מיכאל ביטון עמד לפני כשבועיים על דוכן הנואמים בכנסת, לנאום הבכורה כח"כ ברשימת כחול לבן. לא היה קשה להבחין שם בקולו הרועד מהתרגשות ומהכנות שנשפכה מדבריו. 

“'בענווה אני נרכן אל מול הדר קמטי פניכם, חולמי ירושלים', כך כתב המשורר ארז ביטון", ציטט והסביר. “מי הם חולמי ירושלים? כלל העולים והאוהבים את ציון, אבל הוא כיוון לעולים ממרוקו, להורַי שחלמו על ירושלים בהרי האטלס. ההורים שלי מסעודה ואליהו ביטון לא זכו להיות כאן, אז הבאתי אותם כדי שתראו את קמטי פניהם".

ביטון שלף מתחת לדוכן תמונות שהכין מראש. “אלה הורי, ואני שמח שהם איתי. לא הכל היה דבש בעלייה, שיש המכנים אותה ‘החלום ושברו'. היה חלום ציוני והיה שבר. מעברה, משבר במעמד המשפחתי, חינוך גרוע בירוחם, ואין עבודה ואין כבוד לתרבות, אבל חלפו הימים ומתחיל התיקון. המשורר ארז ביטון אמר לגדול פייטני מרוקו, רבי דוד בוזגלו, ‘בוא מן הפינה אל בימת הבמות', ואנחנו באים היום מהפינה אל בימת הבמות, כנסת ישראל. העולים ממרוקו, שיישבו את שלומי, קריית שמונה, חצור, ירוחם, דימונה, אופקים, שדרות ומצפה רמון. אנחנו, דור שני ושלישי לעלייה, באים להנהיג את המדינה".

זה היה נאום שארך כרבע שעה, ואותו ביטון בנה בהרבה רגש ונקודות ששרטט בקפידה. מאז הספיקו הדברים להשתנות, לאחר שבליל רביעי הוחלט כי הכנסת תתפזר ויתקיימו בחירות חדשות ב-17 לספטמבר, אבל זה הנער שנזרק מארבעה תיכונים, לא סיים כיתה י"ב, בקושי גויס לגולני, עד שהמח"ט גבי אשכנזי המליץ עליו שיתקדם לפיקוד. זהו מיכאל ביטון, 49, שהיה במשך שתי קדנציות ראש המועצה המקומית ירוחם, היישוב שבו נולד וגדל, וכעת בא לתקן, גם אם הוא מתחיל מספסלי האופוזיציה.

רשימת כחול לבן. צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90רשימת כחול לבן. צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90

“מאוד התרגשתי באותו נאום, אבל עדיין הייתי חד", ביטון הודה כשנפגשנו בביתו בירוחם. “זו הייתה אמירה של העולה שהגיע לעיר הזו בניגוד לרצונו ויצר פה חיים, בנה משפחה, גידל ילדים טובים ותרם את תרומתו למדינה. ההורים האלה היו גדולים מהחיים בעולם של כאוס ושבירת המעמד המשפחתי והיו מסביב לא מעט משברים. אנשים שנפלו לפשע, נכנסו לכלא. חברים לכיתה, משפחות שלמות".


גם אתה לא סיימת ללמוד ורק אחר כך השלמת.

“לא סיימתי, אבל לא הייתי פושע. הלכתי לבני עקיבא, חוגי סיור. הייתי שובב, מרדן, דעתן, סוער רגשית, מטיל ספק. לא קונה כל מה שמוכרים ולכן גם התבגרתי מהר מדי. מה שהיה מיוחד בהורי שהם היו חזקים מנטלית, כי אתה יכול בקלות להישבר ולוותר, והם לא היו בני אצולה. הם באו מכפר בהרי האטלס, אבל הייתה להם איזו אדיקות יהודית ושמירה על הבית. הם הפכו לכוכבים ביישוב".


הפרופורציה החזירית

ביטון הוא הצעיר מבין ילדיהם של מסעודה ואליהו. הוא נולד בירוחם ב־1970, אבל הוריו, שעלו ממרוקו שבע שנים לפני כן עם חמשת ילדיהם, קיוו להגיע לירושלים, עיר הקודש. בסופו של דבר מצאו את עצמם במעברה, באמצע המדבר. כאן נולדו להם ארבעה ילדים נוספים.

