"אם להגיד את האמת, מדינת ישראל נמצאת עכשיו במשבר מאוד עמוק ומצב העניינים בה לא לרוחי, אם כי אני משתדלת להיות אופטימית ומתנחמת בכך שזה לא לתמיד. אולי הייתי תמימה כשהאמנתי שנהיה חברה למופת. לצערי, השסעים בינינו הולכים ומתרחבים, הדמוקרטיה נפצעת ויש נטייה להגביל כאן את חופש הדיבור ולפגוע באחד ההישגים הגדולים שלנו - מערכת המשפט.

“אני חושבת שיבוא הרגע שבו תהיה במדינה התפרצות אזרחית, שתחולל בה שינוי ותביא לכך שתהיה בה יותר תשומת לב לבעיות החברתיות, התרבותיות והחינוכיות והאנשים כאן לא יהיו רובוטים שפוחדים לפתוח את הפה".

אומרת דברים מטרידים אלה, תמר אשל, חגגה הקיץ את יום הולדתה ה־98. מי שהייתה חברת כנסת, סגנית ראש העיר ירושלים, שגרירת ישראל במוסדות האו"ם, מזכ"לית נעמת ובצעירותה פעלה באומץ ועם הרבה תושייה למען הקמת המדינה, זוכרת הכל מהעבר, ובה בעת היא נטועה בהווה ומתייחסת למתרחש בו בחדות וללא פשרות.

למרות מגבלות בריאות, אשל פעלתנית ותוססת גם בגילה המתקדם. בימים אלה חגגה מלאת 30 שנה ל"נופי ירושלים", בית דיור מוגן בשכונת "בית וגן" בבירה, שהיא, המפא"יניקית בעברה, הקימה אותו עם אליהו לנקין, מי שהיה מפקד אצ"ל בירושלים וחבר הכנסת הראשונה מטעם חרות. “ייחודו של הבית בכך שאנחנו, דייריו, מנהלים אותו", מציינת אשל, שעודנה חזק בעניינים ועל השולחן בדירתה רוויית האווירה ניתן להבחין בספריהם החדשים של א"ב יהושע, אשכול נבו וניר ברעם.

 תמר אשל. צלם : מירי צחי תמר אשל. צלם : מירי צחי

כאחייניתו של אבשלום פיינברג, מייסד מחתרת ניל"י במלחמת העולם הראשונה, שמצא את מותו שלוש שנים טרם הגיחה לאוויר העולם, גדלה אשל לאורה של אגדה. “הלעיטו אותי הרבה בסיפורים משפחתיים", היא, נצר לביל"ויים, מספרת בנימה מחויכת. “אמא שלי, צילה, הייתה אחותו הצעירה של אבשלום והעריצה אותו, כשהיו יחסים קרובים בין שניהם. הוא היה המנטור שלה ואחרי לכתו, היא הייתה שומרת הסף של המסורת המשפחתית".

וזה עבר אלייך?
“לא כל כך מהר. רק בשנים האחרונות אני מתמסרת לשימור המורשת. דווקא כשהייתי צעירה, התרחקתי מכל הפולחן המשפחתי. בנעוריי קראו למשפחות שלנו ‘האצולה הארץ־ישראלית’ וזה תמיד צרם לי, כי אני לא רוצה להיות אצולה, גם לא מיוחסת. כל מה שעשיתי היה בזכות עצמי ולא בזכות זולתי".


ללא פחד

אשל נולדה ב־1920 בלונדון בתשעה באב, כשאביה, עורך הדין זאב שוהם, עשה שם בשליחות ציונית. בת 3 הייתה כשבאה עם הוריה ארצה וגדלה בחיפה, שם סיימה את בית הספר הריאלי. פעלתנותה יוצאת הדופן החלה בנעוריה, כשלדבריה כבר בהיותה בת 14 גויסה אישית ל"הגנה" על ידי מפקד הארגון בעירה, יעקב דורי, לימים הרמטכ"ל הראשון. היא הייתה פעילה בצופים וחברה בגדוד מגיני השפה העברית, ובוועד להגנה על תוצרת הארץ.

