כשאני שומע את היועץ המשפטי לממשלה ואת ראשי הפרקליטות מסבירים עד כמה הם פתוחים לביקורת, אני לא יכול שלא להיזכר ב"מי עוזר לאמא?" - ספר הילדים הנהדר של חסיה גנירם. "אמא, לעזור מאוד נאהב", משיבים שם הילדים, בכל פעם שנדרש מהם לעשות משהו, "אך לא עכשיו, לא עכשיו".

"אנחנו מתנגדים לביקורת?", שואלים בפרקליטות כמו אותם פעוטות בספר, "נהפוך הוא. אוזננו כרויה לכל הערה. נכון, לא בקול, לא בניסוחים בלתי מנומסים, לא מפיהם של גורמים אינטרסנטיים, לא בין שתיים לארבע, לא מאזור חיוג 02, ולא מאנשים ששמם מתחיל בנ' ונגמר בו'. אבל חוץ מאלה, אין כמונו פתוחים לביקורת".

שעות ארוכות מבלים לאחרונה בכירי משרד המשפטים בבמות שונות, עומדים על הדוכן המתחלף וחוזרים כמו מנטרה על הדברים. לא שמעתי השבוע - לא בנאומים בכנס של העמותה למשפט ציבורי בחיפה ולא בכנס של העיתון "מקור ראשון" בירושלים - שום חשבון נפש ושום מוכנות של בכירי המערכת להרהר במעשיהם שלהם. במקום זה, עמדו שי ניצן ודינה זילבר והפליגו בשבח עצמם ובשבח חבריהם. ניצן סיפר כיצד גדל ב"משפחה ציונית דתית ושורשית", כיצד נלחם בלבנון, כיצד עמד מאחורי אלף ואחת החלטות חשובות שהגנו על ביטחון המדינה, וכיצד עשה הכל "מתוך אמונה מלאה בצדקת הדרך".

זילבר הלינה על "מסע דה לגיטימציה חסר תקדים" שמתנהל כאן, והזכירה ששי ניצן הוא "בן זקונים למשפחה ירושלמית, שאביו היה לוחם נועז להקמת המדינה", שהוא "התחנך בישיבה תיכונית" ו"לחם בגדוד 890 של הצנחנים"; ושליאת בן ארי, "כבר כשהייתה בת 6, הצילה חברה קרובה מפגיעה קשה". מה אנחנו אמורים לעשות עם המידע הזה? לא ברור. שר המשפטים, אמיר אוחנה, שירת בשב"כ. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כך שמעתי, היה קצין בסיירת מטכ"ל. זה קשור לענייננו? זה רלוונטי למשהו?

שעה ארוכה עמד שי ניצן ביום ראשון מול הקהל בוועידת "מקור ראשון". הוא ידע מהיכן מגיעים מאזיניו. הוא מכיר היטב את הביקורת הקשה שיש להם נגדו כבר עשרות שנים. זו הייתה הזדמנות נפלאה להתייחס לדברים, רגע לפני שהוא הולך. להסביר למה כשהיה ממונה על הנהלים המיוחדים ביו"ש, הוא הפלה בין תושבי יהודה ושומרון היהודים לשאר אזרחי ישראל, והחיל עליהם שיטות אכיפה שלא ננקטו מול אחרים. לנמק איך מתנחלים זומנו על ימין ועל שמאל לחקירות, שבשום סיטואציה אחרת לא היו מביאות תושב פתח תקווה לתחנת המשטרה. לפתוח פעם אחת ולתמיד את סיפור ההתנתקות, שבה הוא, בכבודו ובעצמו, היה ממונה על דריסה בוטה של זכויות האזרח ושל חופש המחאה. לכו תדעו, אולי אפילו היה מכה על חטא בעניין כזה או אחר. אולי היה מספר על הרהור שני שיש לו על החלטה כזו או אחרת. משהו קטן. כלום. במקום זה הישיר מבט אל הקהל וקרא מהכתב נאום שהכין מראש, שכולו "אני, ואני ואני".

