ראש הממשלה בנימין נתניהו נבחר למקום השני ברשימת המשפיעים של מעריב, מיד אחרי מי שעשוי לחרוץ את גורלו בשנת 2019 - היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, שבוחן בימים אלו את תיקי החקירה בעניינו בהם המליצו המשטרה והפרקליטות להגיש כתב אישום בגין שוחד. ראש הממשלה כבר הוכיח שהוא מקדים את יריביו בכמה צעדים, אך נראה כי במערכת הבחירות הקרובה הוא יצטרך להמציא את עצמו מחדש פעם נוספת - האם הוא יצליח?

משפחת נתניהו מנהלת את קרב חייה, אבל זהו גם קרב חיינו / אודי סגל

השנה האחרונה קיבעה את ראש הממשלה בנימין נתניהו כמנהיג הישראלי המחזיק בכהונה הארוכה ביותר, כמותג הבינלאומי המוכר ביותר וכדמות הישראלית שהכי מעוררת רגש - וביססה גם את משפחתו ככזאת. הכוונה היא לשילוש הקדוש: נתניהו, רעייתו שרה - המכונה "הגברת הראשונה" או "הגברת", כפי שהתבקשו לקרוא לה כל עובדיה וסובביה - והבן יאיר, "הילד" בפי פוליטיקאים ויועצים שמכירים את הדינמיקה המוזרה, האובססיבית והטעונה במשולש שצלעותיו הן האב, הבן והגברת הראשונה. 
 
שלושתם מבוֹססים עמוק בענייני המדינה: האב בנימין כבחירה לגיטימית של העם; הגברת שרה, כבחירה לגיטימית של ראש הממשלה; והבן יאיר, כבחירה מודעת ובעייתית של בחור שמרגיש שהוא יכול להשפיע ולהשתלח, אף שלא הרוויח את מעמדו זה בעשייה או בניסיון. 
 
עד לא מזמן נחשב העיסוק בבני משפחת נתניהו, ובצדק, כרכילות. לעתים מרושעת, לפעמים עסיסית וכמעט תמיד כזאת שחוצה את גבולות הפרטיות. לא עוד. משפחת נתניהו יצאה השנה לאור והידקה את יחסי האהבה־שנאה כלפיה. היא מעוררת עניין, סקרנות ופליאה בכולם ומייצרת מחלוקת עמוקה בין האוהבים, המעריצים, החנפנים והמסתופפים בצלה לבין המסתייגים, הנרתעים והסולדים. הכל סבוך בבליל של יצרים, רגשות ונימוקים וטיעונים לרוב.
 
העמידה של המשפחה באור הזרקורים נובעת קודם כל מההתערבות הישירה והעקיפה של שרה ויאיר בענייני המדינה. לאחרונה אף הוחצנה המעורבות  הנזכרת - שלה במסעה המדיני לגואטמלה ושלו בסדרת פוסטים בפייסבוק, שעיקרם מתקפה בוטה וחריפה על מבקריו של ראש הממשלה, על שמאלנים, על עיתונאים ועל ערבים. הם הפסיקו להתבייש. 
 
לפני 22 שנים - כשנתניהו היה ראש ממשלה צעיר ואני הייתי כתב מדיני בגלי צה"ל - הזדמן לי לפגוש את המשפחה בלונה פארק בסנטרל פארק בניו יורק, שבו ביקרו במסגרת נסיעתו של ראש הממשלה החדש מהליכוד. הם ביקשו ממני ישירות לכבד את פרטיותם, ואני הלכתי לדרכי, רק כדי לגלות תמונה של החוויה המשפחתית בעיתון הנפוץ באותה עת. כן, נתניהו שרבב את המשפחה מהרגע הראשון. הוא היה ראש ממשלה, והתא המשפחתי היה התפאורה, המשענת והמסר שלו לעם - אני איש משפחה מסור ואוהב. 
 
אחר כך הגיעו הסיפורים על המעורבות, הרכילויות, התביעות נגד עיתונאים והתחקירים על ההתנהלות. נבחנו רכישת היינות, ריהוט הגן והזמנת ארוחות היוקרה, ואלו התלכדו לכדי “פרשת המעונות". שרה היא הנתבעת, הכוכבת הראשית בפרשה. המשפחה היא כבר לא רק הרקע, היא המהות.
 
