עמדת המגנומטר במסעדה המפוארת “נייל סיטי" שעל גדות הנילוס בקהיר, מאוישת בצעירה מצרייה מכוסת ראש. קהיר של 2018 מלאה בעמדות מגנומטר, בכל פתח מלון או מסעדה, מחשש מתנועת האחים המוסלמים. זו עיר מודרנית, עם הרבה פחות מכוניות מבעבר, בזכות רכבת תחתית שמשנעת מיליוני מצרים מדי יום, ובזכות כביש עוקף שמקל את התנועה, אך עם לא פחות צפצופי צופרי מכוניות, שנשמעים עד השעות הקטנות של הלילה. חלק מהנשים בקהיר לבושות באופן מערבי, וחלקן באופן מסורתי. מלונות הפאר מקבלים בברכה את התייר המערבי, לרבות זה הישראלי, שאינו חש איום או חשש. להפך, נהגי מוניות ועובדי מלונות שנתקלים בתיירים הישראלים מקבלים אותם בסבר פנים יפות. מלונות חדשים ומפוארים נבנים בכיכר תחריר המפורסמת, מוכנים לקלוט את נחילי התיירים מסין שכובשים את מצרים.

גם הישראלים חזרו לפקוד את ארץ הפירמידות. המלונות בקהיר מציעים שירות ברמה גבוהה מאוד ובמחירים אטרקטיביים, ומסעדות על גבי אוניות פאר עוגנות בנילוס ומחכות לתייר הישראלי. המחירים אינם נמוכים כבעבר, אך נמוכים מבישראל. מצרים רוצה את התייר הישראלי, ויש לה הרבה מה להציע לו.

בחדרי חדרים המצרים ילינו על יוקר המחיה, ויודו כי הם מתגעגעים לעידן מובארק. בשיחות עם אנשי עסקים, עיתונאים מקומיים ובוגרי האוניברסיטאות, הם יספרו על הערגה לתקופה המלוכנית שבה היהודים הובילו את הכלכלה במדינה.

כיכר תחריר 2011. צילום: רויטרס

הסכמים צריך לכבד

מאז ניסיון הלינץ' בשגרירות הישראלית במצרים ב־2011, לא חזרו לשם משפחות הדיפלומטים. הפעילות מתבצעת כיום מבית השגריר, והיא מצומצמת. המצרים מלינים על כך, מאשימים את ישראל במצב היחסים ואף חוששים ממלחמה בין המדינות. “הייתה סדרת טלוויזיה מצרית בשנת 2014 על בחורה יהודייה שהתאהבה בקצין מצרי אחרי מהפכת הקצינים", מספר מ', עיתונאי מצרי שביקש שלא להיחשף. “היא שודרה במהלך הרמדאן והייתה מאוד פופולרית. זו תקופת שיא בצפייה בגלל הצום, והסדרה הזאת, ‘חארת אל־יהוד', סמטת היהודים, הרקיעה שחקים בפופולריות שלה. אחרי המהפכה חל שינוי ביחס ליהודים. כתוצאה ממנה היהודים עזבו את מצרים ולקחו איתם דברים שחשובים למצרים, לכלכלתה ולתרבותה. הסדרה העלתה באנשים געגועים לתקופה שלפני המהפכה.

במהפכה הנוכחית המצרים למדו דברים חדשים על חמאס, ולכן שינו את היחס לישראל. הם הבינו מה טיבו האמיתי של ארגון חמאס וכמה הוא מסוכן.

“את יכולה לראות את השינוי ביחס הטוב לישראלים מצד נהגי המוניות. מצרים רוצה שלום לכל האזור. היא רוצה נורמליזציה. והעם מוכן לכך. בשביל לחמם את היחסים צריך להביא את הדברים על השולחן. וזה תלוי במנהיגים. יש לכם הרבה מה להציע ויש פוטנציאל גדול ליחסים. הכי חשוב בעיני הוא השת"פ הכלכלי והמדעי. אנחנו בנקודה היסטורית חשובה ליחסים של המדינות ואסור לפספס אותה".

