"הובלתי מהלך", רגב נזכרת. "חודש לפני הבחירות הסקרים הראו שנקבל 30־31 מנדטים. אמרתי: 'רה"מ, אם אתה רוצה לנצח, מוטב שנרד לשטח'. אמרו לי בצוות, 'אי אפשר, יש לו"ז'. ערב ערב, שלושה־ארבעה כנסים. המונים רצו לגעת, להקשיב. החיינו והערנו את השטח. פנינו לליכודניקים שישבו בבית ולא באו להצביע. בסוף אתה לא מנצח מלחמה עם חיל האוויר, אתה מנצח בעזרת חיל הרגלים והטנקים. כובש שטחים. הובלתי כנסים כי השטח אוהב אותי, אני מזוהה איתו. בכל מקום שהגענו אליו אחוז המצביעים לליכוד רק עלה".
"אני כועסת על אביגדור ליברמן מאז שהפיל לי את חוק הנאמנות בתרבות", רגב הולכת אחורה. "ליברמן כל חייו אמר 'אם אין נאמנות, אין אזרחות', אבל הוכיח במשך השנים שאין לו מילה. אומר משהו, עושה אחרת. הוא הלך איתי על חוק שיכולנו להעביר. החוק עבר בקריאה ראשונה ושנייה. עבר את היועץ המשפטי לממשלה. חוק שעבדתי עליו במשך שנים והוא הפיל רק בגלל האובססיה נגד ביבי. באתי אליו ואמרתי 'אין לך טיפת ערכים. אם היה לך ערך אמיתי, היית הולך עם האמת, לא להעביר תקציבים למוסדות ציבור שמעודדים טרור ומסיתים נגד המדינה. היית שם הכל בצד'. אני מתעסקת במהות ותמיד מזכירה שיש מדינה מעל המפלגה. אם הייתי מתנהלת על פי אגו ונפגעת מכל מה שאומרים, לא הייתי פורצת דרך. מאותו רגע הוא גמר אצלי".
"יש הרבה ערבים מצביעי ליכוד, יש לי חברים ערבים, הוריי גרו במרוקו ובספרד והיו שכנים של מוסלמים. אני מכבדת, מעריכה ורוצה שיחיו פה בשלום. אני אומרת שבעיניי טיבי, עודה ויזבק לא מייצגים את ערביי ישראל. הם מייצגים נרטיב של הסתה כנגד המדינה. המיעוט שחי כאן צריך לקבל שוויון זכויות וצריך לעשות שירות לאומי, כמו כל מיעוט שחי במדינה אחרת".
הוא לא אמר. הוא הולך לשבת עם גנץ וטיבי, וזו השערורייה. הציבור חייב לצאת לרחובות ולהגיד 'אנחנו לא מוכנים'. מה, הפגנות זה כלי ששייך רק לשמאל? זה כמו שכשח"כים עוברים מהשמאל לימין הם נקראים 'עריקים', וכשעוברים מהימין לשמאל זה פאר הדמוקרטיה. מספיק. אם השמאל יודע לצאת לרחובות, גם הימין יודע. לבוא ולהגיד 'לא תגנבו את הקול שלי'.
"יש כאן מפלגה שלא מוכנה לקבל הפסד, שמשקרת לבוחרים, העיקר - לא מוכנים לשנות את הדיסקט 'רק לא ביבי'. ושלא ידברו על הסתה, מי שמסית זה כחול לבן נגד החרדים והמזרחים. הם מחרימים את ראש הממשלה. צריכים לשבת ולראות איך בונים את הפאזל חוץ מהמפלגות הלא ציוניות".
לא פלא שנתניהו בחר ברגב כשרת המלחמה. אם יש סדין אדום בימין, זה בטח היא, שמושכת המון אש כבר שנים: ליברמן סירב ללחוץ את ידה באולפן טלוויזיה והסביר שהוא אומר שבוע טוב רק לבני אדם. אלעזר שטרן מכחול לבן הרשה לעצמו לומר עליה על במת הכנסת את האמירה השוביניסטית "לא רוצה להגיד איך התקדמת", ולאחרונה היה זה נתן אשל, מקורבו של ראש הממשלה, שבשיחה שהוקלטה אמר שהיא עושה עבודה מצוינת, אבל הוסיף שהיא בהמה.
כשבן אדם קורא לאחר 'בהמה', זה בגלל שהוא לא יודע להתמודד עם טיעוניו. הרי גם שלי יחימוביץ' אישה חזקה ולא קראו לה 'בהמה', וגם לא קראו ככה לגברת שולמית אלוני. לנשים מהשמאל קוראים 'אסרטיביות' ולנו 'בהמות', כי לא מסוגלים לקלוט שיש נשים חזקות, מזרחיות, שבאות עם תפיסה חברתית שלא שייכת לשמאל וגם מיישמות אותה".