“אבי הלך לעבוד בטקסטיל, במפעל סיבי דימונה, וכשהחלה קליטה גדולה של עובדים בכור הגרעיני נקלט שם כפועל פשוט", ביטון מספר. “תמיד היה גאה בתעודה, כי אצל כל עובדי הקמ"ג נכתב ‘עובד משרד ראש הממשלה'. זכיתי לימים לבקר שם כראש עיר, אז אמרתי ‘לא הגיע לכאן ראש עיר, אלא ילד ש־40 שנה חיכה לראות את מקום העבודה של אביו'. אמי עבדה בשתי עבודות. בבוקר ניקתה בתים של פועלי מקורות שסללו קווים, ובערב ניקתה בתי ספר. עזרתי לה, הייתי דווקא די אפקטיבי בניקוי הדירות".

ילדות קשה?

“יודע מה? לא. זו לא הייתה ילדות של אינסוף משאבים, אבל היה בה הרבה חום. גרנו בדירת 50 מ"ר. שני חדרי שינה קטנים, סלון ומטבח. הורים בחדר אחד, אח גדול בחדר השני עם הסבא ושמונה בסלון. היה כאב, היה מחסור, אבל גם מעגל מגונן. המשפחה שלי, עם כל מה שעברה, איבדה חמישה. אחי, שלושה בני דודים ודוד. כולם נהרגו במהלך השירות הצבאי".

ביטון הסוער והמרדן נקלט בסרט התיעודי “להיות קצין" במהלך שירותו הצבאי כצוער בקורס קצינים. היוצרים התמקדו בו בגלל יכולת הביטוי המיוחדת, ובכל זאת גם כבן פריפריה מירוחם.

יש קטע בסרט שבו הצוערים מחווים את דעתם בשאלה מי לדעתם מתאים לקצונה. ביטון, אז לא כל כך בטוח בעצמו, אומר שם: “אני מצפה שיכתבו עלי באותה טבעיות שאני כותב על כל אחד". הוא נשאל אם לדעתו הוא מתאים להיות קצין ועונה: “לדעתי, כן". ביטון הפך לקצין, עשה מילואים עד לפני מספר שנים והשתחרר כרב־סרן.

“אם אתה רוצה לחפור, אז אחת המחלות הקשות של בן פריפריה היא רגשי הנחיתות", הוא אומר היום. “הוא סוחב את הרגשות האלה, הם חלק מבניית הזהות העצמית. גם לי היו, אבל לא רק זה, אלא גם שאלות כמו האם זהו מקומי, האם חלקי עם האנשים האלה, האם אני אדע לעשות את האוואנטה הנדרשת? הרבה אנשים לא מגיעים למקום שהם ראויים להגיע אליו בגלל אותו רגש, והדבר בולט אצל בני פריפריה שחלקם חי בתחושה שהוא פחות טוב מהאחר".

אנחנו ב־2019, לא הגיע הזמן שישתחררו מהתחושות האלה?

“ירוחם של היום היא לא זו של שנות ה־50. גדלים כאן ילדים נפלאים ויצרנו דור שהולך לקצונה ופיקוד ושנת שירות ומכינה. יש 3,000 משפחות ויהיו בעוד עשר שנים 5,000־6,000, יש צמיחה, אבל יש פה גם לא מעט תושבים שהם דור שני ושלישי לרווחה. הושקע המון בצמצום הפערים, אבל בירוחם ודימונה רמת האבטלה היא עדיין פי שניים מהממוצע במשק".

כמה שתנסה לצמצם, פריפריה תישאר פריפריה.

“השאלה היא הפרופורציה, וכעת היא חזירית. אם בארץ כבר יש יציבות כלכלית ואבטלה של 4%, ובדימונה האבטלה היא 13% ובירוחם 10%, זה חזירי. היה זמן לבנות אסטרטגיה, לייצר מקומות עבודה. אם כמות הרופאים בתל אביב, פר אוכלוסייה, היא פי שניים, וכמות האחיות פי שניים וכמות מיטות האשפוז פי שניים מבנגב ובצפון - זה לא צריך להיות. אתה יכול להגיד שרמת שירותי הבריאות בתל אביב תהיה ב־10% טובה יותר, אבל לא ב־100 ולפעמים 200%".


תביא אנשים שיגורו פה.

