"אני לא אוכל למנוע את קריסתה. אתם לא רוצים שאני אציל. כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון, אתם מסתערים על החוף שוב ושוב, ורוצים להתאבד. ואני, בכוחי הדל, דוחף אתכם אל המים החיים. ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים. אתם מתעקשים להתאבד!" (חיים רמון ב"נאום הלווייתנים", ועידת מפלגת העבודה, 30 בינואר 1994).
 

היריבות המרה בין יצחק רבין לשמעון פרס, מחנאות, קבוצות, השמינייה, עזיבות בטריקת דלת כמו זו של חיים רמון, עמיר פרץ ועמרם מצנע. הדחות כואבות ששיאן, אולי, במופע המשונה של אבי גבאי ושלילת הזדמנות נוספת למי שרק נחשד בכישלון או מעידה. במשך עשרות שנים, דבקה במפלגת העבודה תדמית של עריפת ראשים וחתרנות פוליטית.


לא רק מאז שאיבדה את אחיזתה בשלטון בשנת 1977 הצטיינה המפלגה ביחס מיוחד לראשיה. סיפור לובה אליאב יכול ללמד במשהו על הרוח המרחפת מעל: בינואר 1970, שבועיים לאחר שנבחר אליאב למזכ"ל מפלגת העבודה, פורסם במגזין "טיים" ראיון שבו התבטא באשר לסכסוך הישראלי־ערבי. אליאב הביע התנגדות להקמת התנחלויות בשטחים, ולאחר פרסום הכתבה, חרף בקשותיה של גולדה מאיר שיכחיש את המיוחס לו, דבק בעמדתו. הקרע היה עמוק ומהיר, ובאפריל 1971 הגיש אליאב את התפטרותו. 


"כמה אחורה את רוצה ללכת?", מחייך אברהם (בייגה) שוחט, לשעבר שר האוצר מטעם המפלגה. "במפלגת העבודה, מפא"י, המערך וגלגוליו, תמיד היו ויכוחים. לפעמים על עמדות, לפעמים פרסונליים. כבר אחרי הקמת המדינה היה קונפליקט גדול בין שר החוץ משה שרת לדוד בן־גוריון. שרת היה מאוד מתון, בן־גוריון הרבה יותר קיצוני בפעילות הפוליטית, ובסיכומו של דבר שניהם היו מעמודי התווך של מפא"י ושל מקימי המדינה. בן־גוריון פרש בשנת 53' לשדה בוקר ושרת החליפו עד שובו, כלומר עד הדחתו על ידי בן־גוריון ב־55'. זה היה משבר גדול במערכת, בין שני אישים. ב־63' בן־גוריון פרש, ולוי אשכול, שהיה שר האוצר, מונה לראש הממשלה. על רקע פרשת לבון, בן־גוריון דרש מאשכול להקים ועדת חקירה ממלכתית והוא התנגד. היה ויכוח גדול ובבחירות של 65' אשכול ניצח אותו. בן־גוריון הקים את רפ"י. בבחירות שלאחר מכן אשכול קיבל 45 מנדטים ורפ"י 10. לאורך ההיסטוריה היו מאבקים. כשיש מאבק פרסונלי, יש כמובן גם מחנות. זה לא ששניים מתמודדים וכל השאר יושבים ביציע. ב־74', אחרי ועדת אגרנט, גולדה התפטרה והתחילה ההתמודדות ארוכת השנים בין רבין לפרס. עד הירצחו של רבין היו שני מחנות. אני הייתי מראשי מחנה רבין. כל החיים הפוליטיים האלה לוו במאבקים גם אישיים וגם אידיאולוגיים לגבי הפתרונות הפוליטיים. זה ליווה את המפלגה. אבל למעט העניין של בן־גוריון שפרש והקים את רפ"י, למרות העימותים הקשים, ידעו לא לפרק את החבילה". 
 