בואו נחזור שמונה שנים אחורה. אחרי תקופה שבה עלו דרישות להקים גוף שיבקר את עבודת הפרקליטות והפרקליטים, ואחרי שתי הצעות חוק שהוגשו בנושא והבהילו את אנשי משרד המשפטים, החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, למנות צוות לבחינת "אפשרות היישום של הקמת נציבות תלונות על הפרקליטות". כראוי במסורת המקומית, קיבלו החתולים את הזכות לנסח את כללי השמירה על השמנת כשוינשטיין מינה למשימה החשובה הזו - שבסופה סורסה היכולת לבקר ברצינות את הפרקליטות - את כל בכירי המבוקרים הפוטנציאליים. היו בוועדה הזו ארבעה משנים ליועץ המשפטי לממשלה, שני משנים לפרקליט המדינה, סגן אחד לפרקליט המדינה, ראש תחום בפרקליטות המדינה ועוזרת ליועץ המשפטי לממשלה.

החבורה דנה בסוגיה, נציגיה אפילו נסעו לסיור באנגליה, ובסוף הדרך הוגש מסמך ארוך, מסודר ומנומק היטב. לא ניכנס למסמך הזה, רק נגיד שכבר בתחילתו הסבירו חברי הצוות למה אין צורך אמיתי בעוד גוף ביקורת על הפרקליטות. "הצוות מצא כי פרקליטות המדינה כארגון, והפרקליטים כיחידים, נתונים כבר היום לביקורת מערכתית ולפיקוח, אף בדרך של בירור תלונות, מצד מגוון גופים - חיצוניים ופנימיים".

כאן מביאים הבכירים רשימה של גופים שאמונים כבר היום על הביקורת, רשימה שמי שקורא אותה יכול להתרשם שאולי באמת הקמה של עוד גוף תהיה מיותרת. "נוכח ריבוי המנגנונים שעיסוקם בירור תלונות על הפרקליטים והתובעים, לא מצא הצוות כי נכון יהיה להוסיף מנגנון חדש שייעודו יהיה בירור תלונות פרטניות או שישמש ככתובת נוספת לקבלתן של תלונות כאמור... הצוות סבר כי הוספה של מנגנון נוסף כאמור תביא לסרבול ולהכבדה".

ד"ר קוגל. צילום:נעם ריבקין פנטוןד"ר קוגל. צילום:נעם ריבקין פנטון

רגע, אתם בטח תוהים, על איזו ביקורת הם מדברים? מי בכלל ביקר אותם עד היום? אז בואו נתחיל לעבור על הרשימה, ובעיקר בואו נבדוק עד כמה אפשרו החברים ממשרד המשפטים לכל המבקרים האלה לבקר אותם. ראש וראשון ברשימה הוא שר המשפטים, שמסתבר שכשבמשרד צריכים - מזכירים אותו כגורם מבקר לגיטימי, ומנגד, כשהוא מבקר יותר מדי, מסבירים שתפקידו להגן על הפרקליטות ולא לבקר אותה. אבל בואו נעזוב את שר המשפטים. השר אמיר אוחנה לא מבקר יפה, הם יגידו, כך לא מותחים ביקורת. יודעים מה? קיבלנו. 

הלאה. את מי עוד מציינים בכירי משרד המשפטים כגוף שכבר עוסק בביקורת, ואם נוסיף עליו, זה רק יסרבל את העבודה? את לשכת עורכי הדין. גם הם כבר עוסקים בביקורת עלינו, כתבה ועדת הבדיקה הפנימית, למה צריך עוד? זה הזמן להיזכר מה קרה כשאותה לשכה ביקשה לעשות את עבודתה ולבקר את הפרקליטים של הפרקליטות. כזכור, בדקה ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, בזמנה, תלונה שהוגשה נגד ארבע בכירות במשרד המשפטים - המשנות ליועמ"ש אז, דינה זילבר ואורית קורן, והפרקליטות רחל שילנסקי ודורית יפרח־דרורי. הפרשה הזו הייתה הסתעפות של פרשת רצח הילדה תאיר ראדה ז"ל, והפרקליטות עשתה אז מאמצים גדולים לטרפד את מינויה של ד"ר מאיה פורמן לתפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית, לאחר שזו העידה במשפט בניגוד לעמדת המדינה. כשראש המכון הפתולוגי, ד"ר חן קוגל, הגיש תצהיר שהיה אמור לסייע לד"ר פורמן, הפעילו עליו ארבע הפרקליטות לחץ לשנות את תצהירו. 

