לאחר שראש הממשלה אהוד ברק השלים במאי 2000, בדיוק לפני 20 שנה, את הפרויקט המקרו־אסטרטגי הראשון שלו והוציא את צה"ל מלבנון, הוא ניגש מיד להתחיל בפרויקט השני והסבוך יותר: לנסות להשיג הסכם שלום היסטורי וסופי עם הפלסטינים. זאת כהמשך לתהליך אוסלו התקוע שאותו יזמו שבע שנים קודם לכן ראש הממשלה יצחק רבין, שר החוץ שמעון פרס וסגנו יוסי ביילין. עוד בהיותו רמטכ"ל הסתייג ברק מהפרק הביטחוני בהסכם אוסלו וטען שיש בו יותר חורים מאשר בגבינה שווייצרית.

ברק הפיק לקחים לא רק מהסכמי אוסלו א' וב' התקועים, אלא גם מהסכם וואי של נתניהו וגם מההיסטוריה הרחוקה והקרובה: מסיפור מייסד האסלאם הנביא מוחמד שהגיע עם אויביו ממכה ל"הודנת חוּדַיְבִּייה", הסכם שביתת נשק לעשר שנים שמוחמד הפר אותו אחרי שנתיים; או מ"תוכנית השלבים" להבסת ישראל, שעליה הסכימו מדינות ערב אחרי מלחמת ששת הימים בחרטום; וכן מהעובדה שכחצי שנה אחרי הסכם אוסלו טען יאסר ערפאת ביוהנסבורג שהסכמי אוסלו שווים במשמעותם ל"הודנת חודיבייה".

בהתאם לכך החליט ברק להפוך את אסטרטגיית השלום על פיה. להתחיל בחתירה להסכם מסגרת שיצביע על יעד משותף של סיום הסכסוך - שאותו קיווה להשיג כהסכמה עקרונית בוועידת קמפ דיוויד - ורק אחר כך לדון על הסכם מלא שיבוצע בשלבים. במשך 15 יום הסתגרו נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ערפאת וברק, עוזריהם ויועציהם, במעון הנופש של נשיא ארצות הברית במדינת מרילנד והעלו חרס. 20 שנה אחרי, בפרק השני בשיחות ההיסטוריות שקיימתי איתו, חושף ברק את פרטי הפרטים של מה שאירע שם, במסמך נדיר ובלעדי למוסף.

שער ''מעריב'' מיום פתיחת ועידת קמפ דיוויד (צילום: ארכיון מעריב)שער ''מעריב'' מיום פתיחת ועידת קמפ דיוויד (צילום: ארכיון מעריב)

סינדרום יום כיפור

מדוע בער לך כל כך לפתור את בעיות הליבה בין ישראל לפלסטינים - ירושלים, פליטים, גבולות וביטחון - ולא להמשיך בתהליך שעיצבו קודמיך?
"לאחר הניצחון על נתניהו החלטתי על שתי בחירות אסטרטגיות, שאני מאמין גם היום שהיו נכונות. ראשית, להקים ממשלה שתנסה להמשיך, בשינויים המתחייבים, את התהליך המדיני שנעצר ברצח רבין. ושנית, ניסיון להתקדם: הן מול הסורים והיציאה מלבנון והן מול הפלסטינים. מסגרת־העל הייתה הכרתי כי המשך המצב הקיים מוביל בהכרח להתנגשות אלימה עם הפלסטינים. בסוף מאי 98', שנה לפני ניצחוני בבחירות, אמרתי על הפלסטינים ב'נאום הכבשים השותקות': 'זה לא יכול להימשך כך. המצב יתפוצץ. אנחנו חזקים, חזקים מאוד, ואנחנו ננצח גם במאבק הזה, אבל לא נדע להסביר לעצמנו וליתומים ולאלמנות את אובדן החיים המיותר - כשהייתה דרך אחרת - דרך שאיננה פוגעת בביטחון המדינה, אלא מחזקת אותו. ולא בדקנו אותה'.

"לא ידעתי בביטחון שנצליח להתקדם, אבל ידעתי היטב שזה חוסר אחריות לאומי להירתע מתפקידה היסודי של מנהיגות במצב כזה - לנסות למנוע את העומד להתרחש. הייתה לי חבורה טובה בסך הכל של שרים ועוזרים: דני יתום, גילי שר, אמנון ליפקין, שלמה בן־עמי. בממשלה היה ייצוג חזק לדור 67' ו־73', אנשים שנלחמו למען המדינה והגיעו לשורה הראשונה של השלטון. המודעות שנטבעה אצלנו בשדות הקרב הייתה שאסור לאפשר חזרה של מה שקרה בין ששת הימים למחדל יום כיפורים.

"בממשלה ישבו אמנון ליפקין, איציק מרדכי, אפרים סנה ואנוכי. ארבעתנו נמנינו עם מפקדי השדה בכיפור. ארבעתנו לחמנו בחווה הסינית, באותו קרב ובאותו מקום. כולנו היינו מגובשים בהכרה שאסור לחזור על מחדלי העיוורון והקונספציה שאפיינו את הדרג המדיני של המלחמה ההיא. גילי שר ודני יתום גם הם נלחמו שם. יהיה מדויק לומר שברובד העמוק היינו שם במידה רבה בגלל חוויית מלחמת 73'. הצורך שלנו להיכנס לפוליטיקה נבע מהכרה שהתגבשה בנו ב־73' כמפקדי שדה. אתה משלם מחיר, נלחם לחיים ולמוות בנחיתות טקטית, כתוצאה מהחלטות אסטרטגיות ומדיניות בלתי מוצדקות. זאת כאשר אפשר היה לגלגל אחרת את העניינים ולהגיע בתנאים הרבה יותר טובים למלחמה או שלא היה צורך במלחמה בכלל.

"עד כאן ל־73' ומכאן ל־99'. עוד לפני שנבחרתי היה מידע מודיעיני מבוסס שהפלסטינים מתגלגלים לפיצוץ. וכדי למנוע אינתיפאדה שנייה, היה צריך לנסות לנסח מסגרת של ׳סיום הסכסוך׳ שתיתן לפלסטינים ולנו אופק של תקווה".

