לצורך הקמת ממשלתו החמישית נאלץ בנימין נתניהו לא רק להמציא תיקים ולעגן את מצבו המשפטי, אלא בראש ובראשונה לפרק ולהרכיב מחדש את הכנסת לפי צרכיו וללא קשר לתוצאות הבחירות. מי היה מאמין רק לפני חודשיים וחצי - כשהדי ניצחון הליכוד במדגם נמהלו בתוצאות האמת והציבו את נתניהו בפני כישלון שלישי בהשגת 61 ממליצים - שיעלה בידו ליישם תוכנית חלוקה של כל סיעות הבית למעט הרשימה המשותפת.
אבל הוא עשה זאת שוב. ואחרי הפירוק של כחול לבן ומפלגת העבודה, העריקה של אורלי לוי־אבקסיס וההתפצלות של רפי פרץ מימינה, דבר אחד בלבד נראה ברור: ממשלת ישראל ה־35 לא תסבול ממנת יתר של אידיאולוגיה. באופוזיציה המפוררת וההטרוגנית נותרו לצד הרשימה המשותפת שיירים של מפלגת שמאל, גחלים לוחשות של מפלגת ימין ואסופה של חברי כנסת משתי רשימות שהפכו את הסלידה מנתניהו לאידיאולוגיה. את שולחן הממשלה המנופחת בתולדות ישראל תרכיב לעומת זאת חבורת שרים שחולקים ביניהם הסכמה אחת בלבד: רק ביבי. האידיאולוגיה, כך נראה, יצאה מהאופנה.
"מישהו יודע במה המפלגה בראשות האדון גנץ, שזכתה להישג אדיר בפעם הראשונה שהופיעה על הבמה הפוליטית, שונה אידיאולוגית מהליכוד?", תוהה העיתונאי הוותיק יעקב אחימאיר. "יש איזשהו הבדל מהותי? הכל הפך אישי עד כדי כך שאפילו אנשי ימין אידיאולוגיים כמו הנדל והאוזר עזבו את הליכוד לכחול לבן רק משום שהסתכסכו עם נתניהו, ומצאו מקום עם שלח וגרמן ודומיהם. האידיאולוגיה נדחקה לשוליים".
אחימאיר, שהגיש עד לאחרונה את התוכנית "רואים עולם" ברשות השידור ובתאגיד, מתעקש להפנות מבט אל הגלובוס ולטעון שלא מדובר רק בתופעה ישראלית. "תראה מה קורה סביבנו: אדם שצידד באידיאולוגיה סוציאליסטית כמו ברני סנדרס הפסיד פעמיים בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית", הוא אומר. "גם הסנאטורית אליזבת וורן, שהיא אשת שמאל מרשימה, הפסידה בגלל האידיאולוגיה, וגם אדם קיצוני כמו קורבין דעך בלייבור הבריטי. במקומו עלה לראשות המפלגה מישהו שבינו לבין הימין אין הבדלים גדולים. האמת היא שמי שנמצאים היום בשלטון במדינות רבות הם לא האידיאולוגים הגדולים, אלא השמרנים שמנסים לשמר את הזהות של המדינות שלהם בעידן של הגירה מואצת".
אחימאיר, שראיין את רוב ראשי הממשלה הישראלים, בטוח היום שהזרעים של הפוליטיקה במתכונתה הנוכחית נזרעו כבר אי־שם בשנות ה־90. "זה לא שפעם היינו מראיינים ראש ממשלה לגבי אידיאולוגיה, אבל יכולת להבחין שבן־גוריון ושרת ואשכול היו אידיאולוגיים", הוא אומר. "לעומת זאת, אני לא בטוח שרבין היה כזה. הוא בטח לא היה מהשמאל הקשיח ולכן היה החוט המקשר בין שמיר לפרס בממשלת הרוטציה. כך גם עם שרון, שהיה שונה מאוד מבגין ומשמיר לפניו. הקשיחות הרעיונית התחילה להיעלם כבר לפני עשורים, ובמקומה השתלטו על הזירה הפוליטית הציניות והרמייה".
הבשורה על פי פייגלין
גם נכון למאי 2020, יותר משנה אחרי שנחל תבוסה בבחירות אפריל 2019 ונותר מתחת לאחוז החסימה, משה פייגלין בטוח שהביא בשורה לעם ישראל. אלא שהבוחרים חשבו אחרת, ואחרי שקנו בהמוניהם את ספר המצע הליברלי והמפורט שפרסם, ויתרו על הבשורה. כשהוא נשאל היום אם ספר רווי אידיאלים הוא הדרך הנכונה לפנות למצביעים במאה ה־21, ממשיך יו"ר זהות לטעון בנחישות כי "הספר הזה הוא אחת הפסגות של הקריירה הציבורית שלי".