“את השפה הזו אתה חייב לתקן. לפני שאתה מביא, כדאי שמי שנולד פה יישאר. עזבו את הנגב והגליל טובי המוחות. אנחנו ספקי ההון האנושי של תל אביב. יש אלוף בצה"ל בן דימונה, ודידי הררי ויוסי בניון ומאיר כהן בן ירוחם ורובי פורת־שובל. אינסוף. תשמור אותם כאן. איך? אם יהיה להם בית, חינוך, קהילה מעניינת ומקום עבודה. אף אחד לא יבוא בלי הדברים האלה, ואלה שנולדו - לא יישארו. יש המון פרויקטים לייבא משפחות צעירות לגליל ולנגב, אבל זה בלוף. אתה מצליח להביא אלף, אלפיים, בזמן שעשרת אלפים צעירים עוזבים. תתמקד בבני המקום".

מיכאל ביטון. צילום: אבשלום ששונימיכאל ביטון. צילום: אבשלום ששוני

למה שיישארו אם החיים בחוץ מפתים?

“לא כולם יישארו, וזה בסדר והגיוני, אבל אם אפס נשארים, זו הגירה שלילית. אני נשאר, כי אני מבסוט פה עם אשתי וחמשת ילדי. הבת שלי לומדת עכשיו עבודה סוציאלית ובחרה לגור פה, ואני כל כך שמח. חלק מהם גם לא יגור, אבל דבר אחד בטח יהיה להם - גאוות המקום".

גאווה שלא הייתה לך בצעירותך?

“כמותג זה לא היה מקום שהיית אומר בגאווה ‘אני ירוחמי'. כל החיים הסתלבטו עלי. בשלב רגשי הנחיתות אתה נפגע, אבל בשלב שאתה חזק נפשית אתה אומר ‘מי סופר אתכם?'. היום גדל דור שאומר את זה בלי להתבייש. זו העיר הטובה במדינה".

עבודה, ליכוד, זהות

ביטון כותב כעת ספר שכותרת המשנה שלו תהיה “לנצח את הסוציו־אקונומי". הספר מתחיל כאוטוביוגרפיה, אבל ממשיך בעצות ליזם חברתי ולמנהיג קהילתי איך גורמים לשינוי. ביטון הרי תמיד היה מעורב בנעשה בעיר. ניהל מתנ"ס, נלחם בהנהגה העירונית שהוחלפה כל כמה שנים, עד שבנובמבר 2010 נבחר בעצמו להוביל את ירוחם.

“אגיד לך משהו מצחיק", הוא מספר. “בראשית שנות ה־30 לחיי ישבתי וכתבתי על פתק שבגיל 40 אהיה במשך עשור ראש עיר ובגיל 50 אשרת ברמה הארצית. הנה אני בן 49. זה מפעל חיי".


רק שראש עיר יותר משפיע מעוד ח"כ.

“קבעתי כלל, שאהיה שתי קדנציות ראש עיר. זה נותן לך מיקוד שאתה צריך להספיק ולהשפיע ואז לפנות את המקום. כבר אחרי הבחירות הראשונות הזמנתי אישה צעירה בת 26 אלי הביתה. אמרתי לה ‘את הסגנית שלי ובעוד שתי קדנציות תחליפי אותי'. התסריט הזה התממש. טל אוחנה היא היום ראש עיריית ירוחם. אם אתה שופך על עיר רק עמותות וכסף מבחוץ, יכול להיות שהכל יירד לטמיון. אם יש בתוך היישוב גרעין מנהיגותי יציב והוא יודע לייבא את העוצמות מבחוץ, מתחילה הצמיחה".

איך כמנהיג מקומי הסתדרת עם ראש הממשלה נתניהו?

“לא היה לנו קשר מיוחד, אבל למדתי לעבוד עם נערי האוצר, מנכ"לי משרדים, פקידים, שרים טובים וממלכתיים. גדעון סער היה שר הפנים ונאבקתי אז על עיר הבה"דים. זה היה הדבר האחרון שהוא עשה כשר. הוא מילא את תפקידו, ושנה אחרי כן, כשכבר היה בחוץ, הזמנתי אותו כאזרח כבוד. זו דוגמה לשר בליכוד עם ראייה ממלכתית. לקח משימה וביצע עד הסוף. לא אמר ‘ראש העיר פה הוא ממפלגת העבודה'. התעלה מעל".