"הבקשה והדרישה מד"ר קוגל לשנות את תצהירו מהוות לכאורה ניסיון להתערבות בהליך עדות ראשית של עד בהליך המתנהל בבית המשפט", כתבו אנשי התנועה למשילות ודמוקרטיה בתלונה שהגישו ללשכת עורכי הדין נגד הפרקליטות. במשרד המשפטים נערך אז גיוס כולל כדי להגן על הארבע. וינשטיין פסק שהן נהגו בסדר. אביחי מנדלבליט, מחליפו, שיגר ללשכת עורכי הדין מכתב שבו דרש להפסיק את הטיפול בעניינן של הפרקליטות. "איני סבור כי יש מקום להמשך הליכי משמעת בעניין זה", כתב. או במילים אחרות, אנחנו במשרד המשפטים מכבדים מאד את לשכת עורכי הדין, וכשצריך להסביר עד כמה אנחנו מבוקרים, אנחנו גם נהנים לספר שוועדת האתיקה של הלשכה היא גוף ביקורת חשוב מאוד, אבל לא כשהיא מטפלת בפרקליטות שלנו. 

הלאה. אז שר המשפטים זה לא באמת האיש שיכול לבקר, וגם לשכת האתיקה של לשכת עורכי הדין לא, ועל נציבת התלונות על הפרקליטות, הילה גרסטל, ועל המלחמה שציפתה לה כשרק ביקשה לעשות את מלאכתה ולבקר, כבר דובר כאן. אבל ברשימה של אותה ועדת פרקליטים פנימית היה עוד גוף אחד שהפרקליטות הסבירה שהוא מבקר אותה בשוטף: בית המשפט.

"מערכת בתי המשפט, הנחשפת באורח שוטף לליבת עבודתו של מערך הפרקליטות והתביעה, מהווה אף היא גורם חשוב המתריע, במקרים המתאימים, על בעיות ביחס לעבודה זו, ועל כשלים בהתנהלותם של התובעים והפרקליטים בניהול המשפטים האזרחיים, המנהליים והפליליים". נהדר. אז אולי מבתי המשפט מוכנה הפרקליטות לקבל ביקורת. מה אתם אומרים?

חובבי ההיסטוריה שבין הקוראים מוזמנים לחזור אל המלחמה שניהלה הפרקליטות נגד שופט בית משפט השלום בירושלים, דב פולוק, החל מהרגע שבו הבהיר שיזמן לעדות את שי ניצן. פולוק דן אז בכתב אישום שהגישה המדינה נגד תושבת היישוב היהודי בחברון, וזו, שטענה שניצן נוהג איפה ואיפה בבואו להחליט את מי להעמיד לדין ואת מי לא, ביקשה לחקור אותו על הדוכן. הפרקליטות, שנבהלה מהאפשרות שניצן יזומן לבית המשפט ויידרש להסביר את שיקוליו, הכריזה מלחמה על השופט. בקשת פסילה, תלונה לנציב הקבילות על השופטים על אירועים שקרו באולמו של השופט חודשים קודם לכן, וגם מכתב של פרקליט המדינה, משה לדור, לנציב השופטים אליעזר גולדברג. "לאחרונה", פתח לדור באזהרה, "אנו עדים להתגברות התופעה המדאיגה של ניסיונות להניא עובדי ציבור מלבצע את מלאכתם, וקריאה לפגוע בהם (לרבות במר ניצן עצמו)".

לדור הקפיד לא לחבר במפורש את השופט פולוק לקריאות לפגוע בשי ניצן, אבל המסר היה ברור. השופט משתף פעולה עם אויבי המערכת. מה אנחנו יכולים לומר על הסיפור הזה? שהתלונות נגד השופט בגין התבטאויות לא הולמות התקבלו, שבית המשפט העליון קיבל את הבקשה לפסול אותו, אבל גם שכל זה התחיל רק אחרי שהוא אישר להזמין את ניצן להעיד ושהאירוע כולו לווה בפסטיבל הדלפות לתקשורת שהזהיר שהשופט פולוק - לא פחות ולא יותר - מועמד להדחה. פולוק, אגב, מכהן עד היום.

טוב, תגידו, זה מקרה אחד של שופט בעייתי, אולי במקרים אחרים הפרקליטות דווקא חיה בשלום עם ביקורת. אז הנה עוד סיפור אחד, משמעותי הרבה יותר. לפני למעלה משלוש שנים חשפנו כאן שני מקרים שבהם הטעתה דינה זילבר את בית המשפט כשהנפיקה חוות דעת מנומקות שמתבססות על הלכות משפטיות שלא היו ולא נבראו, וניסתה, בהתבסס עליהן, לשכנע את בית המשפט. בפעם אחת זה קרה כחלק מניסיון של זילבר לעצור את החוק המסדיר את פעילותה של החטיבה להתיישבות. בפעם אחרת, בחוות דעת שניסתה למנוע העברה של אתר תיירות בעיר העתיקה בירושלים לתפעולה של עמותת אלע"ד.