מוניר מחמוד, בעלי “האקדמיה של אפאק ללימוד התרבות והשפה העברית", מייצג את הדור המבוגר בחבורה: “יש הרבה דעות קדומות. אצל שני הצדדים. מרבית המצרים לא יודעים מי הם באמת הישראלים, כי הם לא למדו עליהם. אחרי רצח רבין ויתר שמעון פרס, מהנדס השלום, על ההזדמנות ההיסטורית לעשות שלום ועשה בחירות. אחר כך ברק אמר על ערפאת שהוא בוגד ושקרן. המחיר של הערבים והפלסטינים בדרך לשלום הרבה יותר גדול משלכם. אתם צריכים לשכנע אחוז יחסית קטן באוכלוסייה שלכם בצדקת תהליך השלום, ואנחנו צריכים לשכנע כמעט את כל האוכלוסייה. לנו יש משימה קשה יותר. נכון שיש לכם דמוקרטיה, אבל מה באמת המשמעות שלה אצלכם, אם אין זכויות אדם? אם ככה, אז בפועל יש לנו יותר דמוקרטיה מאשר אצלכם.

"למה את אומרת שאין לי תקווה? לתלמידים שלי באקדמיה אני מוכר כל הזמן תקווה, אבל מבפנים אני מיואש. למה אתם אומרים שאנחנו משתמשים בעזה בתור תירוץ לשלום הקר בין המדינות שלנו? זה לא תירוץ. זו אחריות שלנו, וזה כתוב במפורש גם בהסכמי קמפ דיוויד. והסכמים צריך לכבד. למה את חושבת שאנשים הולכים על הגדר בעזה? כי הם מיואשים ורוצים למות. גם את נושא דיר א־סולטן שמופיע בהסכמי קמפ דיוויד לא מכבדים. לא מבצעים את החלטת בג"ץ בנושא כלל".

היבא חמדי, מנהלת מוקד קשרי לקוחות בעברית, מייצגת צעירים רבים הלומדים עברית ומיועדים לאייש משרות נציגי שירות בעברית במוקדי שירות גלובליים של חברות ענק הנמצאים במצרים: “אנחנו כמהים מאוד לשלום, אבל יש מניעה גדולה בגלל תנאי המחיה הבסיסיים שלא קיימים לפלסטינים. אני מייצגת את הדור הצעיר. לדור החדש אין בכלל תפיסת עולם של שלום. תחושה שזה רק מילים. ברור שהיחסים עם מצרים מושפעים לרעה מהיעדר פתרון לסוגיה הפלסטינית. אנחנו רואים את מה שקורה ברצועה בטלוויזיה ולא בערוצים הישראליים. ‘פאודה' זו סדרת הטלוויזיה הראשונה שמראה קצת מנקודת המבט של הצד השני.

“אם כולם היו כמוני וכמוך, לא הייתה בעיה. אבל אצלנו רוב האנשים לא מעוניינים בנורמליזציה. הבעיה שאם אין התקדמות הולכים אחורה ועלולה להיות מלחמה בגלל הקיפאון בתהליך הפלסטיני. את אוהבת את לוסי אהריש? אנחנו שונאים אותה. היא אומרת שהיא ישראלית. אנחנו אוהבים את גדעון לוי

ואהבנו את אורי אבנרי. לוי תמיד בעדנו".

ע', נציג דור הביניים, עוד יותר קיצוני: “חברה של הבת שלי אמרה לי שהיא שונאת ישראלים. היא שמעה את זה בבית ובבית הספר. בבתי הספר, ישראל לא מופיעה על המפה. רק פלסטין. הדור הצעיר שרוצה מלחמה חושב שמלחמה זה אקשן. כיף. כמו בסרטים.

"המבוגרים שחוו את המלחמה מתנהגים אחרת. הדור הצעיר רואה בישראל אויב. שיהיה ברור: מצרים יכולה לחיות בלי ישראל. אתם צריכים אותנו יותר ממה שאנחנו צריכים אתכם. יש לנו את ערב הסעודית. האינטרס הוא לגמרי שלכם". אסלאם אלשייך, הצעיר שבחבורה: “בדור הצעיר כבר אין לנו תקווה. אנחנו לא רואים פתרון למצב הזה ולא מאמינים שהוא יקרה".