כן, ביטון היה מזוהה עם מפלגת העבודה, ובמיוחד עם שלי יחימוביץ'. קצת הפתיע שבסופו של דבר החליט לחתוך וללכת עם בני גנץ ואחר כך התברג במקום ה־11 ברשימת כחול לבן, זו שלמעשה מחקה את האם המייסדת בבחירות האחרונות.

“אני איש מפלגת העבודה", הוא מודה. “התפקדתי עבור שלי יחימוביץ' כראש עיר בימים של שלטון הליכוד. זה היה מעשה לא שגרתי, אבל אני מאמין שצריך להגיד את מה שאתה חושב בלי לפחד. הבאתי פה תוצאות מעולות למרות שהתפקדתי לעבודה, והיו כמה ליכודניקים שלא התייחסו כראוי לעיר על בסיס פוליטי. טיפשים, פה המצביעים שלכם, אז מה משנה ראש העיר? היו לעומתם גם כמה ממלכתיים".

למה לא המשכת במפלגת העבודה?

“זו מפלגה עם ערכים טובים, אבל בלי יכולת לבנות עבודת צוות. יותר מדי מאבקים פנימיים שמקטינים את כוחו של המנהיג וכוחה של המפלגה. יותר מדי מחנאות, וזה ככה כבר עשרות שנים".

אין לה עתיד.

“לא יודע, אבל כרגע יש משבר. יש ערכים נכונים ואנשים מצוינים כמו איציק שמולי וסתיו שפיר, שהם חברים קרובים ומנהיגים טובים, אבל החוכמה היא בניית צוות ולא יחידים ששווים משהו".

אתה עלול להיבלע במפלגה גדולה?

“בכחול לבן יש אנשי חברה מטורפים. חילי טרופר, מירב כהן, כאלה שהחינוך והחברה הם בנשמתם. הקמנו משהו חדש כי אמרנו שזה הזמן לחבירות. כל מי שמתון בהיבט המדיני־ביטחוני ולא קיצוני יכול לשתף פעולה בהרבה סוגיות של חברה וכלכלה שמוזנחות כיום. אני מאמין גדול בחבירות. לציבור נמאס מדברים קיקיוניים".

אז הכי בטוח ללכת למיינסטרים.

“אני מחלק את התפיסות בחברה הישראלית. תפיסה אחת נקרא לה ‘פרשני עוולות'. אלה שאומרים ‘הכל רע. גזענות, אפליה, קיפוח, אין תקווה, מושחתים, הלכה המדינה'. מסקנה? ניסע לברלין או לאמריקה. יש מיליון ישראלים בחו"ל. אצל ‘פרשני העוולות' אין גם אחריות. זה תמיד אתה אשם. מי ההפך מהם? ‘מכחישי העוולות', אלה שאומרים ‘הכל טוב. יש הייטק, צבא וייצוא. עזוב אותך מקצת מובטלים, זה בקטנה, שילכו לעבוד ואף אחד לא באמת עני. בכיינים. מצביעי ליכוד ומבסוטים'. אלה מסוכנים, כי הם לא רואים את הכאב של מי שצריך לעשות למענו, ואלה מסוכנים כי הם לא נותנים תקווה. באמצע יש את קבוצת ‘מתקני העוולות'. אוהבים את המדינה, גאים בה, אבל מזהים את צוואר הבקבוק, המקומות שמחייבים תיקון והם מתחייבים לתקן".

אתה שייך לשם.

“הזהות שלי מהבית אמורה לגרום לי לרצות לחזור לירוחם ולנגב ולעשות למען מי שלא קיבל הזדמנות. את הנגב עזבו טובי האנשים. לחצור הגלילית יש שני ראשי עיר לפחות שכבר לא גרים שם. המנהיגות הזו צריכה לחזור הביתה. פיזית, קהילתית, פוליטית ותודעתית. בלי להתנצל על כלום. תבין, אריק איינשטיין ממלא את לבי, יודע אותו בעל פה והקשבתי לחוה אלברשטיין ולשלמה ארצי וגם לזהר ארגוב. ריבוי זהויות. אני בקיא בעולם הפיוט ובקיא בשירה הישראלית, ואחי איציק לימד אותי על הביטלס וסיימון וגרפונקל. ככה צריך. זה התיקון של החברה. לא להגיד למישהו ‘עזוב דיבור על זהות'. רצף הזהויות שמתקיימות במקביל ובשלמות בלי להכחיש אף אחת. יהודי, ישראלי, ציוני, ירוחמי, מרוקאי, מזרחי, מסורתי וצבר. הכל הולך".