ברקע הפרשה השנייה עמד חוזה שנחתם בין החברה לשיקום הרובע היהודי לבין עמותת אלע"ד, חוזה שמעניק לאלע"ד את הזכות להפעיל את הגן הארכיאולוגי שבעיר העתיקה בירושלים, גן המצוי בשטח שבין שער האשפות לכותל הדרומי של הר הבית. עמותת אלע"ד מפעילה כבר שנים רבות עבור רשות הטבע והגנים את הגן הלאומי עיר דוד, הממוקם בסמוך, ונמצאת באופן קבוע על הכוונת של ארגוני שמאל, שמנהלים מאבק קשה נגדה ונגד פעילותה בירושלים העתיקה. בלי להיכנס לעומק הסיפור, נגיד רק שבמרץ 2014 הגישה זילבר למזכיר הממשלה דאז, מנדלבליט, חוות דעת משפטית שמסבירה מדוע אסור לממשלה לאשר לעמותת אלע"ד לקבל את הזכויות במתחם. "עמדתנו היא כי מתחם הכותל המערבי והגן הארכיאולוגי הסמוך לו חייב להיות מנוהל ומופעל על ידי גורם ממשלתי ולא על ידי עמותה פרטית", כתבה.

זילבר גם הסבירה למזכיר הממשלה כי העברת המתחם לתפעול של עמותה פרטית עומדת בסתירה לעקרון יסוד "שניתן לו ביטוי, בין היתר, בפסיקת בית המשפט העליון". איפה ניתן הביטוי הזה? זילבר ציטטה הלכה של בית המשפט שפסק, לכאורה, בבג"ץ אברמוביץ', כי "מתחמי קרקע בעלי ייחוד היסטורי, ארכיאולוגי, תרבותי, דתי או לאומי, צריכים להישאר בידיה של הרשות הציבורית".

דינה זילבר. צילום: יונתן זינדל פלאש 90דינה זילבר. צילום: יונתן זינדל פלאש 90

העמדה הזו הביאה את בית משפט השלום לבטל את ההסכם עם עמותת אלע"ד, ולקבל את עמדתה של זילבר, ואז הגיע הדיון בערעור להרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי, בראשותו של הנשיא דוד חשין. בהליך הזה, אוי למבוכה, גילה בית המשפט שזילבר המציאה הלכה שלא קיימת. “כאשר קראתי את טיעוני המדינה, ושמעתי ברוב קשב את הדברים של סגנית פרקליט המחוז, בשתי ישיבות שבהן חזרה הטענה כי יש 'הלכת אברמוביץ'', עורר הדבר אצלי שאלה מיידית", כתב סגן הנשיא, משה דרורי. "כמי שטורח להתעדכן בפסיקת בית המשפט העליון, לא הייתה זכורה לי הלכה כזו".

דרורי הסביר עוד כי מה שזילבר ציטטה (זילבר לא ייצגה את המדינה בבית המשפט, אבל עמדת המדינה נשענה על חוות דעתה) הוא בסך הכל "אמרת אגב" של בית המשפט, בטח שלא הלכה. "ערבוב אמרת אגב של בית משפט, כאשר בטעם הפסק נקבע ההפך, והזכרת אמרת האגב כאילו היא ההלכה - כל אלה אינם מתקבלים על הדעת, בטיעון משפטי סדור", כתב. דרורי גם המשיך והסביר למה אם כבר אפשר להסיק משהו מעמדת שופטי העליון, זה את ההפך הגמור ממה שכתבה זילבר. רגע, זה לא נגמר. "ושמא שגיתי", המשיך השופט ,"ולא הבנתי - כפי שהבינו טוב ממני הפרקליטות המלומדות המייצגות את המדינה - את בג"ץ אברמוביץ'... ראיתי לנכון לבדוק כיצד נהגו שופטים בשש השנים שחלפו מאז בג"ץ אברמוביץ'; שמא, מי מהם ראה בבג"ץ אברמוביץ' את אותה הלכה שניסו ב"כ (באי כוח) המדינה לשכנעני כי זוהי ההלכה. עיון בפסיקה המזכירה את בג"ץ אברמוביץ' מגלה כי אף אחד מפסקי הדין שבהם מאוזכר פסק דין זה, אינו רומז אפילו לאותה הלכה שבה דגלה המדינה, ואשר אותה הציגה בפנינו בתיק זה, כ'הלכת אברמוביץ''... אין כל בסיס לראות בפסק הדין אברמוביץ' 'הלכה', ולא כל שכן הלכה יסודית של המשפט המינהלי שאסור לסטות ממנה, ורק המדינה היא זו שמגלה לנו את סדרי בראשית על כנם".