הם מאוד נחמדים

ד"ר אופיר וינטר, עמית מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי מאוניברסיטת תל אביב, שמתמחה ביחסים עם מצרים, רואה את המציאות קצת אחרת: “בדור הצעיר במצרים יש שינוי. המהפכות במצרים השפיעו גם כן. הדור הצעיר התחיל לשאול שאלות. שום דבר לא מובן מאליו. הם דעתניים, סקפטיים. לא מקבלים את מה ששומעים בתקשורת ובספרי הלימוד. הצעירים מחפשים מידע בעצמם ברשתות החברתיות, שנתפסות יותר אמינות. הדף של שגרירות ישראל הוא סופר פופולרי. צעיר מצרי שהייתי בקשר איתו אמר לי: ‘מבחינתי אני מוכן להיות בכל מדינה בעולם שתאפשר לי להתפרנס'".

ואכן, הר של בקשות עבודה בישראל מתקבל בשגרירות הישראלית מדי יום. אחד הסקרים האחרונים בקהיר שאל “האם הייתם מוכנים לקדם שת"פ עם ישראל בהיעדר התקדמות בנושא הפלסטיני?". רבע מהנשאלים השיבו בחיוב, מה שמראה שהרחוב המצרי בכללותו הוא לא נגד ישראל.

ד"ר וינטר: “מצרים מנסה למצב את עצמה כמנהיגה של הדור הערבי הצעיר. הם מנסים לבנות אליטה של צעירים שנאמנים למשטר ומנסים לקדם רפורמות כלכליות וחברתיות. במפגשים של האליטות האלו אין רטוריקה אנטי־ישראלית. סוכרייה מיוחדת ליהודים הגיעה לכבוד חנוכה האחרון כשהנשיא א־סיסי שיפץ את בתי הכנסת. מה שהכי מפריע היום לצעירים המצרים זה חוסר סובלנות דתית, כמו למשל מה שקרה בדיר א־סולטן.

“הבעיה הפלסטינית מפריעה להם כמלבה קיצוניות במדיניות, כדלק לאחים המוסלמים. ישראל היא מקור ושורש חוסר היציבות באזור. יש קונספירציות שלפיהן ישראל מעודדת את פעילות דאע"ש בסיני. יש קריקטורות על כך, כאילו על ידי כך אנחנו רוצים לגרום לחוסר יציבות במצרים. יש טענה שישראל נותנת מודיעין למצרים בגלל קרבתה לדאע"ש. יש מוטיבציות של המשטר המצרי לשמור את השלום קר, אבל רשמית הוא אומר שהרחוב לא רוצה נורמליזציה. זה לא בעדיפות מספיק גבוהה גם אצלנו במשרד החוץ. יחד עם זה, מאמר שפורסם השבוע בתקשורת המצרית קשר את האנטישמיות להתנהלותה של ישראל וליהודים בארצות הברית.




עבד אל פאתח אל סיסי. צילום: רויטרס

“אני מדבר הרבה עם המצרים. עיתונאית מצרייה אמרה לי שהתבטאות אורן חזן נגד נישואי לוסי אהריש זה דבר מייצג עבור הישראלים. בנוסף אמרה שלישראל יש קשרים עם אתיופיה נגד מצרים בנושא הקמת סכר התחייה, במטרה להוריד את מכסת המים של מצרים. העצות שלה לישראל הן להעניק מדינה לפלסטינים, אפילו חד־צדדית. לנהוג עם הפלסטינים באנושיות, לא לפגוע בחפים מפשע, לא להטיל עונשים קולקטיביים ולנהוג בכבוד כלפי דתות אחרות. עיתונאי מצרי אמר לי שהאליטה החדשה מבינה את התועלות בהרחבת הקשרים עם ישראל, אבל דעת הקהל מעכבת. יש חשבון נפש במצרים לגבי היהודים וגירושם. מדברים על נאמנותם ותרומתם. בניית האדם המצרי החדש על ידי הממסד כוללת חזרה לקוסמופוליטיות של פעם".