מהרגע שבו המשפחה הפסיקה לטעון לפגיעה בפרטיות והחלה ליחצן את מהלכיה, היא הפכה לחשופה ולפגיעה יותר - אבל גם לחסינה יותר. הם כבר לא מתחבאים. תקראו להם משפחה קיסרית, כנו אותם משפחת המלוכה, דברו על האצולה החדשה, ומיד תיתקלו בשריון הפוליטי שהם יצרו: כל המשמיצים הם שמאלנים שונאי נתניהו וכל השאר הם “העם". ימנים שמגלים סלידה הופכים מיד עורם לבוגדים שמאלנים - החל באלי מויאל ומשה (בוגי) יעלון וכלה בניר חפץ ועוזי ארד. 
 
השילוש הקדוש הזה משפיע על חיינו ברמות שונות: קודם כל הוא העדות לכך שלא משנה כמה כותבים, משמיצים ומבקרים, ההשפעה של התקשורת נותרת זניחה באופן יחסי. עדות לכך היא שלכל תגובה נגעלת יש תגובת נגד, לכל מאמר שטנה יש נתן אשל, לכל ביקורת לגיטימית יש בני ציפר ולכל מאמר דעה שלילי ב"ידיעות אחרונות" יש כתיבה מרוממת ב"ישראל היום". האיזון נשמר, יחסי האהבה־שנאה מזינים זה את זה והכלל "לא משנה מה כותבים, העיקר שכותבים" הופך את כל המשפחה למותג מובהק וברור של השלטון הישראלי. הדמוקרטיה הישראלית מעולם לא הייתה כה משפחתית וסגורה. 
 
הם לא הראשונים ששילבו בני משפחה בקבלת החלטות. לאה רבין הייתה אישה דעתנית ונחרצת, עמרי שרון היה קרוב, הוביל מהלכים ואף נבחר לכנסת, אך מעולם לא געשו וסערו רגשות סביב משפחת השלטון כבמקרה של נתניהו. 
 
הזליגה של השלושה לכתבי האישום המתגבשים נגד ראש הממשלה משפיעה גם היא על חיינו. השמפניה הוורודה לגברת בתיק 1000; הקשרים של יאיר עם ג'יימס פאקר באותה פרשה; וב־4000 - התמונות של הגברת, קשריה עם איריס אלוביץ' והתביעה לסקר את פועלה. 
 
הם יצאו לאור, הם לא מתביישים. הם מתבצרים, הם נלחמים והם משפיעים עלינו. הם מנהלים את קרב חייהם, אבל זהו גם קרב חיינו.

משפחת נתניהו. כבר לא מתחבאים. צילום: קובי גדעון, לע"מ

 

שכח שהמדינה צריכה לשרת את אזרחיה / לילך סיגן
האם נתניהו הוא ראש ממשלה "חברתי" והאם לנושא ה"חברתי" יש סיכוי להפוך לאישיו של מערכת הבחירות שתסתיים ב־9 באפריל? כדי לענות על השאלה, כדאי לבאר קודם את המושג, שלמעשה אין לו הגדרה ברורה, ואומנם רבים טוענים לכתר, אבל אף אחד מהם לא יודע להסביר למה הוא מתכוון. בסקר שנערך לאחרונה התברר שכ־70% מהאוכלוסייה דוגלים בסוציאל־דמוקרטיה. אבל גם ב־2016, בדיוק שנה לאחר ששברו חזק ימינה בקלפי, אמרו 70% מהציבור שהם מזדהים עם השקפה כלכלית סוציאל–דמוקרטית. 
 
שאלה נוספת היא מה הציבור מבין. נתניהו ודאי אינו סוציאל־דמוקרט, אך בניגוד לשם הלא־חברתי בעליל שהוא נודע בו, המדדים היבשים דווקא מראים שבשנות שלטונו חלו שיפורים בהכנסות לנפש, בתוחלת החיים ובהקצאת משאבים לחינוך. עם זאת, העוני והפערים הכלכליים בישראל חריגים בהיקפם. 
קשה לטעון שנתניהו לא עשה דבר בהיבט זה, אבל המילה ״חברתי״ לא קיימת אצלו בלקסיקון. היא ״משעממת״ בעיניו ואין לו שאיפה להיות מזוהה איתה. הוא רוצה להיות ״מר ביטחון״ או מר ״לא היה כלום כי אין כלום״. אבל חברתי? לא, תודה. זה פשוט לא הוא.
 