חיים רמון בנאום הלווייתנים. צילום: ראובן קסטרוחיים רמון בנאום הלווייתנים. צילום: ראובן קסטרו


ואחרי רצח רבין? 

"פרס הפך לראש ממשלה והפסיד כעבור כמה חודשים בבחירות בקדנציה הראשונה של ביבי. קרו כמה דברים שהשפיעו על כך: בחוקת המפלגה נקבע שאם היו"ר מפסיד בבחירות, תוך 14 חודשים בוחרים יו"ר חדש. כיוון שלא היה אף מנהיג יוצא מן הכלל כמו בתקופת בן־גוריון או רבין, הדבר הזה הביא לחילופים מהירים מאוד: אהוד ברק, שהפך להיות ראש ממשלה, איבד את הקואליציה והביא לבחירות מוקדמות, הפסיד לאריק שרון ופרש מהפוליטיקה. אחר כך שוב פריימריז, שוב הפסד. הסיפור שאין מנהיג בולט, ברור וחד־משמעי. בנוסף לזה, המפלגה איבדה מכוחה. ב־1992, כשהייתי שר אוצר, היו לעבודה 44 מנדטים, למרצ 12 מנדטים ולערבים 5. זה עשה בלוק חוסם של 61. שמיר לא יכול היה להקים ממשלה ורבין כן". 


בלתי נמנע לשאול למה בליכוד זה לא כך.

"גם בימין קמו אנשים על בגין וניסו להדיחו. לליכוד יש מנהיג חזק ששולט כבר תקופה ארוכה, וכשיש מנהיג חזק, לא מוציאים מילה מהפה. היחידי שעשה משהו היה גדעון סער. אין ספק שהעובדה שאנחנו מפלגת אופוזיציה שכוחה הולך וקטן ולא מנצחת בבחירות, היא קטליזטור גדול לכך שמחליפים ראשים בזה אחר זה. אם היינו זוכים בבחירות, אין ספק שלא היו קמים על המנהיג. אין פה ביצה ותרנגולת. הכל מעורבב ביחד. אני לא חושב שזה דנ"א. זו סיטואציה פוליטית וחוקת מפלגה שמרכיבות את התמונה הזו".


בכיר לשעבר במפלגת העבודה מוסיף על דבריו של שוחט: "הנרטיב של הליכוד הוא ימין. יש יותר ימין ופחות ימין, אבל יש משהו אחד שמאחד אותם. הם לא מדברים על שתי מדינות לשני עמים. במפלגת העבודה את רואה המון סגמנטים. הסופרמרקט הזה של דעות גרם ללא מעט בעיות. מדברים על הבאת כוחות חדשים. זה היה מתוך כוונה טובה, אבל הם לא התאימו לסיפור של מפלגת העבודה. למה תומכים בביבי? כי הוא מביא שלטון. תחשבי מה עשו לאהוד אולמרט ותחשבי מה עושים לביבי. זו סיטואציה דומה לחלוטין. אהוד עוד לא מועמד לדין וכבר ציפי לבני ארגנה 14 חתימות. אצל ביבי אף אחד לא מצייץ, וזה לא כי אוהבים אותו יותר. במקום להתעסק במריבות, כל אחד נכנס למשרד שלו. אין קולגיאליות בשמאל. קשה לי להאמין שאני אומר את זה, אבל זה ממש ככה. אין משחק קבוצתי. זו קבוצה שכל הזמן יורה ומפילה אחד את השני. זה קורה גם בליכוד, גם שם יש תחרות. אבל היריות שם פחות פוגעות, פחות איומות". 
 

פרס ורבין. צילום: זיו קורן, לע"מפרס ורבין. צילום: זיו קורן, לע"מ


תחת זכוכית מגדלת


ד"ר אסנת עקירב, ראש החטיבה למדע המדינה באקדמית גליל מערבי, המתמחה בפוליטיקה מקומית וארצית, מתייחסת לטענה כי מפלגת העבודה, מפא"י ההיסטורית, היא מפלגה רווית תככים, מזימות וחתרנות.