מישהו מעולם התרבות בא ואמר 'את נראית טוב, תא"ל במילואים, תסתובבי עם כוס יין בפרמיירות, כולנו נהיה חברים, מה רע לך?'. הלכתי הביתה, ישנתי על זה לילה, אמרתי לדרור ולילדים 'אני הולכת לעשות שינויים, קחו בחשבון שלא יהיה קל'. אנחנו משנים תקנות, סדרי עדיפויות, משאבים. אנחנו משרד קובע מדיניות ולא כספומט. נלחמתי באל־מידאן והצלחתי. עובדה שבית המשפט קיבל את עמדתי. אל־מידאן לא היה תיאטרון, הוא שימש במה לתומכי טרור. שנים העבירו לו כסף, כי זו הייתה האג'נדה פה".
לכל אדם יש את הזהות התרבותית שלו. דוד בן־גוריון, שיש לי אליו הרבה כבוד, ביטל את הזהויות של המשפחות שלנו. כשאני חושבת על זה, בא לי לבכות, אבל כשהייתי קטנה לא רציתי לדבר ספרדית, לא רציתי לשמוע פיוטים, רציתי שסבתא סולטנה תדבר עברית. רציתי להיות ישראלית. לרגע לא הבנתי את המקום של הוריי, את הסיפור שלהם, אבל ככל שהתבגרתי, קלטתי את העוול שנעשה להם, וכשהגעתי לתפקיד הבנתי שיש לי הזדמנות להתגבר על הפחד, הבוז, על כל אלה שיגידו כך ואחרת ויכנו אותי בשמות. למה אמרתי בוועידת 'הארץ' 'קאט דה בולשיט'? תפסיקו לבלבל את המוח ולספר סיפורים שאתם בעד ערבים, חרדים ומזרחים. אתם רוצים את תקציב התרבות במרכז תל אביב. רוצים את הכסף אצלכם".
כשהייתי בצבא, למדתי אצל פרופ' ביזאוי בבית ברל, והיא אמרה שאנחנו נמצאים במציאות שלא האדם צריך להוכיח שהוא שווה, אלא המערכת והשלטון צריכים לאפשר לו, והסטיגמה צריכה להשתנות. זוכרת שהיה לי ויכוח עם אבי שאמר 'זה לא אנחנו, יש פה סטיגמה שלא מאפשרת למזרחים להרים ראש מעבר למה שרוצים, והתפקיד שלנו לשנות'. לא סובלת את ההתנשאות הזו".
עניתי 'אמא שלי הייתה יותר דומיננטית ממני ברמת הפיזית, אבל אני כן אמא מורגשת'. במלחמת לבנון השנייה הייתי בדיון עם מלא משתתפים, ופתאום הרל"שית נכנסה: 'הבת שלך רוצה אותך'. בדרך כלל הילדים לא היו מתקשרים. הרמתי את הטלפון, והיא אמרה 'אמא אני רוצה להגיד לך שיש לי חבר'.
כל כך התרגשתי מהעובדה שאני עדיין משמעותית בחייהם, למרות שאני לא נמצאת שם מבחינת הזמן. לא הולכת לאסיפות הורים ולא מכינה סנדוויצ'ים. אז כשסיפרתי את זה לבנות התיכון, יעל, בתי, אמרה 'אנחנו מעדיפים שתהיה לנו אמא שמגשימה את עצמה מאשר אמא שמפספסת'. אני לא מוותרת על ארוחות שישי עם העוף, הדגים החריפים והסלטים. הקטע המשפחתי חשוב לי. כשהילדים נכנסים הביתה ואומרים 'איזה ריח של אוכל', זה עושה לי טוב. אני לא מוכנה לוותר על התפקיד של אמא".
באותו מפגש עם נערות בתיכון, כשלא היה צריך להיות לוחמני וטיבי ועודה לא היו בטווח ראייה, רגב סיפרה לבנות סיפור שמתמצת אופייה בכמה משפטים. "יש באר עמוקה, מלאה בצפרדעים, שחשות את מה שקורה בחוץ רק דרך מזג האוויר", סיפרה. "בחורף יורד עליהן גשם, בקיץ הבאר מתייבשת ותמיד הצפרדעים מנסות לטפס החוצה ולא מצליחות בגלל הירוקת והרטיבות. יום אחד הצפרדעים הסתכלו למעלה וראו צפרדע אחת שהצליחה לצאת, שאלו 'איך עשית זאת?'. ענתה 'לא שמעתי אתכן'. אז תזכרו לא להקשיב לכל אלה שיגידו 'באתן ממקום כזה, משכונה כזו, אתן לא יכולות'.
התרעות פיקוד העורף