חתימת הסכם אוסלו (צילום: ראובן קסטרו)חתימת הסכם אוסלו (צילום: ראובן קסטרו)

הדרך לקמפ דיוויד

מה היו המהלכים הראשונים שעשית, עוד לפני ההחלטה ללכת לקמפ דיוויד?
"מיד עם הקמת הממשלה, ביולי 99', נפגשתי עם חוסני מובארק בקהיר, עם ערפאת במחסום ארז ושבועיים אחרי ההשבעה בכנסת טסתי לפגוש את קלינטון. יצאנו לסוף שבוע לקמפ דיוויד וקיימנו 12 שעות של דיונים".

האם קלינטון שאל אותך מה הסיכויים שערפאת יסכים לדון ברצינות על נושאי הליבה ולהגיע למתווה של סיום הסכסוך?
"כן. השבתי שאינני יודע אם נשיג משהו. יכול להיות שנשיג דברים חלקיים, כמו שבגין וסאדאת לא השיגו הכל, ויכול להיות שלא נשיג דבר. קלינטון היה מודאג קצת מדחייה של מימוש הסכמי וואי ולא היה בטוח שהפלסטינים יקבלו את כוונתי להתחיל מהנושא הסורי. בנובמבר 99', לרגל חמש שנים להענקת פרס נובל וארבע שנים לרצח רבין, נערכו טקסים לזכרו באוסלו. קלינטון וערפאת הגיעו. שוחחנו שם שלושתנו בפגישה ארוכה בביתו של שגריר ארצות הברית".

מכיוון שהחלטת להתחיל לטפל במשא ומתן עם סוריה וביציאה מלבנון, איך נמשך קידום האסטרטגיה שלך ביחס לפלסטינים ואיך שר החוץ שלך דוד לוי היה מעורב בכך? אומרים שהדרת אותו מהמסלול הפלסטיני והוא נפגע מאוד.
"ההפך הוא הנכון: את דוד לוי הערכתי מאוד. מאחר שאמר לי שהוא לא מאמין באסטרטגיה שלי ביחס לפלסטינים, והוא לא רוצה לעסוק בזה וגם לא רוצה לקלקל, אמרתי לו 'או־קיי, אני אפקיד על עניין הפלסטינים את שלמה בן־עמי'. צירפתי לבן־עמי את גילי שר ושלחתי אותם לקיים שיחות עם פלסטינים בכל מיני מקומות בעולם. והיו במקביל עוד כמה ערוצים. הם היו בשיחות באוסלו לפני המפגש שלי עם קלינטון וערפאת, ושנה מאוחר יותר, בתחילת יוני 2000, שלחתי אותם לארצות הברית לגשש אם יש בשלות לוועידת קמפ דיוויד. הם עשו שם עבודה מצוינת".

איך ערפאת הגיב על כישלון המשא והמתן עם סוריה?
"ערפאת היה די מרוצה מזה, אף שקודם היה לארג' ולא ניסה להציב מכשולים לשיחות איתם. עכשיו, בגיבוי אמריקאי, רצה שמשהו יקרה גם באגף שלו. עלה רעיון דרך מקורבו, איש השב"כ לשעבר יוסי גנוסר, שהם יקבלו לשליטתם שלוש שכונות בקרבת ירושלים, אל־עיזריה, א־ראם ואבו דיס, בגלל שדוחים את ביצוע הפעימה השנייה שביבי סיכם עליה בהסכם וואי. האמריקאים אהבו את הרעיון".

כיצד קלינטון השתכנע לארח ועידה לסיום הסכסוך בקמפ דיוויד?
"באמצע יוני 2000 קלינטון שלח את דניס רוס אליי למשימת גישוש לקראת החלטה. דניס אמר לי שכדי שנצליח להביא את הפלסטינים לדיון עליי לבצע מספר מהלכים. העלה כל מיני רעיונות. למשל, שהפלסטינים יסכימו לביצוע כל ההסכמים באופן מדורג יותר מבחינת לוח הזמנים, אבל בתמורה יקבלו יותר ממה שאנחנו מתכוונים. ניסה לבדוק מה אני חושב על ירושלים. אמרתי 'אינני יכול לתת תשובות. אתה הרי מכיר אותי, אני אדם רציני, אני לא מפחד משום דבר אך לא אעשה ויתור על מה שנראה לי האינטרסים החיוניים של ישראל'.

"הוא הבין שאינני נותן תשובות מראש, שהכל תלוי בנכונות של ערפאת לדון על סיום הסכסוך ושאנחנו לא נחשוף מראש עמדות, כי זה רק יקשה על המשא והמתן. עם קלינטון והאמריקאים סיכמתי רק שני דברים: ראשית, שום דבר לא מוסכם עד שהכל מוסכם. ולכן, אם הוועידה נכשלת, כל ההצעות שעלו בטלות מעיקרן. הן לא תימחקנה מהזיכרון אך לא ניתן יהיה לנכס אותן משפטית. ושנית, שבינינו לא תהיינה הפתעות. לשבחם, האמריקאים עמדו בכך באופן כמעט מוחלט.

"יום אחרי שדניס טס חזרה לארצות הברית, ב־5 ביולי, הודיע לי קלינטון שערפאת מסכים לבוא לוועידה והיא תיערך ב־11 ביולי בקמפ דיוויד ותימשך שמונה ימים. כי ביום התשיעי קלינטון אמור לטוס לאוקינאווה שביפן לכנס של שמונה המעצמות התעשייתיות. הסכמנו שהנושאים יהיו ביטחון, גבולות, פליטים וירושלים. והעיקר: 'סיום הסכסוך וסוף כל התביעות ההדדיות'. כינסתי את הממשלה, הצגתי בפני השרים את התמונה. אמרתי שאנחנו הולכים לדבר על נושאים אלה. אין ביטחון שיהיו הישגים, אבל כשמסתכלים על אופק האלימות שמחכה לנו בהכרח, זאת אחריות לאומית ממדרגה עליונה לנסות למנוע התפרצות, למרות שאיננו יודעים אם ניתן להשיג מטרה זאת. נקפיד לשמור על נושא הביטחון ועל אינטרסים לאומיים חיוניים. וכמובן אין חזרה לגבולות 67'. ירושלים תישאר מאוחדת וגושי היישובים בשטחים ייכללו בגבולות ישראל, לא יהיה צבא זר ממערב לירדן. אם נגיע להסכם, נביא אותו למשאל עם.