התקרית המביכה בקריית שמונה, מקורה אולי בפליטת פה, אבל היא שיקפה  נאמנה את הלך רוחו של ראש הממשלה. כל עוד המדדים טובים, מצוקתם של האזרחים לא מעניינת אותו. באופן שיטתי הוא מתעלם מהצפיפות בבתי החולים (בעיה של גפני), ממצוקת החלשים והמוגבלים (בעיה של כץ) ומהרמה הנמוכה בבתי הספר (בעיה של בנט). הוא מבקר במעון לנשים מוכות לצורך יחסי ציבור ומופתע כשהוא נחשף לנתוני האלימות הגואים. לכן נוח לו, לנתניהו, שמישהו אחר ייקח את תיק האוצר. כך יבטיח שהבלגן החברתי לא ידבק בו. 
 
נתניהו הוא איש של מקרו, ויש לכך יתרונות. אין לזלזל בשיפור במדדים, אבל גם אין להקל ראש בכך שמדדים טובים לא עוזרים לחלקים ניכרים בציבור לגמור את החודש ולשלם במכולת. 
 
במסגרת הפופוליזם אפשר לשייך כל תלונה אזרחית לשמאל, בייחוד כשהשמאל מנסה לנכס לו הפגנות שנולדו ממצוקה אותנטית ולא מאג׳נדה פוליטית. המצוקות ממשיכות להתקיים גם כשמטייחים אותן כדי לשמר את הקואליציה ובוחרים להימנע מהחלת רפורמות מהותיות במגזרים בעייתיים. 
 
לזכותו של נתניהו ייאמר שהבנתו הכלכלית מצוינת. הוא קפיטליסט מוצהר, ובניגוד לחלק מיריביו, הוא מבין שהמשמעות של סוציאל־דמוקרטיה היא לא רק לדרוש תקציבים חברתיים, אלא גם לדאוג למימונם - מה שמיתרגם לרוב לגביית מסים גבוהים יותר. התפיסה הזאת לא מתאימה לו, וזו זכותו. מה שאינו לגיטימי הוא שבמרוצת השנים שכח נתניהו שהמדינה צריכה תמיד לשאוף לשרת טוב יותר את אזרחיה.
 
גם אם נניח בצד את הסוציאל־דמוקרטיה ואת התמורות במערך המיסוי והתקציבים, ברור שדרושה פה מהפכה שתייעל את המערכות הציבוריות המסואבות. וזה כבר לא קשור לתפיסה כלכלית.

העובדה שצלח את שנת 2018 חרף התמשכות החקירות, היא לא פחות מנס פוליטי. נתניהו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90


יד האומן של נתניהו / יניר קוזין

בעוד חודש וקצת, ב־10 בפברואר, יציין ראש הממשלה בנימין נתניהו תאריך רב־משמעות עבורו. אז ימלא בדיוק עשור ליום שבו קיבל הליכוד בראשותו 27 מנדטים בבחירות 2009. נתניהו קיבל מנדט אחד פחות מקדימה בראשותה של ציפי לבני, אולם נשיא המדינה דאז שמעון פרס ז"ל הטיל עליו את מלאכת הרכבת הממשלה, מאחר שזכה לתמיכתם של 65 חברי כנסת. 
 
והנה, אותו נתניהו שהקים ממשלה בזכות שיקול דעתו של הנשיא, ומאז לא פינה את לשכתו, ביקש בחודשים האחרונים להכניס תיקון בחוק שיצמצם למינימום את שיקול דעתו של נשיא המדינה ויחייב אותו להטיל את המשימה על ראש המפלגה הגדולה ביותר. זאת הוא עושה כדי להתמודד עם החשש, מופרך ככל שיהיה, שיריביו יתאחדו לאחר הבחירות כדי להמליץ על אדם אחר שיגבש ממשלה. נתניהו נאלץ להסתפק בסוף בתיקון מינורי יותר, שככל הנראה לא יתוקן, כדי להתמודד עם פחד אחר, הפעם בדמותו של גדעון סער.
 
כחודש וחצי לאחר מכן, ב־31 במרץ, יציין נתניהו עשור של כהונה רצופה בתפקידו. אם יישאר בלשכת ראש הממשלה, ביולי 2019יחצה נתניהו קו שאיש לא עבר לפניו: הוא יהפוך לראש הממשלה שמכהן בתפקידו למשך פרק הזמן הארוך ביותר ויעקוף את ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון. 
 