במשרד המשפטים לא ידעו מה לעשות עם רימון הרסס הזה שהשליך עליהם המחוזי, ומיהרו להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור. חוץ מהבקשה לשנות את השורה התחתונה, היה חשוב מאוד לפרקליטות שתימחק הביקורת על חוות הדעת של זילבר כדי שלא תישאר שם לדיראון עולם. בכל זאת, משנה ליועמ"ש שממציאה הלכות שלא היו ולא נבראו ומטעה את בית המשפט, זה לא עניין של מה בכך. בית המשפט העליון הציע לצדדים להגיע להסכמה, בין לבין נערכו בעניין כמה ישיבות, ובינתיים הכריעה גם הממשלה ונתנה לעמותת אלע"ד להפעיל את המתחם.

אלא שכאמור, בלי קשר לשאלת המתחם הזה, לפרקליטות היה חשוב למחוק את מה שכתב המחוזי על חוות דעתה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. הפרקליטות, מצדה, ביקשה למחוק בהסכמה את פסק הדין של המחוזי. עמותת אלע"ד, מנגד, הבהירה שאם מוחקים את מה שקרה במחוזי, היא תדרוש למחוק גם את פסק דינו של השלום. בפרקליטות הסכימו. ואני, הקטן, מתנצל ומבקש לשאול: למה שפסקי הדין הללו יימחקו? בגלל כמה אמירות קשות של בית המשפט על המשנה ליועץ המשפטי לממשלה? הרי במשרד המשפטים מסבירים לנו כל הזמן שהם פתוחים לביקורת, גם של בית המשפט. אז שתישאר הביקורת, ונדע עליה כולנו.

הסיפור הזה חשוב, כי הוא מלמד שוב מה מוכנים במשרד המשפטים לעשות כשמישהו מהחבורה יוצא רע היכנשהו. אגב, כשדרורי פרש, הוא העניק ראיון לנטעאל בנדל ב"מקור ראשון" ובו מתח ביקורת קשה ונוקבת על הפרקליטות. בפרקליטות, כפי שכבר למדנו להבין, יודעים למתוח ביקורת על כל העולם, אבל קצת פחות מוכנים לחיות עם ביקורת עליהם, גם אם היא לא באה מחשודים, אלא מסגן נשיא בית המשפט המחוזי. השופט דרורי, כתבה הפרקליטות בתגובתה לעיתון, "פשוט אינו מכיר את העובדות", רוב טענותיו "שגויות", "מופרכות", או "חסרות בסיס". עוד רמזו בפרקליטות, שבעקבות ערעורים רבים שהוגשו על פסקיו, דרורי "נוטר טינה לפרקליטות". או במילים אחרות, אם יש לו ביקורת, יש לו בטח מניע.

אבל זה לא קורה רק מול ביקורת שנשמעת בתוך האולם או מפיו של שופט. תראו מה עשתה המדינה לפני כמה שנים לכמה ילדות שהחליטו להפגין מול הבית של שי ניצן. לא להרים יד, לא לפגוע, רק למחות למשך כמה דקות. זה קרה בשנת 2011. במהלך פינוי של כמה מבנים בחוות גלעד שבשומרון, הפעילה המשטרה כוח רב, ובין השאר גם ירתה כדורי פלסטיק. האלימות המשטרתית גררה תגובות קשות והפגנות, ובעקבותיה הגיעו שבע נערות, שש מהן קטינות, להביע את מחאתן מול ביתו של שי ניצן, מי שבמשך שנים ארוכות היה מופקד על כל טיפול מערכת אכיפת החוק בתושבי יו"ש היהודים. הנערות, שחלקן קראו קריאות נגד ניצן, נעצרו בתוך כמה רגעים - ובהמשך מצאו את עצמן יושבות על ספסל הנאשמים, מתמודדות מול כתב אישום שמייחס להן התקהלות בלתי חוקית.