"התנהל בממשלה ויכוח קשה, ולאחר שהודעתי שהולכים לדון בנושאים אלה, שרנסקי, המפד"ל ואחרי זה ש"ס - יצאו מהממשלה. נשארה ממשלת מיעוט הנשענת על 43 חברי כנסת".

זאת אומרת, לא היה אמון באסטרטגיה שלך.
"אתה טועה. היה לי מנדט פוליטי ומוסרי להובלה, שאבתי אותו מהבחירה הישירה של ראש הממשלה שהייתה נהוגה אז, במקביל לבחירות לכנסת. כמעט שני מיליון בחרו בי באופן ישיר כדי לממש מה שהצהרתי עליו. לפני שנסענו, התקיימה בכנסת הצבעת אי־אמון. היא הצליחה ונכשלה: 54 נגד לעומת 52 בעד. הצליחה במובן שהיה לאופוזיציה יותר קולות מאשר לי. אז הם כאילו ניצחו. אבל הפסידו, כי בשיטת הבחירות אז חסרו להם שבעה קולות כדי להגיע ל־61 ולהפיל את הממשלה. נחלשנו אך לא נפלנו".

מה קיווית להשיג בקמפ דיוויד?
"אף אחד לא דיבר על הסכם שלום סופי. היעד היה 'הסכם מסגרת'. זה גם מה שהושג בקמפ דיוויד של בגין ב־1978. אחרי ההסכם של בגין דנו עוד שנה שלמה על פרטים ורק אחר כך חתמו הסכם שלום. הביצוע שלו היה על עוד חמש שנים. לא חשבנו להשיג הסכם. אבל אמרנו יש סיכוי להשיג הסכם מסגרת, אבל גם על זה לא ידענו באמת. ניהלנו כאמור מאות שעות של שיחות בארבע יבשות, שמונה צוותים שונים לאורך השנה הזו. הייתי מעורה בכל המגעים הקודמים עם הפלסטינים בשנות רבין ופרס. עשינו מאמץ עצום. אבל לא היה מצב שהאמריקאים או אנחנו חשבנו שיש טיוטה והסכמות. זה מה שאמרתי לעיתונאים לפני הוועידה. כל פעם כשהיו שואלים אותי מה הסיכויים, נתתי את אותה תשובה: 'זה 50-50'. לא כי אני יודע משהו שאתם לא יודעים. יש שתי אפשרויות - זה יכול להצליח ויכול להיכשל. לא ניתן לדעת מה משני הדברים יתרחש".

מבוי סתום

ברק, ערפאת וקלינטון בקמפ דיוויד (צילום: אבי אוחיון, לע''מ)ברק, ערפאת וקלינטון בקמפ דיוויד (צילום: אבי אוחיון, לע''מ)

מה חשת בכניסה לקמפ דיוויד?
"בשדה התעופה בן־גוריון הביא לי אריה דרעי, שכבר היה מחוץ לממשלה, פתק מהרב עובדיה יוסף ובו היה כתוב 'בע״ה, שיהיה בהצלחה'. באותו יום 37 אלופים ותתי־אלופים במילואים פרסמו מודעת תמיכה בדרכי לוועידה. קמפ דיוויד הוא מתקן חצי צבאי, מאויש על ידי אנשי הצי האמריקאי וחיל הנחתים. בלב פארק לאומי בהרי האפלצ'ים, כמאה ק"מ מוושינגטון הבירה. הוקצו לנו 12 מקומות, ושאר חברי המשלחת ואנשי תקשורת התגוררו בעיירה סמוכה. הייתה לי הרגשה של אחריות עצומה. ניסיון להתקדם בפתרון סכסוך בן 120 שנה, מאז היציאה מחוץ לחומות בירושלים.

"אני זוכר היטב את היום הראשון. שרר אז במחנה סוג של שקט סטואי. ההערכה שלי הייתה שאין שום דרך לדעת מה ייצא. אמרתי לקלינטון באותו יום שיש לערפאת מה לקבל: מדינה פלסטינית עם הסכמה של ישראל וגיבוי של העולם כולו, או לא לקבל ולהמשיך במעשי האיבה. לא נוכל להכריח אותו.

"התמונה הכי זכורה לי מהיום הראשון הייתה כמובן הגעה לאולם שבו התקיים טקס הפתיחה. התחוללה תקרית: בפתח ביקש ממני ערפאת להיכנס ראשון ואני אמרתי לא, אתה מבוגר, אתה נשיא, אני רק ראש ממשלה, היכנס אתה ראשון. נכתבו על זה פרשנויות רבות, אך לא היה בזה שום דבר. אולי ביטוי לרוח הקלילה. הקמנו ביום ההוא צוות זוגי לכל נושא שידון מול הצוות הפלסטיני. בסך הכל חמישה צוותים: צוות ביטחון, צוות גבולות, צוות פליטים, צוות ירושלים וצוות 'סיום הסכסוך'. לאחר שני ימי דיונים לא הייתה שום התקדמות. נפגשנו כולם יחד בארוחות צהריים וערב. אכלנו, פטפטנו, אך השיחות היו די עקרות ולא קרה כלום.

"אחרי יומיים דניס רוס הגיש מסמך שבו תיאר את ההסכמות ואת המחלוקות של הצוותים. אמרתי בזעם לקלינטון: 'מה עשיתם? כל הרעיון הוא שבחסותכם יתקיים משא ומתן ישיר. ברגע שאתם מתערבים, זה הופך לפרויקט אמריקאי שבו לא כל צד מציג את עמדותיו וצריך לקבל החלטות, אלא צריך להתייחס למה שהאמריקאים אומרים'. קלינטון אמר: 'טעות שלי'. ביומיים הבאים שוב לא הייתה שום התקדמות. היועץ לביטחון לאומי האמריקאי, סנדי ברגר, העיר לי שבארוחות ערב לא שוחחתי בחמימות עם ערפאת אלא עם צ'לסי, בתו של קלינטון. לא התעקשתי, הלכתי בחברת יוסי גנוסר, שהגיע לפסגה על המכסה של האמריקאים, לפגוש את ערפאת בבקתה שלו. אבו מאזן היה נוכח. פלסטיני צעיר הגיש תה ועוגיות. ביליתי שם שעתיים וחצי, הייתה אווירה ידידותית. שוחחנו על דא ועל הא. ערפאת סיפר סיפורים, אבו מאזן התערב מעט. שתינו קפה ואכלנו בקלאווה. גנוסר התערב מעט. אני הייתי מאוכזב. יוסי העריך שהמפגש יעזור 'כי ככה זה בנוי'".

