בדרך למנאמה, בחריין. "בחריין?", שאל אותי בהפתעה המאבטח בנתב"ג, כאשר נשאלתי על היעד שלי. "הם מאפשרים לישראלים להגיע לשם?", תהה. "לא, הם לא. לפחות לא באופן רגיל", עניתי. וזה בדיוק מה שגורם להרגיש שהנסיעה הזאת שונה. מה שאסור, או לפחות אסור באופן כללי, מגיע עם תחושת משיכה מסוימת. 
 

"ג'רוזלם פוסט" ו"מעריב" הם מכלי התקשורת הבודדים שהוזמנו לסקר את כנס "משלום לשגשוג" שנפתח אתמול במנאמה, בירת בחריין. כלי תקשורת ישראליים לא זכו לגישה למדינת המפרץ הפרסי הפצפונת מאז הימים הסוערים שלאחר חתימת הסכמי אוסלו על מדשאת הבית הלבן ב־1993.
 

בשנת 1994, יוסי שריד, השר לאיכות הסביבה דאז, השתתף בפגישה במנאמה. זו הייתה ככל הנראה הפעם האחרונה שבה אישרו לעיתונאים ישראלים להשתתף בפגישה כזאת. אגב, אנשי עסקים ישראלים מקיימים פגישות בבחריין באופן סדיר, אך הם עושים זאת מתחת לרדאר.

המסע שלי לבחריין אינו בדיוק ההליכה על הירח של ניל ארמסטרונג וגם אינו  "היסטורי", במשמעות הצרה של המילה. הרי זה נעשה בעבר. אך מסעות כאלו נעשו לפני הרבה מאוד זמן, כאשר האווירה באזור הייתה שונה בתכלית. 
 

אז רבים הרגישו כי האזור עומד לפני תחילת שינוי של ממש. היום לעומת זאת, רבים חוששים כי האזור נמצא על סף מלחמה, במיוחד באזור המפרץ הפרסי. 

המארחים הבחריינים הזמינו אותי ואת עמיתי, ניתן לומר בבטחה, כי האמריקאים ביקשו מהם לעשות זאת. בקשה שאותה הגשתי בעצמי, טרם התערבות הבית הלבן, כדי לסקר את האירוע עבור ה"ג'רוזלם פוסט" ו"מעריב", בקשה שנדחתה בנימוס לפני כשבועיים. רק בשבוע שעבר קיבלו עיתונאים ישראלים את ההזמנה ושלשום, פחות מיממה לפני העזיבה המתוכננת, אושרה הוויזה שלי שאפשרה לי להיכנס למדינה. הטיסה למנאמה קצרה. 30 דקות לעמאן שבירדן ועוד שעתיים ורבע עד לבחריין.
 

מחשבות מטורפות עברו במוחי לפני הנסיעה לבחריין. למשל, כמה זה בטוח מצדי להביא עמי טלית ותפילין? והאם עלי להוציא את כל המוצרים הנושאים כיתוב בעברית מכלי האוכל הכשרים שארזתי לקראת הטיסה? ממשלת בחריין הזמינה אותי, אבל אין זה אומר שקבלת הפנים כוללת את צוות האבטחה בנמל התעופה הבינלאומי "קווין אליה" בעמאן או את העובדים שמטפלים במזוודות בנמל התעופה בבחריין.
 

אנו מושפעים עמוקות ממה שאנו רואים וקוראים. ומה שאני ראיתי וקראתי במשך זמן רב על העולם הערבי הוא שעולם הערבי מתעב את ישראל. המנהיגים עשויים לראות את התועלת בהזמנת ישראלים לכנס, אך הציבור, האנשים שאותם לימדו במשך דורות לשנוא את ישראל, הם סיפור אחר לגמרי. אני טס לבחריין באמצעות הדרכון האמריקאי שלי ולא הישראלי, רק ליתר ביטחון.

האם אני הולך להגיד את האמת לנהג המונית שם, כשזה ישאל אותי היכן אני גר? נראה שלא. וזה גם חלק מהמהות של הכנס הזה במנאמה – לשבור את המחסומים הפסיכולוגיים הללו. לגרום לעולם הערבי להרגיש יותר בנוח איתי וההיפך. מדובר במסע ארוך. הרבה יותר ארוך מחצי היום שלוקח להגיע מתל אביב למפרץ הפרסי. אבל זו התחלה.