פרולוג

פעם בשבוע בערך אני בא לחבר שלי, שלמה בר שביט. הוא מדבר ואני מקשיב. הסיפורים של שלוימל'ה לא נגמרים. הזיכרון שלו בהיר וצלול, ואני הצעיר ממנו חושש שלא אזכור את כל השמות, התאריכים והמקומות שהוא מזכיר. אחרי הכל, לאיש יש סיפורים מ–90 (וחודשיים) שנות חיים, והם לא נגמרים. אז אני מקליט. השבוע, כשכבר קמתי ללכת, הוא שאל אותי: "על הפגישה שלי עם ברל כצנלסון סיפרתי לך?", עניתי שלא. אף על פי שכן, הוא כבר סיפר לי.

אבל מה אכפת לי לשמוע עוד פעם סיפור טוב ועוד מפיו של שלמה בר שביט, שחוץ מזה שהוא מבכירי השחקנים בארץ בכלל והבימה בפרט, הוא אשף מספרי הסיפורים. ויש לו מה לספר, לאיש הזה שהתגלגל כילד ממוסד למוסד ובין משפחות אומנות בכל רחבי הארץ, כי ההורים הגרושים שלו רבו עליו. "אמא רצתה שאהיה אצל אבא, ואבא לא ויתר ורצה שאהיה אצל אמא".

בגיל 10 התגלגל לחברת הילדים שליד המוסד החינוכי של בן שמן. "מחר יש לנו אורח מאוד מאוד חשוב", הודיע להם המנהל. "קוראים לו ברל כצנלסון. הוא דואג לנו ועוזר לנו, ואנחנו מחר נודה לו בטקס חגיגי שנערוך לכבודו". על שלוימל'ה הקטן הוטל לספר לאיש החשוב שיגיע מחר על יום בחיי הקבוצה. "אחרי שהמקהלה סיימה לשיר, רמז לי המנהל בראשו ואני קמתי ואמרתי: 'יום בחיי הקבוצה'", נזכר שלמה בר שביט בשלוימל'ה בן ה־10, שפתח ותיאר: "בוקר. מיהרתי בעצלתיים לצחצח שיניים", צחוק גדול פרץ באולם. "הבנתי שכבשתי אותם, אז המשכתי ותיארתי איך מיהרתי בעצלתיים לחדר האוכל ומשם מיהרתי בעצלתיים לכיתה. הצחוקים יצאו משליטה, ואני הייתי מאושר.

"כשהסתיים הטקס ניגש אלי ברל, האיש שכל כך עוזר לנו ושלכבודו היה האירוע. 'שמך שלוימל'ה, נכון?', הוא אמר לי, 'אני צמא, אולי תוכל להראות לי איפה יש פה ברז'. לקחתי אותו אל הברז שבמטבח. שם, בזמן שהוא מוזג לעצמו כוס מים, שאל אותי ברל הגדול אם אני יודע מה פירוש המילה 'בעצלתיים'". גמגמתי משהו במבוכה. הוא אמר, 'עצלתיים זה לאט, ולמהר בעצלתיים זה למהר לאט. קשה מאוד, בעצם בלתי אפשרי, למהר לאט. אתה מבין, לפעמים יש מילים שגם אני לא יודע מה הפירוש שלהן, אז אתה יודע מה אני עושה? אני לא משתמש בהן'".

זה היה השיעור הפרטי שקיבל הילד שלוימל'ה באופן אישי מפיו של מורה הדור.

כשחזרתי הביתה והאזנתי לסיפור המוקלט, החלטתי לחפש קצת יותר פרטים על ברל כצנלסון. סתם בשביל השכלה כללית, כמו שנהוג לומר. מיהרתי בעצלתיים לחפש וגיליתי להפתעתי שהשבוע, כלומר היום בדיוק לפני 132 שנה, נולד ברל כצנלסון, ששמעון פרס בספרו "לך עם האנשים", קרא לו "עמוד הקסם של תנועת העבודה".