“אצלנו במשפחה היה מין שיגעון כזה, שאדם צריך להתנדב ולתרום", היא מטילה אלומת אור לעבר תקופה רחוקה. “אי לכך, כבר בגיל 8 עבדתי בחנות פרחים וכל מה שהרווחתי, שמתי בקופסת קרן קיימת. הדוד של אמא היה יהושע חנקין, כך שחיינו את גאולת הקרקע 24 שעות ביממה. בגילי הצעיר דאז סירבתי לאכול תפוזים מהפרדס המשפחתי שלנו מפני שעבדו שם פועלים ערבים. בימים ההם ייבאו תפוחי עץ מחוץ לארץ. כשראיתי את אבא שלי הולך לנגוס באחד מהם, זה שיגע אותי. 'אבא, אתה לא יכול לאכול תוצרת חוץ’, הזכרתי לו".

ומה עשית כנערה בהגנה?
“הכנתי רימונים ופירקתי אקדחים. ככה זה היה בימים של מחסור בכוח אדם. היינו צייתניים. כשאמרו לנו לעשות משהו, עשינו. כשהיו שסירבו לתרום ל’כופר היישוב’, שלחו אותי לסמן בטוש בלתי מחיק על דלתות הסרבנים".

אשל, שקפצה מעל כיתה א’, יצאה בגיל 17 ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה העברית והייתה אז, במאורעות, קשרית מורס ודגלים. את התפקיד הזה היא מילאה גם בעלייה על הקרקע של קיבוץ מעלה החמישה, מיישובי חומה ומגדל, לפני 80 שנה.

מלחמת העולם השנייה תפסה אותה בלונדון, עיר הולדתה, לשם עברה ללמוד אנטומולוגיה של צמחים “מתוך רצון לתרום לחקלאות בארץ". כשפרצה המלחמה, הורה לה שאול אביגור להפעיל בבירה האנגלית תחנת אלחוט של ההגנה לצד לימודי מזרחנות באוניברסיטת לונדון. “זה תפקיד מסוכן ואם תיעצרי, נכחיש כל קשר אלייך", אמר לה מי שהיה מראשי הארגון. היא נענתה בלי היסוס לאתגר והפכה ל"גדעונית".

תמר אשל עם נזירות מכנסיית הדור מיציון בירושלים, בתחילת שנות ה־ 70. צלם רפרודוקציה: מירי צחי תמר אשל עם נזירות מכנסיית הדור מיציון בירושלים, בתחילת שנות ה־ 70. צלם רפרודוקציה: מירי צחי

“תפקידי היה לקלוט תשדורות מהארץ מדי ערב ב־11, לפענח אותן ולהעביר את המידע למחרת למי שצריך", היא מספרת. “ המשכתי בכך גם כשהיה ה’בליץ’ של הפצצות הגרמנים על לונדון, שזרעו הרס וחורבן, ולא ירדתי למקלט. אם אתה שואל אם הייתי אמיצה, לא ידענו פחד באותם זמנים. רק פחדתי להיפצע. להיהרג? - לא נורא. הסתכנתי בכך שהאנגלים יתפסו אותי.

“למעשה, לא סיפק אותי להיות רק ‘גדעונית’. במסגרת המשמר האזרחי שם, שפעל נגד התקפות אוויר התנדבתי לעבוד במפעל של מקלחות ואמבטיות, שהוסב לייצר תאי מקלענים למטוסי ‘ספיטפייר’ ו"בו הייתי הבחורה היחידה שם שעבדה במתכת".

בהמשך, אשל התגייסה לצבא הבריטי כנהגת משאית, כמו סוניה פרס באותה תקופה, כשלדבריה, “זאת הייתה פריצת דרך לעשות תפקיד גברי, וכשהיה מתקלקל משהו, הייתי נשכבת מתחת למשאית ומתקנת". הרומן שלה עם ההגה הסתיים, כשנמאס לה להסיע מפקד שיכור שעצבן אותה בגילויי אנטישמיות.