"הטוענים כך, מביאים כהדגמה לטענה את העובדה שבראשות מח"ל־ליכוד עמדו עד היום ארבעה ראשי מפלגה בלבד: בגין, שמיר, שרון ונתניהו",  היא אומרת. "עם זה, מבט מפוכח על ההיסטוריה של מפלגות ההנהגה והשלטון בישראל מראה לנו כמה מגמות שעוזרות לנו להבין את ההתנהלות של מנהיגי המפלגות ואת אלו הטוענים לכתר. ראשית, מפלגת העבודה התחילה כמפלגת שלטון דומיננטית יחידה לאורך שלושה עשורים. הרושם הוא כאילו מפלגת העבודה רווית תככים וסכסוכים, אבל עובדתית, בכל העולם הדמוקרטי קיימים מאבקי כוחות קשים ביותר בין מנהיגי מפלגת השלטון, שכן כל אחד רוצה או חושב שהוא יכול להיות בעמדת הנהגה. אנו רואים זאת גם כיום בליכוד, שבה ראשי פוליטיקאים נערפים עוד לפני שהורמו. בעשורים אלו, על אף הדומיננטיות הברורה של ראשי מפלגת העבודה, גם הם נאבקו רבות באופוזיציה מבית שצמחה במנגנון המפלגתי. שנית, מאז שנות ה־90, כבר כשלושה עשורים שמפלגת העבודה היא היחידה בישראל שמקיימת באופן רצוף פריימריז לכנסת ולבחירת ראש המפלגה, וכאשר ניתנת אפשרות לתחרות, יותר אנשים מתמודדים ומטבע הדברים נשלפות הסכינים. שלישית, עם המהפך של 1977 ובמהלך שנות ה־80, עד המהפך של 1992, מפלגת הליכוד הייתה בשלטון וגם בה היו מאבקים פנימיים יצריים ביותר על ראשות המפלגה. חלקנו זוכרים היטב את ליל המיקרופונים של אריאל שרון וחבורת החישוקאים של שרון, דוד לוי, ויצחק מודעי, שקראו תיגר על שמיר שנתפס כפשרן כשהלך לממשלת אחדות לאומית, או הסלוגן הזכור לרע 'ניפגש בשביעיות' של דוד לוי ממערכת הבחירות ב־92'. כאשר זוכרים את אותם תהליכים ניתן להבין כי מפלגת העבודה לא יוצאת דופן או ייחודית במאבקי הכוחות הפנימיים המתחוללים בה".
 

עמרם מצנע, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה, עזב את כיסא היו"ר על רקע היעדר גיבוי מחבריו למפלגה ויריבות עם בנימין (פואד) בן אליעזר ז"ל. בנאומו במאי 2003 אמר: "אין לי יכולת לקחת אחריות על מפלגה שבמקום להיות אלטרנטיבה לשלטון הימין הכושל, עוסקים חלק ממנהיגיה בתככים ובמחנאות פוליטית. אין דרך להנהיג מפלגה עם אנשים בעלי יצר הרס עצמי ויצר התאבדות פוליטית. אינני יכול לקחת אחריות על מפלגה העומדת על סף פשיטת רגל כלכלית לאחר שנים של ניהול כושל". 