נתן אלתרמן שפרסם ב"הטור השביעי" את שיר ההספד לברל בשם "על מות", כתב בין השאר:

כי אהבתי שכלו הקורע

את מסוות הדברים כבמשחק.

וארדוף פיקחותו, כקיטע

הרודף אחרי הברק

תמונה ראשונה

ברל כצנלסון נולד בבוברויסק שברוסיה הלבנה. עיר קטנה בת כ–40 אלף נפש. יותר ממחצית התושבים בבוברויסק היו יהודים, רבים מהם נמנו עם שבט הכצנלסונים. בספרה "ברל" כותבת אניטה שפירא שבבוברויסק היו אומרים שאם תזרוק בה אבן, חזקה שתפגע באיזה כצנלסון. היא גם מתארת אותו כילד יפה תואר, שחור תלתלים ובעל עיניים חכמות ועליזות.

מבחינת התפתחותו הרוחנית היה משכמו ומעלה בין אחיו ואחיותיו, והילה של ילד פלא, עילוי נתעטרה מסביבו.

את משפחת כצנלסון, שהייתה אמידה ומכובדת, פקד משבר גדול כשאב המשפחה נפטר לפתע מדלקת ריאות בגיל 38. האם, בת למשפחת סוחרים אמידה, נאלצה לקחת על עצמה את האחריות לפרנסת המשפחה. ברל, שמילדות ספג תרבות עברית בבית אביו חובב ציון, הגיע ארצה בשנת 1909, עם העלייה השנייה. יום אחרי שהגיע ארצה הוא נפגש עם יוסף חיים ברנר, שהגיע לכאן קצת לפניו. הפגישה שלו בארץ עם ברנר הייתה אירוע מכונן שהשפיע מאוד על דרכו בארץ.

במאי בשנת 1921 נרצח ברנר ואיתו שישה מחבריו בפרעות שערכו ערביי יפו. הרצח זעזע את היישוב. ברל כצנלסון הספיד את האיש היקר לו במילים האלה:

הלילה ראיתי את ברנר, כמו לפנים את אבא. המראה אחד: אנחנו אבלים משום שנתעינו לחשוב אותו למת. והוא הלא כאן. הנהו. היה שם וחזר. חזר אחר...

והכאב בהקיץ חדש כביום נתינתו -

אי אפשר כלל להירגע, להתרגל. וצריך שלא נתרגל.

את חוליינו הוא נשא. בזה בשבילי תמצית תפיסתי את ברנר.

ה' הפגיע בו את אסון כולנו.

אפשר שדורנו אינו כלל עני כל כך. אפשר שדור זה, אחד האומללים והאכזריים ביותר, הוא גם אחד החשובים והפורים ביותר. ואף על פי כן יתום הוא דורנו: אין הדור יודע מי יש עמו, אינו יודע מי אבד לו.

תמונה שנייה
ברל כצנלסון שנחשב למנהיג הבלתי מעורער של תנועת העבודה, היה ממקימי הסתדרות הפועלים, קופת חולים של ההסתדרות, סולל בונה, בנק הפועלים והוצאות הספרים עם עובד וספרית פועלים. ב–1925 הקים את עיתון "דבר", ושימש כעורכו עד יום מותו.

האיש שהיה נערץ על כל שכבות הציבור, שלא נשא בעצם באף תפקיד מפלגתי רשמי, שימש מצפן ודמות מופת לכל כך הרבה אנשים חשובים כמו דוד בן־גוריון, למשל, שביניהם שררה כנראה הערכה עמוקה וחיבה גדולה. "רק לעתים רחוקות במשך כל חיי שמעתי הערכה נלהבת וספונטנית כל כך על בן־גוריון", כתב שמעון פרס בספרו. "חשתי בטעמה של רעות מיוחדת במינה, ראשונית, רומנטית כמעט".