כשביקשה העברה, הוצבה במרכז המודיעין בקהיר, משם נזרקה עד מהרה, כשמפקדיה גילו שיש לה משפחה בארץ. הם הזיזו אותה לתפקיד של סמלת חינוך, ולא ידעו שאגב כך סייעה הסמלת החרוצה לנציג ההגנה בבירה המצרית.

בז׳נבה עם 5 לירות

ב־46’ השתחררה אשל מהצבא הבריטי וחזרה לירושלים, שבה פעלה כקצינת מודיעין של הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, שמטעמו הוטל עליה לעקוב אחר הדיונים בתוך אונסקו"פ, ועדת האו"ם לענייני ארץ ישראל, שבאה הנה כדי לדון בחלוקת הארץ, כצעד לקראת החלטת כ"ט בנובמבר. בנוסף היא טיפלה בעיתונאים הזרים, שבאו לסקר את דיוני הוועדה ואגב כך מילאה תפקיד שהשיק לריגול.

“באמצעות חשמלאי ששלחנו למלון שלהם, שתלנו אצלם מכשירי האזנה ויכולנו לדעת על מה דיברו בדיונים ובשיחות הטלפון שלהם", היא מספרת. “את החומר משם הייתי מעבירה לחיים הרצוג, שהיה המקשר בין המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לבין אנשי אונסקו"פ".

כששמעה אשל אצל מכבי מוצרי, מפקד השיירות לירושלים, את השידור ההיסטורי שהועבר מהאו"ם בכ"ט בנובמבר בדבר מדינה יהודית, שאושרה במסגרת תוכנית החלוקה, לא ידעה את נפשה מרוב שמחה. “רקדתי כל הלילה ליד בנייני המוסדות על עצם העניין וגם מתוך סיפוק שהיה לי חלק בכך", היא מעידה.

גם על ליווי העיתונאים הזרים יש לה סיפור: “לאחר שלקחנו אותם לסיור בדרום בפייפר, הם ביקשו לראות איזו פעולה מבצעית אמיתית בליל. התקשרתי ליגאל אלון ואמרתי לו - ‘יגאל, אתה מוכרח להציל אותי’, אז הוא שלח אותי עם פתק אל קצין המבצעים במחנה פלמ"ח ליד תל אביב. זה היה יצחק רבין, שעדיין לא הכרתי אותו. ‘עם כל הרצון הטוב, לא ניקח עיתונאים לפעולה אמיתית’, אמר, ובמקום זה הציע לעשות להם הצגה. כך נעשה, והעיתונאים היו מבסוטים עד הגג".

בית אהרונסון - מוזיאון ניל"י  שם : אבשלום פיינברגבית אהרונסון - מוזיאון ניל"י שם : אבשלום פיינברג

ועוד סיפור, שעשוי להישמע כיום דמיוני: בן־גוריון, שהכיר אותה מימי ה"בליץ" בלונדון, שלח אותה לחפש באירופה, אולי בז'נבה שבשוויץ, את אליעזר קפלן, מנהל מחלקת הכספים של הסוכנות היהודית, כדי לשנות את רשימת הרכש שעמה יצא לחו"ל. “הוראה זו הוראה", היא נזכרת. “לא הייתי מוכנה לנסיעה בחורף. שנוררתי בגדים חמים ומזוודה - ויצאתי לדרך. הגעתי לז'נבה בשלוש בלילה, כשבכיס שלי רק חמש לירות ואני בלי כתובת. אלוהים יודע איך הצלחתי למצוא את קפלן ולמסור לו רשימה מעודכנת של רכש ההגנה".