העיקר לא להרגיז.

“אתה מדבר על לא להרגיז, ואני אומר לך שרוב העם רוצה מתינות, מרכז. רוב העם בחר ליכוד, כחול לבן וכחלון. 74 מנדטים. העם רוצה אחריות, ממלכתיות, לא רוצה ימין קיצוני ולא שמאל קיצוני. קצת סמוטריץ', קצת מרצ, אבל בעיקר מרכז מתון. בליכוד יש לנו בני ברית. בעידן נורמלי, אם ביבי לא היה דורש שהממשלה תעבוד למענו ולמען עתידו, הממשלה הכי נפלאה הייתה צריכה להיות הליכוד וכחול לבן. אבל בגלל שהרעיון של ביבי הוא שכולם צריכים לחוקק חוקים שיבטיחו את הישארותו לעולמי עד, אי אפשר לשתף עם זה פעולה".


ניתן היה לתמרן?

“אסור. זו בגידה באמון חלק מהציבור שאמר ‘אדוני, יש לך כתבי אישום, תעמוד בבקשה למשפט'. אני מזהה אצל הליכודניקים בפנים ובחוץ אנשים אמיצים כמו גדעון סער ומיכל שיר, שכבר עכשיו התבטאו נגד חקיקה כזו, ובעבר היו אלה ארדן ופולקמן. בתוך הקואליציה יש אנשים שלא בקלות ייתנו יד לחקיקה פרסונלית. כאלה שאומרים ‘זוהי לא דרכנו'. מותר להיות ימין מתון ולא רק חיילים של מנהיג שמשגע את המדינה. אגב, עם כל הדיון על עתידו של ביבי, אף אחד לא עוסק היום בבעיות של הציבור".

הציבור ידע והצביע עבורו.

“קיבלנו 35 מנדטים. יש קבוצה גדולה שרוצה משהו אחר".

אדי הדלק של בגין

42% מתושבי ירוחם הצביעו נתניהו. דופקים אותם והם ממשיכים להצביע עבורו?

“אני לא סובל את הדיבור הזה. זו התנשאות. אם אדם הצביע עבור מישהו, פרגן לו שהוא לא טמבל. תבין למה הוא הצביע ככה. רוצה לשנות את הצבעתו? אל תטיף לו, לך תהיה רלוונטי עבורו כל יום. ש"ס והבית היהודי נמצאות ברחובות. יש להן פעילות ומוסדות, ואילו אתה בא פעם בחמש שנים להסביר שהם טמבלים. תגדל דור שמתחבר לערכיך".

אפילו אתה, הירוחמי, גאוות המקום, לא הצלחת לשנות מגמה.

“אמרו לי, ‘מיכאל היית ראש עיר טוב, קיבלת את אמוננו, אבל אנחנו מצביעים ליכוד'. נתנו לנו 11% מהקולות. אם אני רוצה שבבחירות הבאות נקבל 20%, אני צריך לעשות בשנים הקרובות עבודה פוליטית למען כחול לבן".

תסביר איך בפריפריה עדיין זוכרים למפלגת העבודה את מפא"י של פעם?

“אנשים עלו לארץ בשנות ה־50 והמשיכו להצביע למפא"י עד שנת 77' עם כל הקשיים והמעברות, זה לא פלא בעיניך? בן־גוריון היה פה מלך, אבל אנשים התפכחו, וגם הליכוד שאתה חושב שתמיד דפק אותם, לא היה כזה. בגין השקיע פה מיליונים, שיקם שכונות, בנה גנים, מתנ"סים, מעונות. 70% ממוסדות הציבור הוא הקים תוך עשור. הבא בתור שעשה משהו למען הפריפריה היה רבין, אבל זה היה קצר מדי ועדיין העריכו אותו. מי שלא יעשה למען הפריפריה ולא יהיה נוכח, לא יקבל אהדה. לא המצע קובע ולא הססמאות ולא ההתנשאות שהם לא יודעים עבור מי הם מצביעים. תהיה רלוונטי. פעם אמרתי שהליכוד חי עדיין על אדי הדלק של בגין".

המפלגה שלכם תחזיק מעמד?