פרופ' אלי פודה, עמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית ומומחה ליחסים בין המדינות, אומר: “ראיתי דוגמאות לא נחמדות מהרשתות החברתיות במצרים. אני רואה שבתקשורת המצרית כותבים דברים נגד ישראל, ממש על גבול האנטישמיות. ספרי הלימוד המצריים מחנכים ליחס שהוא לא טוב. צריך לעשות שם תיקונים. במפת המולדת הערבית כתוב 'פלסטין'. אבל בספרי הלימוד ישראל כן מוזכרת בהקשר של הסכמי השלום. יש הכרה בישראל בלי מתן לגיטימציה. התקשורת והחינוך משחקים כאן תפקיד חשוב, והם לחלוטין בידי הממסד, שיכול לשנותם. מצרים לא רוצה לצאת למלחמה נוספת, ויש על כך הסכמה מקיר לקיר. אבל אין היום תנועות שלום כמו שהיו בשנות ה־90. השינוי עדיין לא גדול כמו במדינות המפרציות. מבחינה מודיעינית, יש שלום חם. בהיבטים אחרים יש שלום קר. בממוצע, השלום הוא פושר.

“באופן כללי, הסטריאוטיפ של הישראלי הוא שלילי. זה מה שעולה מספרי הלימוד: שקרן, תחמן, מתעסק בכספים. שולט בסנאט האמריקאי. כך זה גם עולה מהתקשורת. כמו בפרוטוקולים של זקני ציון. הקשר לאמריקאים, העושר, שולטים בסטריאוטיפ. יש הסתכלות אחורה בערגה לתקופה המלוכנית, שבה היהודים תרמו לחברה ולכלכלה. אבל הם עושים הפרדה בין היהודים לישראל, שהיא מדינה שכובשת ומתעמרת בפלסטינים. הם כמעט לא לומדים על השואה. יש בורות רבה. הם לא יודעים ומבינים מהי השואה. במצרים יש ספר לימוד אחד ואין בלתו. ועל פיו מלמדים. על ההסתה ברשתות החברתיות אף אחד לא מדבר. ואם התקווה נעלמה לגבי נורמליזציה, ברור שיבוא הייאוש בקרב הצעירים. ברמה האישית נדיר למצוא גילויי עוינות. בבסיסם הם אנשים מאוד נחמדים".

קהיר. קרדיט: רויטרס

פרופ' גבי רוזנבאום, מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר: “בניגוד למה שמקובל לחשוב בישראל, בקרב רוב המצרים אין עוינות כלפי ישראל, ואם ישנה עוינות כלשהי, היא אינה עמוקה ועשויה להתפוגג מהר כאשר הם פוגשים ישראלים. אין זה אומר שאין עוינות כלל - יש כזאת, והיא קיימת בעיקר אצל קבוצות של אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה ותקשורת, אשר משמרים תפיסות ישנות משנות ה־50 של המאה שעברה, ובגלל מעמדם הם נשמעים יותר מאשר המצרי הממוצע.

“חלק מהמצרים אינו מוטרד כלל בהקשר הישראלי - יש להם בעיות משלהם לעסוק בהן. רבים מאלה שמגלים עניין כלשהו בישראל מראים סקרנות ומעוניינים לשמוע ולהבין. יש גם הערכה רבה להישגים של ישראל. רוב המצרים החיים כיום לא ראו מעולם יהודי, ורק בקרב הדור המבוגר יש כאלה שהכירו את היהודים וחיו איתם. לרובם יש זיכרונות טובים מהיהודים, ואלה מביעים געגועים לימים שבהם היהודים חיו במצרים.

“מלבד זה, ידוע לכל שיש קשרים בין ישראל ומצרים בתחומים שונים. בקרב הציבור יש כאלה שעדיין תופסים את ישראל כאויב, אבל אלה שאינם חושבים כך מרובים יותר. עם כל הטענות המקובלות בארץ על ‘השלום הקר', ועם כל זה שברור שהיינו רוצים יותר ושאפשר היה לעשות יותר, אני באופן אישי מעודד הן ממצב היחסים בין מצרים הרשמית וישראל הרשמית והן מהאווירה הכללית בקרב רוב המצרים, שגם אם יש בה עוינות יש בה יותר פתיחות וסקרנות בכיוון החיובי".