בכך לא תמו מעלליה של אשל בימי המדינה שבדרך. בדצמבר 47’ יצאה למרסיי שבצרפת כדי לרכז את פעולות עלייה ד’, שלוחה של המוסד לעלייה ב’, שהעבירה ארצה פליטי שואה באמצעות תעודות ומסמכים מזויפים, שימנעו מהם בהגיעם לארץ הגליה לקפריסין בידי הבריטים. “לשם כך זייפנו והרכבנו משפחות פיקטיביות", היא מגלה. “אל תשאל איזו מעבדה משוכללת לזיוף מסמכים הייתה לנו שם".

אגב כך נזכרה אשל, בת ה־28 בקירוב, שמרוב פעילות למען המולדת עדיין לא הקימה משפחה משלה. “לא חסרו לי מחזרים, אבל אף אחד מהם לא מצא חן בעיניי", מעירה אשל, שהכירה במרסיי את בעלה הראשון, ליונל שוורץ, איש מח"ל מדרום אפריקה, אבי בתה היחידה, יעל, ונישאה לו. ארבע שנים לאחר נישואיהם, התגרשו. שוורץ נפטר בדמי ימיו ב־64’.

שילמת בחייך האישיים על פעילותך המסועפת?
“יכולים להגיד שכן, מה גם שלא שמרתי על קשר עם האנשים הרבים שהכרתי, כשעברתי משטח לשטח ומתפקיד לתפקיד. על זה אני מצטערת היום. אבל היה לי חשוב לאתגר את עצמי בכל פעם בתפקיד קשה מקודמו וכאילו להגיע לפסגה של הר, לרדת ממנו ולמצוא הר אחר. כל זה היה על חשבון משפחה".

הקשר הלבנוני

היא נשארה במרסיי עד אוגוסט 48’, כלומר עד לאחר הקמת המדינה, כשבדרך חזרה תפסה טרמפ על אחד ממטוסי הרכש שיצאו מצ’כוסלובקיה למדינה הנולדת. תחילה שובצה בוועדה הציבורית לבדיקת כשירות העובדים היהודים בממשלת המנדט לקראת העברתם לשירות ממשלת ישראל.

“מפוצץ אותי לחשוב איזה נאיביים היינו", מעירה אשל. “מפני שריגלתי אחרי הבריטים, חשבו שאני מומחית לממשלות. אחרי כן הוטל עלי להכין עם מזכיר הממשלה, זאב שרף, תוכנית למבנה הממשלה בישראל. כשגיליתי שהולכים לחלק תפקידים לפי מפלגות, אמרתי שאני לא במשחק הזה - והתפטרתי".

בינואר 51’ הצטרפה למשרד החוץ: “כששר החוץ, משה שרת, שהכיר אותי, דרש אותי, סירבתי. פרוטקציה? - לא רוצה. זה לא עזר לי. שנה שלמה ‘ישבו’ עלי בעניין הזה אנשי הש"י, שאיתם פעלתי לפני הקמת המדינה, עד שהתרציתי ונכנסתי למחלקת החקר במשרד".

מדוע סירבת תחילה למשה שרת?
“כי הכרתי אותו כאיש קשה ודקדקן בפרטים הקטנים ביותר. חשבתי שאחד כמוהו צריך יס־מנים ולא אחת כמוני, שעומדת על שלה ומתווכחת על כל דבר".

אשל: “לאחר שניהלתי את לשכת מנכ"ל המשרד, וולטר איתן, כשרצו שאצא לתפקיד בחו"ל, לא התלהבתי. כבר היה לי מספיק חוץ לארץ. אבל כשהציעו לי לכהן במוסדות האו"ם בז'נבה, שם קיבלתי עם השנים מעמד של שגרירה, והייתי יו"ר הוועדה למעמד האישה, נעניתי. זאת עבודה נטו, אמרתי, לא תפקיד ייצוגי עם קוקטיילים וכאלה. מבין הנציגים הערבים שם היה לי קשר טוב עם הנציג הלבנוני, שישב לידי והיה נחמד. כאשר חבריו ממדינות ערב לא היו בסביבה, דיבר איתי ברצון".