מה היה פועלו של קלינטון בוועידה?
"בשבת, 15 ביולי, הלך קלינטון לפגוש בנפרד כל אחד מהצוותים, לשמוע מהם מה השיגו. שאל שאלות והתרשם מן הפערים. למחרת הוא הגיע להאזין לדיון הצוות שעסק בגבולות. גילי שר ושלמה בן־עמי מטעמנו ומולם אבו עלא. שם התפרץ קלינטון על אבו עלא וירד עליו בבוטות, על כך שישראל מוכנה לתת לפלסטינים 85% מהשטחים, בעוד אבו עלא מסרב אפילו לדון בכך. בערב קלינטון המתוסכל אמר לי שערפאת מבקש להפסיק את הדיונים בחמישה צוותים שונים. בעקבות זאת קלינטון קבע שכל צד ימנה שני אנשים שיישבו כל הלילה ובבוקר יודיעו על מה הם מסוגלים להסכים.

"אני מיניתי את שלמה בן־עמי וגילי שר, וערפאת מינה את סאיב עריקאת ומוחמד דחלאן. הייתה זאת התכנסות דרמטית: חיילי מארינס עמדו בדלת ולא נתנו לאיש להיכנס. הארבעה ישבו כל הלילה, ולא הייתה כמעט שום התקדמות. הדבר היחיד שעלה היה רעיון של עריקאת לחלק שליטה בירושלים - השכונות היהודיות יהיו בשליטת ישראל, והשכונות הערביות בשליטת פלסטינים. הצעה זאת עמדה בניגוד לעקרון יסוד שלנו שירושלים תישאר בריבונות ישראל. בן־עמי ושר הלכו בנושא זה לקראת הפלסטינים יותר מאשר אישרתי.

"חלפו שישה ימים ולא הושג כלום. כתבתי מכתב לקלינטון ובו טענתי שבאתי לקמפ דיוויד ברצון למצות את הסיכוי להגיע להסכם לפני התפרצות. ערפאת מדבר על סיכונים שיש לו. גם אצלנו יש סיכונים. בן־עמי ושר קיימו ביוזמתו שיחה לילית עם עריקאת ודחלאן והלכו יותר רחוק ממה שאני אישרתי.

"'אני מוכן להחלטות קשות', כתבתי לקלינטון, 'אבל אם לא תהיה תזוזה מהצד הפלסטיני, אני לא הולך להביא את ישראל לוותר על מימוש הפרויקט הציוני. לא באתי לנהל מכירת חיסול של ישראל, שהיא מימוש חזון של דורות. מה שיש לנו השגנו במאמץ ובקורבנות ובדם רב. זה רגע אמת, ואתה חייב לשכנע את ערפאת לקבל החלטות קשות. אמרתי לך עוד לפני שנה שאני לא יודע אם נצליח או לא. המצב יכול גם להגיע לעימות. כדי למנוע את זה אני נמצא פה. אם נגיע לעימות, הציבור שלנו יידע כמה רחוק היינו מוכנים ללכת כדי למנוע אותו. נהיה מאוחדים וחזקים וננצח בעימות. לפי דעתי, תהיה לנו גם תמיכה בינלאומית. אבל שום כוח לא יכריח אותנו להתאבד. שלום יושג אך ורק אם תהיה נכונות לקבל החלטות קשות בשני הצדדים. העם שלנו יבין את זה ולדעתי גם העם האמריקאי יבין'".

מה הייתה תגובתו של קלינטון?
"הוא הגיע לבקתה שלי אחרי חצות בפנים נפולות. אמרתי לו שעד היום רק צד אחד גילה רצינות. חלפו שישה ימים מתוך השמונה המתוכננים. לא תהיה לנו ברירה אלא לפרוש אם ערפאת לא יבוא ממול. אני לא דורש ממנו שעל כל ס"מ שאני זז הוא יזוז ס"מ. אני מודע לזה שאנחנו צד חזק ואנחנו מחזיקים נכסים, אבל אני מצפה בהחלט שאם אני זז עשרה ס"מ, שהוא יזוז ס"מ אחד, אפילו מילימטר, אבל הוא לא זז כלום, מכאן שאין לו רצון להביא לשיווי משקל שמשקף אינטרסים של שני הצדדים, אלא להביא מקסימום ויתורים ישראליים ואחר כך זה יהיה קו ההתחלה שלו.

"דפוס התנהגות זה מעיד באופן עמוק על מה שעומד מולנו. אנחנו לא אמורים לעצום את העיניים. אם מה ששלמה וגילי הציעו, מעבר למה שאישרתי להם, לא יזיז שום דבר בצד השני, אז אנחנו בדרך לעימות. אני מצפה ממך, הנשיא קלינטון, להבין את זה. במקרה כזה אנחנו נרחיב ריבונות לגושי יישובים, אנחנו נכונן אזור ביטחון לאורך נהר הירדן ובבקעה, אנחנו נשמור על נוכחות ביטחונית שלנו בכל השטח, וכוחות צבא יוכלו לפעול בכל מקום מול כל איום ביטחוני.

"קלינטון הקשיב, העיר כמה הערות וחזר לבקתה שלו. אחרי שעה חזר מעודד. שאלתי: 'למה אתה מחייך?'. אמר: 'עוד לא מחייך, אבל אני טיפה יותר אופטימי'. ערפאת הביע נכונותו שקלינטון יקבע כמה אחוזים מהשטחים יישארו בידי הפלסטינים. קלינטון אמר לי שהוא מעריך שאפשר לגמור סביב 90% או 92% ועוד איזה חילופי שטחים סמליים לגבי עשרת האחוזים שנגרעים מהם. זה היה קשור לנוסחה המקורית של הפעימה השלישית מהסכם וואי ועוד קודם לכן, שאומרת שהם צריכים לקבל שטחים שנלקחו ב־67' כחלק מ'יחידה טריטוריאלית אחידה' שלהם. הוא אמר 'אתם לא חוזרים לגבולות 67' בדיוק. צריך סידורי ביטחון, וגבול מוכר ומוסכם. מקום שאתם רוצים לקחת, תחזירו משהו'. לדבריו, ערפאת רוצה שליטה בבקעת הירדן אך מבין שזה נוגע לצורכי הביטחון של ישראל ומוכן לשמוע על סידורי ביטחון. אבל לערפאת יש עמדה נוקשה בעניין ירושלים ולדבריו הכל מותנה בהסכמה לגבי ירושלים".

