתן למנות, בין השאר, את מנהרות הכרמל, שאותן הגה ראש העיר בעבר אריה גוראל; שיקום העיר התחתית והפיכתה למרכז בילוי ולצדו קמפוס אוניברסיטאי מול הנמל; שיקום ואדי סאליב; והכשרת 15 קילומטר של טיילת ושבילי אופניים לאורך הים.


פסי הרכבת ימשיכו לחצוץ בין העיר לבין הים?

“כאן אני איש בשורות. הגענו להסדר עם הממשלה לגבי שיקוע פסי הרכבת, מה שיאפשר לבנות בנמל המערבי את החזית הימית של חיפה. זה מה שקיוויתי לעשות בקדנציה הרביעית והאחרונה שלי, אבל זה לא צלח לי”.

כעת, לאחר שרשימתך השיגה בבחירות ארבעה מנדטים, תעבור לכהן כחבר מועצה מהאופוזיציה.

“קשה לי להאמין שזה מה שיקרה. עלי לשקול מה לעשות. כמי שכיו”ר התאחדות הסטודנטים פעל למען עליית יהודי ברית המועצות מול התהליכים המתרחשים בעם היהודי, אני חושב שעלי לחזור לתחום ובכך לסגור מעגל”.


אפשר לומר שרצת בבחירות פעם אחת יותר מדי? 

“לפי התוצאות - בוודאי”.