ב־60’ נישאה לבעלה השני, איש משרד החוץ אריה אשל, שאותו הכירה במשרד מראשיתו. לימים, בהיותו בחופשת מולדת מכהונתו כקונסול ישראל בארגנטינה, התקשרה אליו כדי לקבל ממנו טיפים לקראת צאתה לוועידה בבואנוס איירס בנושא מעמד האישה. “נפגשנו בבית קפה ומזה צמח רומן", היא מספרת בחיוך. “תוך שבועיים התחתנו. שנתיים מתוך שנות נישואינו פעלנו זו לצד זה: כשאריה כיהן כשגריר ישראל בברזיל, מוניתי כאחראית על משלחת הסיוע הטכני של ישראל למדינה זו".

אשל נפטר ב־68’ ממחלת לב בהיותו שגריר ישראל בקנדה כמו קודמו, צעיר לימים. תמר לא נישאה שוב ומאז היא בארץ, פרט לשליחויות בחו"ל. “שבע פעמים הייתי במשלחת ישראל לעצרת האו"ם וזאת הייתה עבודת פרך, בפרט ההתמודדויות עם נציגי מדינות ערב", היא מציינת. “אני כזה טיפוס, שאם מתקיפים את ישראל, אני מחזירה מנה כפולה ועל המקום".

כשכעבור שנה הציע לה שר החינוך זלמן ארן לרכז במשרדו את נושא התרבות, דחתה בנימוס את הצעתו. “זה קסם לי, אבל לאחר שנים כעובדת מדינה, הייתי צריכה משהו מחוץ לממשלה", היא מסבירה. “את זה מצאתי כשטדי קולק הציע לי לשמש כיועצת שלו בעיריית ירושלים".

בעידודו נבחרה היועצת הנמרצת ב־73’ כחברת מועצת העיר, שבה כיהנה במשך עשור, בין השאר כממונה על תיק החינוך, לצד תפקידים אחרים שיפורטו מיד. “טדי ואני הכרנו עוד מהפעילות לפני קום המדינה", היא מעידה. “והאמת? - הוא זכור לי כמי שהיה קשה לעבוד איתו. אבל בשל היכרותנו הממושכת, הרגשתי שאני לא חייבת להירתע ממנו והיה לי ברור שאם לא הסכמתי למשהו, זכותי לעמוד על שלי".

כמו חייל יפני

במקביל להיבחרה בירושלים, נבחרה ב־74’ למזכ"לית מועצת הפועלות, שבעת כהונתה הפכה לנעמת. בהקשר זה - עוד סיפור המעיד על אישיותה המיוחדת: “בעקבות פעילותי למען מעמד האישה, לחצו עלי שארוץ למועצת הפועלות. בבה אידלסון, שעמדה בראש הארגון יותר מ־40 שנה, אמרה - ‘אני רוצה אותך לידי כדי לעצב אותך וכשארגיש שאת מוכנה, אעביר לך את השרביט’. ‘בבה, לא מעצבים אותי’, השבתי לה. ‘אם תרצי, תוכלי לנסות אותי ואם לא אהיה טובה, תהיי רשאית לזרוק אותי".

קיצורו של דבר: אידלסון השליכה את יהבה על פעילה אחרת, אבל חברות הארגון רצו את אשל. היא נבחרה ואידלסון, שנפטרה ב־75’ בגיל 80, לא ראתה אותה קוצרת שבחים על הישגיה. “לא היה לי קל להזיז שם דברים, לאחר שבבה שלטה בארגון בסגנון המאה ה־19", היא מודה. “רציתי להפוך את הארגון לעכשווי ולמודרני ושידבר גם לנשים צעירות, מה גם שפועלות כבר כמעט לא היו".