במרחק 16 שנים, הוא אומר: "את מפלגת העבודה בודקים בזכוכית מגדלת. ההתנהגות של גבאי כלפי לבני סיפקה לכל מיני אנשי מפלגה תירוץ להתייפייף, מבלי להתייחס לעובדה שהאידיאולוגיה של מפלגת העבודה תמיד הייתה חברתית וביטחונית, ושאת הביטחונית לגמרי נטשו. נוסיף על כך את העובדה שבקרב אנשי המפלגה יש תקווה שהעומד בראשה יחזיר את המפלגה לתפארתה, וזה לא קורה. היום יש 19 חברי כנסת. במקרה הטוב ביותר ייכנסו בין שמונה לעשרה חברי כנסת לכנסת הקרובה, ויש עוד חדשים שרוצים להיכנס, כך שהפחד הוא עצום. מפלגת העבודה ביסודה היא מפלגה פלורליסטית מרובת דעות. זה יתרון שבעת הזו הופך לחיסרון. בליכוד, הסכסוכים הפנימיים האלה לא קורים, כי זו מפלגת שלטון כבר הרבה זמן". 
 

בן גוריון ומשה שרת. צילום: לע"מבן גוריון ומשה שרת. צילום: לע"מ


כל ממזר מלך


האם נעשה חשבון נפש פנים־מפלגתי? לפי השרה ויו"ר כנסת לשעבר דליה איציק, התשובה מתחלקת לשניים: לפני רצח רבין ואחריו. "אחרי רצח רבין, שהיה כאב גם פרטי נוראי שלי, הייתה לי תחושה שקרה משהו שישפיע על האווירה הפנים־מפלגתית", היא אומרת. "פרס כבר היה לבד והייתה תחושה שרוצים לעזור למנהיג.עלו שאלות כמו אולי 'לא עזרנו לא מספיק'. ייסורי בטן, לב ומצפון קשים. מהר מאוד זה עבר. פרס הפסיד בבחירות לביבי. כבר בבחירות עלו שאלות האם להחליף אותו או לא. פרס עצמו אמר לי: 'קצה נפשי. אני לא יכול להישאר עוד דקה בעבודה'. אבל לא נעשו בכלל מאמצים להשאיר אותו. אמרו: זהו. עידן פרס נגמר".


"סכסוכים הם מנת חלקה של מפלגת העבודה שהיא מפלגת שלטון, ובאין שלטון מתחילים סכסוכים פנימיים וכל ממזר מלך", אומר ארז פרידמן, מי שהיה יועצו של פרס וציר בוועידת מפלגת העבודה. "מה שגבאי עשה ללבני זה שיא השיאים. זה הדבר הכי בזוי שאפשר היה לעשות בין אדם לחברו. הנביא עמוס אמר: 'על שלושה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו'. הפשע הראשון של גבאי היה כשנבחר להיות יו"ר. הוא שינה את חוקת המפלגה בניסיון להיות מנהיג יחיד. הפשע השני היה שהפנה עורף לציבור בוחריו והצהיר שהם שכחו מה זה להיות יהודים. השלישי זה שהוא שבר ימינה חזק עד רמה של להציע לבוגי יעלון מקום ברשימת העבודה, והרביעי זה מה שהוא עשה ללבני. זה בלתי נסלח. זה לא מייצג את מפלגת העבודה ואת ערכיה, והוא לא יכול להיות מועמדה של מפלגת העבודה לראשות הממשלה ולכהן כיו"ר שלה. מפלגת העבודה, בדנ"א שלה, היא פלורליסטית: מקבץ רחב של אנשים עם עמדות ודעות שונות שמתווכחים על העמדות והדעות שלהם. זה ההבדל בין מפלגת העבודה למפלגות היחיד של כחלון וליברמן. חוקת המפלגה קובעת שבתוך 14 חודשים יתקיימו בחירות חדשות ליו"ר. לכן, הרחש בתוך המפלגה מתחיל מיד אחרי ההפסד בבחירות, כי המפלגה בנויה ממקבץ אנשים בעלי עמדות שונות והם מביעים אותן. לא היה מצב כזה אחרי הניצחון של רבין ב־1992. אבל כשמפלגת שלטון מפסידה בבחירות, מקימים כל מיני ועדות בדיקה. ברגע שזה קורה, אומרים: זו חתרנות. ציבורית זה אכן מצטייר כך, ובעצם זה לא".