אינני מלעיט אתכם לחינם בתאריכים בגיליון שמוקדש כולו למשפיעים בשנת 2018. כאשר עוסקים בנתניהו, לנקודות הציון הללו יש ערך רב. מבחינת ראש הממשלה, הנקודות הן למעשה ניצחונות גדולים. העובדה כי צלח את שנת 2018 חרף התמשכות החקירות בפרשות השחיתות שבהן הוא חשוד, היא לא פחות מנס פוליטי. ספק אם נתניהו של 2009 היה מאמין שראש ממשלה כלשהו יצליח לשרוד תקופה כה ארוכה בשלטון וגם להיות המועמד המוביל לזכייה בבחירות הבאות.
 
אולם אין ספק בכך ששנת 2019 תהיה הגורלית בחייו - הציבוריים והפרטיים. לא רק בגלל אותו קו שעליו לחצות כדי לזכות בתואר השלטון הממושך ביותר, אלא גם משום שאם יזכה בבחירות הקרובות, יצטרך להכריע אם לוותר על תפקידו במקרה של הגשת כתב אישום נגדו או ללכת עד הסוף ולשנות לחלוטין סדרי בראשית במדינה. 
 
אם יש דבר שנתניהו הצליח להשפיע עליו בשנה החולפת ביתר שאת, הרי זהו יחסם של האזרחים כלפי מוסדות שעד לא מזמן היה קשה לערער על מקומם ומעמדם בדמוקרטיה הישראלית. לפיכך, גופים כמו בית המשפט העליון והמטכ"ל ומונחים כמו "המלצות המשטרה" הופכים למחריביה של הדמוקרטיה ולאויביה המרים.
 
בראייה היסטורית, המהפכה שנתניהו יוצר בתודעתו של הציבור היא בבחינת הצלחה כבירה. בעוד ראשי ממשלה קודמים הפגינו כלפי חוץ ארשת ממלכתית בנוגע למוסדות השלטון הלא־פוליטיים, הרי שבתקופתו של נתניהו נעשה ההפך הגמור - הניסיון לגרום לציבור האזרחים לחשוב שהמוסדות הללו אינם משרתים אותו, אלא רוצים לפגוע בחירותו לבחור לו את מנהיגו. כדי שהציבור יבין זאת, צריך להשתמש בכל אמצעי בארגז הכלים. 
 
יד האומן של נתניהו הצליחה לתמרן בשנה האחרונה את המערכת הפוליטית ואת התקשורת ולשלוט בסדר היום כמעט כל הזמן. בנובמבר היה נדמה כי פניה של ישראל מועדות לבחירות, אולם ברגע האחרון נטל לעצמו נתניהו (בשידור חי בפריים־טיים, אלא מה) את התפקיד שתמיד חלם עליו אבל מעולם לא העז למלא - שר הביטחון. על פיזור הכנסת הודיע חודש לאחר מכן. רגע אחד הוא מדבר על הנחתת מכות אדירות על חמאס וברגע הבא מעביר לעזה 15 מיליון דולר אל מול עיניהם המשתאות של חברי הקבינט. לרגע הוא נציגה הרשמי של המדינה, נושא בשורת השלום בפגישות עם מנהיגי עומאן וצ'אד, וכמה רגעים אחר כך הוא כבר עמוק בתוך הקלחת הפוליטית, שקוע ב"חוק גדעון סער" ובשורה של חוקים הזויים נוספים.
 
אולם כל זה צפוי להשתנות, ונתניהו עלול למצוא את עצמו במצב שממנו הוא ירא יותר מכל - אי יכולת לשלוט בסדר היום. אם יחליט היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט להעמידו לדין, זה עשוי לקרות בקרוב. נתניהו כבר הוכיח בעבר שהוא מקדים את יריביו בכמה צעדים, אולם במערכת הבחירות הקרובה הוא יצטרך להמציא את עצמו מחדש פעם נוספת. 
 
השאלה היא באיזו מידה ידחפו אותו התסבוכות הפליליות שלו לנקודה שבה יחליט כי כל האמצעים כשרים. הסברה גורסת כי מסוכן להימצא לצד אדם הטובע בים, שכן במצוקתו הוא עלול למשוך למטה כל דבר הנקרה בדרכו, ובלבד שיציל את עצמו. יש לקוות כי אם נתניהו ייקלע לסיטואציה מטפורית דומה, הוא יידע לדרוש גלגל הצלה ולא ינסה לחלץ את עצמו בכך שיגרור את שאר מוסדות השלטון למצולות.