אשל הסתפקה בתקופת כהונה אחת בנעמת, ובעוד שהתקדמה בירושלים למעמד של סגנית ראש העיר, נבחרה ב־77’ לכנסת התשיעית, המשיכה לכנסת העשירית וחדלה. “נלחמתי כלביאה על העלאת אחוז הנשים בכנסת", היא מציינת, “אבל הרגשתי שם רע מאוד. לעומת חברות כנסת אחרות, שלכל אחת מהן היה פטרון, לא רציתי פטרון. לכן, מאוד חששו ממני ושמו לי רגליים בכל הזדמנות. על כן לא מפליא שאת עיקר המחמאות קיבלתי מספסלי האופוזיציה ומח"כים גברים. אף פעם לא מנשים, שביניהן הייתה קנאה רבה".

ב־81’ התמרדה והצביעה עם הימין בעד חוק הגולן נגד המשמעת הסיעתית. “על הגולן להישאר בתחומי מדינת ישראל", היא משוכנעת. “בהשקפותיי הייתי ונשארתי אקטיביסטית ביטחונית, שהיונים במפלגה התנגדו לה".

אגב, ב־96’, 15 שנה לאחר אישור החוק, פרשה מהעבודה והייתה ממקימי "הדרך השלישית", התנועה שהרימה את נס ההתנגדות לנסיגה מהגולן. מה קרה לתנועה זו? - “אביגדור קהלני, שלא היה מנהיג טבעי, הרג אותה".

ופרט לגולן?
“בהיותנו לא קיצוניים, היינו מוכנים לוויתור על חלקים מארץ ישראל למען השלום".

באיזו מפלגה את כיום?
“בשום מפלגה, אם כי הצבעתי בעד העבודה לא בלב שלם".

מדוע?
“כי זו כבר מחלה גנטית מה שמתרחש בה. אני מאוד מאוכזבת ממה שקורה במפלגה הזאת, שראשיה נלחמים זה בזה ולא יודעים לוותר על האגו. אני באמת מאוד חוששת מירידה של מפלגת העבודה ממקומה בהנהגת המדינה".

בגיל 64, גיל טוב, כדבריה, מצאה עצמה גמלאית, אבל מהר מאוד עברה לזירות אחרות. כך, בעקבות "מבצע משה", עמדה בראש המועצה הלאומית ליהודי אתיופיה. אשל, שב־90’ הועטרה בתואר יקירת העיר ירושלים, הייתה פעילה בגופים ציבוריים רבים, כולל אפילו תפקיד של דירקטורית ויו"ר ועדת ספנות ושינוע בחברת הפחם הלאומית, “לשם הגעתי מתוך פעילות למען איכות הסביבה".

נהנית בה?

“לאחר 12 שנה בחברה הזאת, כבר הרגשתי כמו חייל יפני שנשכח באיזה אי נידח".

אשל נהגה ברכבה עד גיל 95. קרוב ל־100, עם מכשיר חמצן המקל עליה את הנשימה, כפי שיש לה לרעיית הנשיא, היא מדברת שעות בלי לאות ומרתקת בדבריה, הנאמרים בנימה עכשווית. את הפצצה היא שומרת לסיום שיחתנו. כשאני שואל אותה לתומי עד מתי ביבי, היא משיבה בלי חשבון: “כל עוד הוא שבוי מאז ימי 'הקלטת הלוהטת' בידי שרה, שהיא קצת פסיכופטית, הוא לא יוותר על השלטון".

איך הוא כראש ממשלה בעינייך?
“ביבי הוא בחור מוכשר, המאוהב בעצמו ותקוע בהערצתו לאביו הפרופסור, שלא זכה להכרה בארץ. לגנותו תירשם ההאלהה שעשה לאחיו, יוני, והביאה אותו להיזכר כגיבור מבצע אנטבה, הגם שלא היה כזה. בעקבות כך, הוא חושב שמגיעה לו ראשות הממשלה מעתה ועד עולם.

“השחיתות, שעוטפת אותו, היא בושה וחרפה למדינה. לא להאמין איך הוא מסתובב בלי כסף בכיס. הרי מספרים שאף פעם הוא לא משלם ותמיד משלמים בשבילו. קמצנות היא מחלה שמוליכה לפרשיות השחיתות שבהן הוא מואשם. לא על זה חלמנו כשפעלנו למען הקמת מדינת ישראל".