מה השיב קלינטון, לדבריו, לערפאת?
"שאין כלום בלי 'סיום הסכסוך וסוף התביעות ההדדיות'. אמרתי לקלינטון שירושלים אינה דבר פשוט. ממשלות ישראל התחייבו לקיים ירושלים מאוחדת. קלינטון אמר שבלי לפגוע בריבונות הישראלית על הר הבית ועל הכותל, חשוב למצוא דרך שערפאת יוכל לטעון באופן אמין שיש לו תפקיד בירושלים. למשל שליטה אדמיניסטרטיבית בחלק מן השכונות הערביות. אמרתי שירושלים נושא רגיש ואני רוצה להתייעץ עם האנשים שלי. עצרתי את כל הדיונים, נתכנסנו אחרי הצהריים ודנו חמש שעות בנושא ירושלים".

ערפאת, קלינטון וברק בקמפ דיוויד (צילום: הבית הלבן)ערפאת, קלינטון וברק בקמפ דיוויד (צילום: הבית הלבן)

כמו בן־גוריון

"התכנסנו עשרה חברים לאחד הדיונים החשובים ביותר בתולדותינו. לי הייתה תחושה שאנחנו נמצאים במצב דומה במשהו לזה שנמצאו בו דוד בן־גוריון וחבריו כשדנו אם לקבל את הצעת החלוקה של האו"ם. הדיון נמשך חמש שעות ודיברו בו כולם: ישראל חסון, עודד ערן, דן מרידור, אמנון ליפקין, דני יתום, אליקים רובינשטיין, יוסי גנוסר, שלמה ינאי, שלמה בן־עמי וגלעד שר. היו כמובן הבדלים בעמדות ובגוונים לצד מכנה משותף של הכרה שיש לנו אינטרסים חיוניים, לאומיים, היסטוריים וסמליים בירושלים ובהר הבית. כאלה שיורדים לשורשי ההוויה והזהות שלנו כיחידים וכעם. אין לוותר על כך שירושלים נשארת בידינו מאוחדת. אך נוכל להעביר לריבונות הפלסטינים את רוב או כל 28 העיירות והכפרים שצורפו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, כי הם לא ממש חלק מירושלים.

"במהלך הדיון הלכתי לקלינטון ודיווחתי לו שאנחנו מלבנים את עמדתנו בעניין ירושלים ונסיים בעוד כמה שעות. הוא אמר: 'אם נמצא מכנה משותף עם ערפאת בעניין ירושלים, תהיה פריצת דרך לסיום הסכסוך, ואז אתם תשיגו לישראל מה שרבין ובן־גוריון לא הצליחו להשיג: הכרה בינלאומית רחבה בירושלים שתהיה בירת ישראל'. הסברתי לו שאנחנו עדיין לא שם וכל הסכם אם נגיע אליו כאן, ובהדגשה כל מה שקשור לירושלים, יצטרך לקבל את אישור הכנסת ומשאל עם.

"לפי התוכנית המקורית, הוועידה אמורה הייתה להימשך רק עוד יום אחד, כי ב־18 ביולי היה קלינטון אמור לטוס לאוקינאווה. אם נתחיל דיון עם הפלסטינים על ירושלים לא נספיק לסיימו ב־24 שעות, והפלסטינים כמנהגם יפרשו את מה שנאמר כקו התחלה לדיון הבא. הערתי שיש סיכון בכך שדברים שיעלו בדיון יגיעו בצורה מעוותת לידיעת הציבור, לפני שאנו יודעים אם יהיו סיכומים, ותתעורר בישראל חרדה שאנחנו מוכרים אינטרסים לאומיים. ביקשתי שידחה את הטיסה ביום אחד, והוא הבטיח שיבדוק.

"חזרתי לאנשיי. הדיון שלנו על ירושלים הסתיים בעשר בלילה. דיווחתי לקלינטון על תוצאותיו, והוא ביקש רשימה של הצעות שלנו שיציג לערפאת כדי לבחון אם הוא מוכן לנוע קדימה. ביקשתי מבן־עמי להכין שאלות לערפאת וקיימנו עליהן דיון פנימי. אלה שתי השאלות העיקריות שהעברנו לקלינטון: האם ערפאת מוכן שישראל תהיה ריבונית בכל העיר העתיקה ושתהיה שליטה פלסטינית ב־28 הכפרים והעיירות החיצוניים שצורפו לירושלים אחרי ששת הימים? דן מרידור ואליקים רובינשטיין, בעלי העמדה הימנית במשלחת, הסתייגו".

שלמה בן עמי בשיחות קמפ דיוויד (צילום: הבית הלבן)שלמה בן עמי בשיחות קמפ דיוויד (צילום: הבית הלבן)

קלינטון זועם (1)

"באחת לפנות בוקר, 17 ביולי, הלכתי לבקתה של קלינטון בחברת דני יתום ושלמה בן־עמי. איתו היו מדלן אולברייט וסנדי ברגר. אז התחוללה ההתנגשות החריפה היחידה בין קלינטון לביני. הוא כעס על שלקח לנו 12 שעות להשיב על שאלותיו בעניין ירושלים וגם על כך שחיכה להצעות פורמליות וקיבל שאלות. הסברתי לו שההצעות שלנו מובלעות בשאלות. קלינטון התפוצץ מכעס, זה לא מה שהוא ציפה לו. נראה לו שנסוגותי מדברים שבן־עמי ושר הציעו בדיון הלילי שהוא יזם. אמרתי לו שהם חרגו מדברים שהסמכתי אותם. כעס מאוד שאנחנו רוצים להחזיק 11% מהשטח בעוד הוא קיבל הבטחה מבן־עמי וגילי שנרצה רק 10%.