“תלוי בהתמדה, בעבודת הצוות, בגישור על הפערים בתוכנו וביכולת להביא לחברה הישראלית שלושה מהלכים. המהלך הקצר הוא לשמור על שלטון החוק ולא לתת לראש הממשלה לחוקק חקיקה אישית כזו שתהפוך אותו לשליט עליון. זה מאבק שיימשך מספר חודשים והוא דרמטי, ומבחינתנו זו משימת התאבדות, חירום, מיידית. בטווח הביניים צריך לשמור על המפלגה מאוחדת. בטווח הארוך ליצור ערכים של תנועה חברתית, לאומית, חדשה. מהם? ממלכתיות, חיים משותפים, פשרות, גישור על פערים, תקווה לשלום, שוויון הזדמנויות. ערבות הדדית ולא שיסוי והסתה".


כל כך ממלכתי. מה עם השמאל־ימין, בעיות מדיניות?

“יש בירוחם ציונות דתית, חרדים, חילונים, מסורתיים. במשך שמונה שנים בנינו הסכמות בלי הפגנות ובלי שנאה, ויש הבדל ביני לבין התפיסה החרדית והבדל ביני לבין הימני ובטח הימני הקיצוני. הנושא המדיני? זה בלוף. אומרים ‘מתווה קלינטון, מתווה טראמפ'. ביבי מדבר על שתי מדינות ואחרי זה חוזר בו. יש גם הפרויקט שהובילו בנט וסמוטריץ' שאמר ‘אל תדברו שלום', המילה מחוץ למשחק. המילה ‘שלום' היא מילה יהודית שנאמרת בתפילה 17 פעמים ביום. מצד שני, יש כאלה שאינם מחוברים למציאות ואומרים ‘היה צריך להיות שלום אתמול ואנחנו אשמים בכל'. צריך לחשב מסלול מחדש".

במהלך הבחירות העלה הימין קטעים מנאום של ביטון מ־2012 ב־STREET J, שבו אמר שההתנחלויות הן מכשול לשלום. “אמרתי שההתנחלויות עלולות להיות מכשול לשלום, אבל המתנחלים הם לא האויב", ביקש להבהיר. “החברים שציטטו לקחו רק את החלק הראשון ‘התנחלויות מכשול לשלום'. בכל הסדר שהציעו דיברו על 80% מהמתנחלים שנשארים איתנו, אז אתה הולך ומפיץ שנאה? הרבה שנים השמאל אמר ‘נעשה שלום ואז נצמצם פערים בחברה'. זה גם קשקוש. לא עשו שלום והפערים רק גדלו. היום אנחנו אומרים נצמצם פערים, נתקן את החברה, ניצור שוויון הזדמנויות ונעשה אהבה עם הפלסטינים כמו קיפודים. לאט ובזהירות".

לא קל לך לדבר היום בחופשיות על הנושא המדיני.

“היום הסוגיה המדינית היא רמאות ורכלנות. אין סיפור מדיני אמיתי. יש הרבה בלופים ואנשים שמתעשרים מלדבר על הנושא. אין כלום כרגע. לעומת זאת הנושא הביטחוני כן קיומי מבחינתנו, כי כל גל של טילים מעזה ממלא את התקשורת לשבועיים. זה עולמנו. השילוב בין שמירה על ביטחון ישראל, תקווה מדינית ותיקון החברה זה האיזון הנכון גם בזמן, גם בעיסוק וגם באופן שזה צריך לבלוט בתקשורת. הסיפור החברתי־כלכלי־זהותי לא פחות דרמטי. היחסים בינינו משפיעים בסוף על ההחלטות. האם ניתן למשוגעים לנהל את הקשר עם עזה, או לאנשים עם תבונה?".

להתאמץ להיות רלוונטי

בסרט “להיות קצין", כשביטון עוד היה חייל צעיר, רחוק מאות קילומטרים מהפוליטיקה הארצית, רואים אותו קורא עיתון ובעמוד הראשון מופיעה תמונה של הרב שך. “הנה ראש הממשלה האמיתי שלנו", הוא צוחק שם. “אין לי משהו נגדם, נהפוך הוא, אבל לא יכול להיות מצב כזה. השליטה צריכה להיות דמוקרטית ולא תלות במפלגות כמו ש"ס שיעצבו את המדינה".