מהר מאוד התברר עד כמה דרקונית הייתה המערכת מול צעד מחאתי קל כל כך. הנערה הראשונה התייצבה מול השופטת, ד"ר אביטל מולד, וטענה שהיא אומנם הגיעה כדי למחות - אבל לא צעקה דבר ולא עשתה כלום מעבר לעמידה מול הבית יחד עם כמה מחברותיה, ובוודאי לא "הפרה את השלום" כפי שטענה נגדה המדינה. השוטר שהיה במקום לא ידע לספר לבית המשפט מה עשתה כל אחת מהבנות, ובעיקר לא ידע להסביר למה חשב שאפשר לעצור קבוצת בנות ולהגיש נגדה כתב אישום בלי לבדוק מה חלקה של כל נערה, והאם בכלל עברה על איזשהו חוק. השופטת, ששמעה את העדים, מצאה, כאמור, שכל המחאה הזו נמשכה דקות ספורות בלבד, ושהבנות לא התקרבו כלל לביתו של ניצן אלא עמדו על הכביש הראשי הסמוך.

הגן הארכיאולוגי בירושלים. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90הגן הארכיאולוגי בירושלים. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

"לא הוכחה בפניי כל התנהגות אשר יוצרת חשש שהנערות יעשו מעשה שיפר את השלום, או יעוררו אנשים אחרים להפר את השלום", כתבה בפתח הכרעת הדין. "הבנות עמדו וצעקו דקות ספורות מול ביתו של מר ניצן, הא ותו לא". במערכת האכיפה ראו את זיכויה של הנערה הראשונה, הבינו את הרמז - ומשכו את כתבי האישום נגד האחרות.

סיפור לסיום. זוכרים את עמדת היועץ המשפטי לממשלה שלא רצה להשאיר בידיים של שר המשפטים את ההחלטה את מי למנות למ"מ פרקליט המדינה עם עזיבתו של שי ניצן? בהודעה שפרסם, הסביר מנדלבליט את המצב, הזכיר שהפרקליט שייבחר יהיה "מופקד אף על עבודת הפרקליטות בכל הנוגע לתיקי ראש הממשלה, וכן בכל הנוגע לתיקים אחרים הנוגעים לנבחרי ציבור בשלטון המרכזי", והבהיר שצריך להבטיח "במיוחד בנסיבות הייחודיות והחריגות הקיימות בעת הזו, כי ההשפעה הפוליטית על מינוי ממלא המקום תהא מצומצמת ותחומה ככל הניתן". בקיצור, אי אפשר לסמוך על פוליטיקאים, כי הם עלולים לשקול שיקולים זרים. מה עושים? ממנים את מי שהיועץ חושב שצריך למנות.

עכשיו, בואו נחזור כמה שנים אחורה. רגע לפני שאושר שי ניצן בישיבת הממשלה לתפקיד פרקליט המדינה, הגיש עו"ד שמחה רוטמן מהתנועה למשילות ודמוקרטיה עתירה דחופה לבג"ץ. זמן קצר קודם לכן זיכה בית המשפט את אביגדור ליברמן מאשמה של מרמה והפרת אמונים בפרשת השגריר בבלארוס, ובתנועה חששו שכל עוד במשרד המשפטים לא החליטו אם לערער על הזיכוי, שרי הממשלה יחששו "להתעסק" עם משרד המשפטים ולהצביע נגד ניצן, כדי שבמשרד לא "ינקמו" בהם באמצעות החלטה לערער. במשרד המשפטים הגיבו במהירות לעתירה, והסבירו למה אין לה בסיס ואפשר לאשר את מינויו של שי ניצן בלי בעיה.

עזבו רגע את העתירה עצמה, נכונה או לא, והתמקדו בנימוקים. "אין מקום לייחס לשרי ממשלת ישראל שיקולים זרים", כתבה הפרקליטות, בין היתר. "לאמיתו של דבר, חזקה על שרי הממשלה שהם יחליטו בעניין מינוי פרקליט המדינה החדש, בהתאם לשיקול דעתם הענייני בלבד".

לא הבנתי. אפשר לייחס לשרי הממשלה שיקולים זרים? אי אפשר לייחס להם שיקולים זרים? או שהכל תלוי בעיתוי ובנסיבות?