"הוא אמר: 'נתת לי ולערפאת עשר שעות לחכות, וזה מה שהבאת?!'. היה עם פנים אדומות ואמר: 'אני לא הולך לערפאת'. אמרתי לו: 'תראה, פה לא מדובר בסתם משא ומתן. הנושא שאנחנו מתעסקים בו עכשיו הוא הליבה. מקופלים בתוכו הביטחון והזהות של ישראל. אצלנו נמצאים כל הנכסים הטריטוריאליים. אנחנו מודעים לזה שהסכם לא יושג באמצע הדרך. אנחנו נידרש לתת יותר. אבל לא יהיה הסכם אם מהצד השני אין תזוזה בשום נושא. איני מצפה שערפאת יקבל הכל, אבל אני מצפה להצעה נגדית שלו. לא שמענו הצעה נגדית. לא אשקול לזוז, אם לא אראה תזוזה של ערפאת'. נפרדנו בצורה מכובדת, והוא דיווח לי שהוא דחה את טיסתו ליפן ביום".

אז הוועידה התפוצצה?
"מתברר שלא. קלינטון התקשר אליי בשלוש וחצי לפנות בוקר וביקש שאשוב אליו. אמר: 'תראה, אני רוצה להציע שאנשים שלי, דניס רוס ויונתן שוורץ, יגבשו נייר גישור ביניכם לבין הפלסטינים לפי מה שנשמע בשיחות של בן־עמי ושר. השבתי שאני מוכן להסכים למהלך הזה בשני תנאים: אחד, שמדובר בהצעה אמריקאית, ולא בהצעה שלי. דבר שני, שתציע רק מה שאתה יודע שאנחנו מוכנים לתת. אם ערפאת יגלה גמישות ויבקש דברים נוספים, תשיב שאתה מוכן לנסות לשכנע אותי. אם ערפאת לא יראה סימני תזוזה, אין לך סיבה לעשות את זה.

"האמריקאים הכינו הצעה כזאת, רחוקה יותר ממה שאני ביקשתי. דיברו על ריבונות פלסטינית לא רק בעיירות ובכפרים החיצוניים אלא גם ברובע המוסלמי בעיר העתיקה ויהיה לערפאת נאמן לריבונות בהר הבית. ערפאת לא הגיב. קלינטון התקשר בטלפון ואמר: 'הייתי אצל ערפאת. נתתי לו הצעה יותר נדיבה משהצעת לנו. זאת הצעה אמריקאית, אז הרשיתי לעצמי. הוא לא הגיב'. אז קלינטון העלה הצעה להניח לנושא ירושלים, לפתור את כל היתר ולהכריז על סיום הוועידה. השבתי שאין טעם לסיים בלי ירושלים. כי בעניין ירושלים מדובר על כל העולם המוסלמי ולא רק על ערפאת. אמרתי לו, 'אם נקבל את הצעתך וניתן את כל הדברים האחרים, לא נקבל כלום ולא יהיה הסכם, כי נושא ירושלים שנדחה לא מאפשר את סיום הסכסוך וסוף התביעות ההדדיות'.

"ב־18 ביולי בלילה בא קלינטון לבקתתי, שאל מה אפשר לעשות. אמרתי: 'הדבר היחיד שאפשר לעשות זה פיקדון והוא בכיס שלך, אבל לא מוכנים שיקרה מה שקרה עם הסורים ועם כריסטופר'. אמרתי לו מה הקו האדום שלנו בעניין ירושלים. 'תאמר לו שאם ייענה לדרישות שלך אתה לוקח על עצמך לשכנע את ברק לקבל את הדרישות שלו'. הרגשתי שביטחונו העצמי של קלינטון מתערער. יש גבול עדין שבו הוא מתחיל להתנדנד. נשיא ארצות הברית לא יכול להתבזות אם אחר כך יתברר שאין לו אותי.

"פרטי ה'פיקדון' היו אלה: הפלסטינים יקבלו 91% מהשטח. יהיו חילופי שטחים אך לא ביחס של אחד לאחד. אנחנו רוצים לשלוט על כל הירדן, אבל אם אחרי תקופה ארוכה של 15 שנים סידורי הביטחון עובדים, נעביר להם שליטה בחלק מהירדן. נעביר לריבונותם חלק מהשכונות הערביות במזרח ירושלים ואת כל העיירות והכפרים החיצוניים. ננסה לתת להם שכונה או שתיים מהפנימיות, לא רק ניהול אדמיניסטרטיבי אלא ריבונות. מקומות קדושים יהיו בריבונותנו, אך ועדת ניהול של אתרים מוסלמיים ב'אגן הקדוש' תכלול גם אותם לצד ירדן, סעודיה ומרוקו. 'אם אתה, קלינטון, תבוא עם תשובות חיוביות ואם יסכימו, ניתן להם תפקיד ברובע המוסלמי'. קלינטון היה מרוצה. אמר שזה יותר מאשר ציפה לו. למחרת נסע לאוקינאווה. לארבעה ימים".

אהוד ברק ומדלן אולברייט ב-1999 (צילום: יעקב סער, לע''מ)אהוד ברק ומדלן אולברייט ב-1999 (צילום: יעקב סער, לע''מ)

קלינטון זועם (2)

"קלינטון עזב אותי מאוחר בלילה לפני שהיה אמור לטוס. הוא הזמין את ערפאת לבקתה שלו, הציג לו את הפיקדון ודרש תשובה במקום. ערפאת העלה את הטענה שבית המקדש לא היה שם אלא בשומרון. אז קלינטון התרתח ואמר: 'פה זה לא ברק, ואני מדבר לא כנשיא ארצות הברית אלא כאדם מאמין. בילדות שלי שמעתי מהכומר סלומון, שלימד אותי היסטוריה, ואני, ביל קלינטון, אומר לך שהיה בית מקדש יהודי שם', והוסיף שכנראה המוסלמים הפכו את הר הבית למקום קדוש בדיוק בגלל זה. הייתה למקום הילה של מקום קדוש. הוא התרגז באופן אישי ושוב דרש תשובה. ערפאת אמר שהוא לא יכול להחליט לבד. הוא חייב להתייעץ עם אנשיו. הלך לאנשיו, ואחרי שעה הגיעו אנשיו לדניס רוס, אך תשובה לא נתנו. ערפאת ביקש להפסיק את הוועידה לשבועיים כדי להתייעץ עם מנהיגי מדינות ערב".