בשרב של 2019 ביטון אומר: “ש"ס הציבה בקדמת הבמה את המצב הסוציו־אקונומי הנמוך של העולים מיהדות ספרד, טיפה יצרה גאווה זהותית, אבל ההפסד שלה שלא לקחה את זה לכיוון של השכלה ותיקון חברתי. היו לה שתי אג'נדות, אחת חרדית ואחת הפערים בקהילה, והרבה פעמים נתנה עדיפות לסוגיות דת ומדינה על פני צמצום הפער".


יש היום מקום למפלגה ספרדית?

“לא, אבל יש מקום למנהיגות אותנטית שתנהיג את המדינה. הרקע והזהות צריכים להיות שלמים. ישראלים, יהודים וציונים, אבל גם מזרחיים ולא מתביישים בזה".

זה לא כואב שמדברים היום על הנושא העדתי?

“בעיני זה מעניין. אתה לא צריך לזוז באי־נוחות, אתה צריך להרגיש אשכנזי גאה".

אני חצי־חצי.

“אז אתה צריך להיות גאה בפולניות שלך. אם אשאל אותך איפה סבא שלך נולד בפולין, תדע? אתה צריך לעשות עבודה זהותית. בגיל 50 לא קרה ששאלת את עצמך ‘מי אני, מה אני, מאיפה באתי?'. לא הגעת לשלב הזה?".


לא כדאי כבר לסיים עם ההכללה “מרוקאי, פולני"?

“אתה נתקע על המרוקאי וטועה בדבר אחד. שוויון הזדמנויות לא קיים כאן. לאן העלו את יהודי אתיופיה, העלייה האחרונה שלנו? לקריית מלאכי, קריית גת, קריית משה ברחובות, ותראה את התוצאות. אם היית מעלה אותם להוד השרון ורמת השרון, היית מקבל כאן קליטה מטורפת. איפה שאתה מנתב את האוכלוסיות, ככה אתה גוזר את גורלן. לתקן טעות של קליטת עלייה לפעמים לוקח מאה שנה. אנחנו היום מתקנים את סיפור המעברות".

ביטון הוא מסורתי, אשתו אילנה היא דתית. הוא אומנם לא חובש כיפה, אבל בנו הצעיר אורי, בן ה־13 וחצי, חובש כיפה. “אתה מסורתי או דתי?", שאל את בנו שמיד ענה “דתי".

מיכאל נשמע מבסוט מהתשובה. “צדיק, מת עליו. עיניך הרואות איך אנחנו מסתדרים. כיף לא נורמלי. אין יותר אושר מזה שהילד שלך אוהב את היהדות והתורה".


אתה לא הולך עם כיפה.

“כיפה זה שולי. העיקר זה הלב, התודעה, הלמידה, הטקסט. אני שומר שבת ומדי פעם מבקר בבית הכנסת. יש לנו גם ילדה שלא תהיה דתית, אבל היא לא אנטי. אפשר להיות חילוני־יהודי טוב עם ידע. הרי איך תקרא שיר של יהודה עמיחי בלי להכיר טקסטים יהודיים?".

ביטון ציטט משירו של עמיחי:

“וְכִתְּתוּ חֶרֶב לְמַזְמֵרָה וּמַזְמֵרָה לְחֶרֶב

וְחוֹזֵר חֲלִילָה וְשׁוּב בְּלִי הֶרֶף.

אוּלַי מִכִּתּוּתִים וְהַשְׁחָזוֹת הַרְבֵּה,

בַּרְזֶל הָרִיב בָּעוֹלָם יִכְלֶה".

ביטון לא פראייר. הוא יודע על מה לשים את הדגש, היכן ללטף. יש רושם שישמעו לא פעם את קולו בדיוני הכנסת. "אני אהיה נחוש", הוא מבטיח. “ראית בנאום שלי, יש מרכיבים רכים ומחבקים ומרכיבים נוקבים. איפה שצריך לתקן, נתקן. אני אשתדל להיות דומיננטי".

צריך הרבה מוטיבציה כדי להישאר אופוזיציונר לוחמני.

“זה קשה, אבל זו גם זכות. צריך להתאמץ להיות רלוונטי, להשמיע את קולך ולהיות מעשי וכל הזמן ליזום ולראות שהממשלה לא הולכת למקומות איומים. להיאבק איפה שצריך וגם לשתף פעולה עם הליכוד בחקיקה מוסכמת".

מה השאיפות שלך?

“להיות שר חינוך, שר רווחה, שר בריאות. לשרת את הציבור במשך עשר שנים".

ואז לפרוש?

“אז אולי להיות ראש ממשלה".