ש"י עגנון הסופר הנודע היה מאוד מקורב לברל. הוא פרסם אצלו ב"דבר" כמה מסיפוריו. אחרי מותו הוא פרסם מאמר הספד לזכרו, אולי כיבד אותו כל כך כי ברל כצנלסון, שלא כרוב חבריו לתנועה, התנגד ויצא בפומבי נגד ניסיון התלישות וחוסר הכבוד של "הישראלי החדש" למסורת וליהדות.




את הזנחת התשעה באב אני רואה כהפלגה שאין עמה הגה מכוון של אידיאה מרכזית. אנו אמורים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחיי הגשמה. כיצד נגיע לכך?... גם אידיאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים.

דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות...

("חורבן ותלישות" / ברל כצנלסון)

אפילו אב"א אחימאיר, ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית ובית"ר, ובר פלוגתא חריף ומר לכצנלסון ולתנועת העבודה, כתב במאמר האחרון שלו בשנת 1961, שנכתב כשנה לפני מותו וכ–17 שנה אחרי מותו הפתאומי של ברל:

כולם שכחו אותו. כולם - פרט לכמה "ירחמיאלים" ובכללם עבדכם בן אמתכם. בן־גוריון שעמד בחיי ברל לפניו כתלמיד לפני רבו, גם הוא אינו מזכירו. דומה שהעדרו אינו מטריד איש. "הסתדרו" יפה יפה בלעדיו. ברל! אין אתה חסר לידידיך במפלגה. לי אתה חסר. הנפסק הדיאלוג בינינו?

אפילוג

בשנת 1944 נפטר פתאום ברל כצנלסון והוא רק בן 57. על דוד הכהן הוטל להודיע לבן־גוריון, שהיה בנופש על הכרמל, על פטירתו של ברל.

השעה הייתה מאוחרת, ובן־גוריון נעור משנתו. שניהם ישבו על המיטה, והכהן אמר: "ברל איננו". "כקפיץ מתוח נרתע, צנח אחורנית, וראשו נתקל בקיר", כך תיאר דוד הכהן את תגובתו הראשונה של בן־גוריון. הוא כיסה את ראשו בסדין, וכשהוא גונח כחיה פצועה, הטיח ראשו במזרן, כשהוא פולט מילים בודדות: "ברל, בלי ברל, איך בלי ברל?". כשהגיעו לירושלים לעת שחר, מיהר בן־גוריון לחדר שבו הונחה גופתו של ברל. הוא הביט בפני חבריו שדממו - ונפל מתעלף. כששבה אליו רוחו, ביקש להישאר לבד עם ברל. שעות ארוכות ישב בדומייה שהשתררה. בצאתו אמר לבנו: "זה היה הידיד האמיתי היחיד שהיה לי".

ארונו של כצנלסון יצא מירושלים בדרכו לבית העלמין של קבוצת כנרת. נדמה כי היישוב היהודי כולו היה המום וכואב. "במבואות עפולה כבר היה הכביש חסום", נזכר שמעון פרס בספרו "לך עם האנשים".

ברגל, בעגלות, במכוניות, בטרקטורים, אנשים באו לחלוק לו כבוד אחרון. היו שם תימנים בעלי פאות מסולסלות ובחורות בבגדי עבודה. היו שם ותיקי ההתיישבות. היו שם משוררים... דומה היה שכל ארץ ישראל, בנעריה ובזקניה, נוהרת להיפרד מברל בדרכו האחרונה.

בקבוצת כנרת נמצא קברו של ברל כצנלסון. הוא ניצב באמצע, בין שני קברים. לשמאלו קברה של שרה שמוקלר, אהבת נעוריו שעלתה איתו ארצה ונפטרה כעבור עשר שנים. לימינו טמונה לאה מירון, שהייתה בת זוגו אחרי מותה של חברתה הטובה שרה.

לי הוא - אמרה כנרת -

כי אלי הוא מושב חולם.

הוא דובב מעשים ועצרת,

רק איתי הוא נשאר אילם.

ואני עיגולו סוגרת

כמו אבן פשוטה עם שם.

כי שלי הוא - אמרה כנרת -

מראשית הימים ההם

("על מות" / נתן אלתרמן)