איך ידעתם בזמן אמת מה ערפאת רוצה?
"ידענו מהאמריקאים וקצת בעקיפין מהמודיעין שלנו. כל הזמן היינו בקשר מתמיד עם מובארק ועבדאללה, ואני עדכנתי אותם. קלינטון עדכן את הסעודים, המפרציות, מרוקו וכו'. הוא לא הסכים לעשות הפסקה. התקשר אליי ושאל לדעתי וגם אני התנגדתי. הבנתי שהוא לא הצליח לכופף את המנהיגים הערבים. לי אמרו מובארק ועבדאללה שהם יגבו את מה שהפלסטינים יחליטו, אבל לא יכפו עליהם דבר. הם אמרו: 'אין לנו השפעה אמיתית עליהם. לא רוצים להתבזות שהם לא מקשיבים לנו'.

"ערפאת השיב לקלינטון שהם לא יכולים להחליט. קלינטון ירד על ערפאת בזעם ואמר 'זאת שגיאה גסה מצדכם כמו ב־48'. יכולתם להשיג מדינה גם ב־78', כשסאדאת עשה הסכם עם בגין וגם אז התעקשתם. היו אז רק 50 אלף מתנחלים, עכשיו 200 אלף'.

"קלינטון קרא גם לי ואמר: 'תראה, אתה אולי יותר חכם ממני ויותר מנוסה בשדות הקרב ובמבצעים מיוחדים, אבל אני יותר מנוסה ממך בפוליטיקה. אסור לך להיתקע בעמדה שאין עוד אפשרות'. השבתי: ׳לא היה ראש ממשלה ישראלי שהיה מוכן ללכת כל כך רחוק כדי לבדוק אפשרות להסכם ולא בטוח שיהיה בעתיד. אבל אל תתבלבל', הוספתי, 'אני לא אעשה הסכם בכל מחיר. אני מוכן לקבל החלטות קשות. אבל יש דברים שלא אעשה אותם, כי הם נוגדים את האינטרסים החיוניים של ישראל. שום שיקול טקטי לא יביא אותי לעשות דבר גרוע. גם אם מבחינה פוליטית הוא נראה מתוחכם'. בתנאים אלה לא נותר לנו מה לעשות, והחלטתי שאנחנו מתארגנים לחזור הביתה. הוריתי לדני יתום ולגילי שר להכין את המטוס ולהודיע לחברי המשלחת כאן ובעיירה הסמוכה להתכונן. היינו זקוקים לכמה שעות להתארגן".

דניס רוס (צילום: יוסי אלוני)דניס רוס (צילום: יוסי אלוני)

הצעה נוספת

"תוך כדי התארגנות הגיע חסן עספור אל דניס רוס עם הצעה לדון על כל הדברים, אבל להחליט שירושלים תידון במשא ומתן בינלאומי. היה בזה שיפור מסוים, אבל זה עדיין נראה לי מאוד מסוכן. מאותה סיבה: אנחנו בדיון על נושאי ליבה אחרים - גבולות, ביטחון, פליטים - נחשוף עמדות בלי לקבל תמורה, ובפורום הבינלאומי על ירושלים נמצא עצמנו מבודדים. אבל גם חששתי שמא נסרב וניתפס כאחראים, גם בעיני האמריקאים, לביטול הוועידה. השבתי שאנחנו מוכנים לבחון אפשרות זאת רק אם ערפאת יסכים לפיקדון שהשארנו אצל קלינטון כבסיס לדיון. סיכמנו שקלינטון טס ליפן ונמשיך כשישוב.

"ביטלנו את תוכנית הטיסה לארץ. לפני שזז לשדה התעופה, קלינטון נפגש איתי וביקש שנמשיך בדיונים בראשות שרת החוץ מדלן אולברייט. אמרתי שאין טעם בכך. 'אני מעריך ומכבד את אולברייט. אך אם הנוכחות שלך כנשיא המעצמה החזקה בעולם לא הזיזה את הצד השני אף מילימטר, מה יהיה עם אולברייט?'. הוא הסכים. אמרתי שלא נחרים אותם, אבל לא אקיים שום דיון.

"שש שעות אחרי שטס הגיעו ברגר ודניס בשליחות מדלן ואמרו שצריך להמשיך בדיונים. אמרו שקלינטון סיכם איתי שאפשר להמשיך. אמרתי: 'לא רק שלא סיכם, אלא סיכמנו שלא ממשיכים'. אלה היו כמה ימים משונים. לא הלכתי לארוחות משותפות, כי מאליה הייתה עולה השאלה 'אז למה לא ממשיכים בדיון?'. נשארתי בבקתה שלי. עבדתי עם דני יתום וגילי שר. היה לי צוות אישי - איש שב"כ ומזכירה. העברתי את הימים בקריאה וספורט. קראתי בין היתר ספר מאוד מעניין, 'חמישה ימים בלונדון - מאי 1940' של ג'ון לוקץ', העוסק בהצעת שלום של מוסוליני לסיים את מלחמת העולם השנייה כבר ב־1940. ימים גורליים בתקופה אחרת.

"בשלב מסוים אולברייט ניסתה להגיע לבקתה שלי. אמרו לי שהיא בדרך. לא רציתי להעליב אותה. אמרתי ליתום שיאמר לה שאני רץ עכשיו במסלול מסביב לקמפ דיוויד ויצאתי לריצה. לא רציתי להיפגש. היו שאמרו אחר כך שברק היה בדיכאון. לא בדיכאון ולא בטיח. פשוט אי אפשר היה לעשות כלום".

איך הסתיימה הוועידה?
"אחרי ארבעה ימים שב קלינטון לקמפ דיוויד. הוא נפגש עם ערפאת ואיתי בנפרד. הצטרפו אליו מדלן, דניס וסנדי ברגר. ביקש שלא נסגור הכל. ניסה להתקדם עם ערפאת בפיקדון ושוב קיבל תשובה שלילית. ערפאת שוב טען באזניו שבית המקדש לא היה בירושלים, הוסיף שלדודה שלו היו בית וחלקה בשכונת המוגרבים, שזה הרחבה לפני הכותל המערבי, וכך כילד ראה שם יהודים מתפללים. אף פעם לא הייתה לו בעיה עם זה. אמר שהוא מכיר ביהודים שיש להם מקום קדוש, אבל לדודה שלו יש רכוש ברחבת הכותל. הלקח שבסיפור הוא שהוא מכיר בזה שיש דת של יהודים, אך לא מכיר לא במדינת ישראל ולא בריבונותה. למחרת הסתיימה הוועידה בהצהרה מעורפלת שיהיה לה המשך".

מה הסיכום שלך?
"פעמים רבות בשנים שאחרי נשמעו טענות כאילו היה בקמפ דיוויד ניסיון שלי, או של קלינטון, לכופף את ערפאת לתכתיב ישראלי. אין לזה שחר. בשום שלב שהוא לא ניסינו להכתיב. הצבנו על השולחן הצעות מרחיקות לכת שהכילו 90% מכל מה שערפאת היה יכול להעלות בדעתו. ואמרנו לו, 'אתה יכול להסתייג מסעיף כזה או אחר, אפילו מרוב הסעיפים, אבל אנחנו מצפים שתקבל את ההצעה כבסיס לדיון. או שתציע הצעה נגדית שיש בה צעדים לכיוון פשרה'. החלטתו של ערפאת לדחות את ההצעות מרחיקות הלכת הללו ולפנות במודע לטרור - היא שמטילה עליו את האחריות לתוצאות. 'כל השאר זה רכילות', כפי שחזר ואמר לי קלינטון לא פעם בשנים הבאות.

"מסיבת עיתונאים קצרה באווירת פיכחון נטול שמחה סיימה את הוועידה. ליד כבש המטוס, טרם ההמראה לישראל, תפסו אותי אמנון ליפקין ויוסי גנוסר ואמרו לי: 'אנחנו יותר מתוסכלים ממך מהתוצאה, אולם לעולם לא נאמר שלא עשית כל מה שניתן כדי שתהיה פריצת דרך'. נו, לגנוסר לקח פחות משישה שבועות להשמיע בדיוק את הביקורת הזאת.

"כמה שנים מאוחר יותר פגשתי באירופה את אחד מבכירי הפלסטינים שהשתתף בקמפ דיוויד. במהלך שיחתנו על הוועידה אמר לי הבכיר הפלסטיני: 'היינו צריכים שם בן־גוריון. היה לנו ערפאת'. והוא לא התכוון כמובן לבן־גוריון הציוני, אלא למנהיג מנובמבר 47' שבפיכחון ואומץ נדירים קיבל את החלטת החלוקה, כדי לכונן מדינה על מה שניתן היה להשגה באותו רגע. בעקבות קמפ דיוויד אמרתי לא פעם: 'גם אם זה ייקח חמש, 15 או 50 שנה, כשתגיע העת לעשות הסכם בינינו לבין הפלסטינים, תידרש זכוכית מגדלת למצוא את ההבדלים בין מה שיסוכם לבין מה שהונח על השולחן בקמפ דיוויד 2000'".

אהוד ברק בשובו מקמפ דיוויד עם דוד לוי (צילום: אבי אוחיון, לע''מ)אהוד ברק בשובו מקמפ דיוויד עם דוד לוי (צילום: אבי אוחיון, לע''מ)

טאבה יוק

אחרי ועידת קמפ דיוויד הצהרת שכל זמן שערפאת מנהיג את הפלסטינים לא ניתן להגיע איתם להסכם שלום ו"אין פרטנר". מדוע אחרי חצי שנה, ב־21 בינואר, כשהיית כבר במערכת בחירות מול אריק שרון, הלכת לוועידת טאבה איתם?
"בטאבה לא התקיימה שום ועידה. התנהלו שם שיחות בלעדי ערפאת ובלעדיי. אחרי קמפ דיוויד, יוסי ביילין, יוסי שריד ואחרים שרצו מאוד להשתתף בוועידה ביולי, באו אליי בטענות שהם חייבים להבין מדוע לא הצלחנו בקמפ דיוויד. ושאולי אם הם היו משתתפים, התוצאות היו חיוביות. לא ראיתי סיבה להשאיר אותם בערפל. התניתי בעל פה וגם בכתב מול ערפאת ומול קלינטון שאנחנו לא מחדשים את המשא ומתן, לא תהיה מליאה, לא יהיו פרוטוקולים, לא יהיו קבוצות עבודה. יהיה שיח חופשי במלון בטאבה בין בכירים ישראלים לבכירים פלסטינים".

היו דיבורים שבטאבה היית מוכן לתת לפלסטינים 100% מן השטחים.
"זאת אגדה אורבנית. לא הייתי שם, וממילא לא נתתי כלום ואף התנגדתי שמישהו אחר יתחייב למשהו בשמי או בשם ישראל".

היה שלב אחרי קמפ דיוויד שהצעת לתת להם יותר?
"ההצעה נשמעה מקלינטון: 92%־94%, אבל זו עמדה שלו ולא עמדה פורמלית שלנו. בטאבה לא דנו על אחוזים מטעמי, וכמובן לא יכלו 'להסכים' על כלום בשמנו מעבר להבעת דעתם האישית. אנשים שהיו שם, חלקם אמרו לימים שאם היו נותנים להמשיך היו פותרים. אבל לא פותרים כלום אם אין מו"מ. מו"מ יש לו צורה. ותוכן. אני הסכמתי שייפגשו אנשים שלנו ושלהם שדיברו ביניהם".

אז למפגש בטאבה אין משמעות?
"אין שום משמעות מדינית. יש משמעות אנושית. אנשים שהיו שם רצו לתת לזה יותר משמעות. אנשים שיצאו מתוסכלים מהתהליך ורצו ליצור הרגשה שצריך להיות המשך העדיפו להסתכל על זה כאילו זה המשך. אמרתי לגילי שר, אף פעם אל תפסיק להזכיר להם שאין מו"מ ואין הסמכה של הצוותים שלנו לשום ׳הסכמה׳ בשמי או בשם ישראל. ביילין רשם לעצמו דברים ואחר רשם משהו. זה טבעי ומקובל. אבל לא היה מו"מ. כשיוסי שריד חזר משם, מלא עדיין טענות על שלא לקחנו אותו לקמפ דיוויד, הוא אמר לי 'אבל בנקודה אחת צדקת. הפלסטינים רוצים לא רק את רמאללה ואת קדומים, הם רוצים את שייח' מוניס'. ליד שדה דב, קילומטר אחד מערבה משייח׳ מוניס, התגורר שריד. על שייח' מוניס המקורי ממוקמת אוניברסיטת תל אביב".