"הבעיה שלנו הייתה שדיברנו באופן מופשט מדי, והציבור הרחב לא יכול היה להכיל את מלוא רוחב הבשורה שהצענו", הוא משחזר. "היה לנו קשה להסביר את הרעיון ולכן הדגשנו את הנגזרות המעשיות שלו: שוק חופשי, שיטת הוואוצ'רים בחינוך, אי־הפללת צרכני קנאביס. הבנו שבזמן קצר לא נצליח 'לחנך' את הציבור, ולכן דיברנו על העצים ולא על היער. הבעיה הייתה שכשאנשים הגיעו לבחור, אז אם נניח חלקם אהבו את השוברים בחינוך אבל לא את הקנאביס, היה קל להסית אותם מזהות. מי שכן זיהה את מהותו של היער היו דווקא אלו שהוא מאוד איים עליהם: הקומיסרים של התודעה שעניינם הוא טשטוש הזהות. הגרעין הקשה של השמאל, שהבין את העניין והתחיל לומר שאני מרמה ומסמם אנשים בקנאביס. לא הפריעה להם התוכנית המדינית או השוק החופשי, אלא הזהות. האנשים האלה הבהילו והבריחו את הציבור בחזרה אל חופי המבטחים שלו".
אידיאולוגיה היא אומנם מילה שרבים מתענגים עליה היום, אבל מבט חטוף אל ההיסטוריה הקרובה מהמאה ה־20 מוכיח שתפיסת עולם סדורה וקשיחה עשויה להיות הרסנית. על הספקטרום שבין תיאוריית הגזע ל"עולם ישן נחריבה" יכולה להיתפס דווקא הפרקטיות, הזהירות ואפילו הזגזגנות כתכונות שאחראיות יותר מכל לשלום העולמי. "יש גרעין של אמת בטענה הזו", מודה פייגלין, "אכן מנהיגים אוטופיים עלולים להמיט אסון על עמיהם. כך קרה עם שמעון פרס, הסכם אוסלו והמזרח התיכון החדש שלנו, שמחריב אותנו עד היום כלכלית וביטחונית. מצד שני, אם אין אידיאולוגיה בכלל, אתה פשוט קופא במקום, ואין דרך טובה מזו להסביר את התיקו המשתק בבחירות".
האידיאולוג הוא פראייר
"רק אנשים נאיביים נשארו אידיאולוגיים. מי שנאמן לאידיאולוגיה שלו נתפס כאדם ארכאי ומיושן או תמים", טוען אביב בושינסקי, שמשמש היום מרצה לתקשורת ופרשן פוליטי. "אפשר לתת כדוגמה את ציפי לבני, שמרוב אידיאולוגיה יושבת בבית, אבל בוא נלך יותר רחוק: אבי גבאי. אני לא יודע עד כמה הוא אידיאולוג, אבל הייתה לו איזושהי מילה וחזון, ולכן הוא לא חטף את הצעת הפלא שקיבל מנתניהו אחרי בחירות אפריל. היום אף אחד לא מוחא לו כפיים. כולם צוחקים עליו שיצא פראייר. לעומתם, קח את אולמרט, שעבר בין מפלגות ועמדות ונהיה ראש ממשלה. כך גם עם צחי הנגבי, שעבר לקדימה וחזר לליכוד. הם אולי לא אידיאולוגים גדולים, אבל בטח לא פראיירים".
"אין פה שמאל"
את השיחה עם דינה דיין קיימנו ביום שבו אישרה ועידת מפלגת העבודה את הכניסה לממשלת האחדות תחת נתניהו. דיין, חברת מפלגה, פובליציסטית ופאנליסטית בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 20, מגדירה את עצמה "סוציאליסטית במאה אחוז" ונתפסת לא פעם כפנים החדשות והמרעננות של השמאל האידיאולוגי. אישה דתייה, מזרחית, שמתגוררת במצפה רמון. אם תרצו, קהל היעד של עמיר פרץ בשתי מערכות הבחירות האחרונות.
"הבעיה בישראל היא שאין פה באמת שמאל", פוסקת דיין, "שמאל מייצג בעולם את העובדים, בני השכבות החלשות שלא חיים במרכזי הערים, רק שאצלנו קרה ההפך: השמאל הישראלי מייצג את האליטות. מקימי המדינה היו חלוצים סוציאליסטים, אבל מהר מאוד נבנתה סביב מפא"י האליטה של מדינת ישראל: בעלי הקרקעות, המפעלים, אנשי התרבות. הם שמרו את הכוח הכלכלי והפוליטי סביב מוצא אשכנזי ומעמד. הדבר הזה מנע מהאנשים העמלים את הכלי היחיד שיכול היה להיות להם בפוליטיקה, וגם ברגע שהייתה התמרדות מי שהשתמש בזה באופן פוליטי היה בגין. לכן לדעתי האידיאולוגיה מתה כבר לפני 40 שנה".
ובשעה שהפרולטריון לא מגיע להפגנות השמאל, יש שיאמרו שהן נעשות בעיקר באמצעות התקשורת. או שמא יש לומר, התקשורת השמאלנית. "לעיתונות יש אג'נדה, אבל זו לא הבעיה", טוען בושינסקי, "תסתכל למשל על פנינה תמנו־שטה. היא באה במקור מיש עתיד ובשביל תפקיד של שרה הצטרפה לגנץ. מישהו עסק בזה? לא. עסקו רק בהאוזר והנדל. למה היא לא 'קיבלה את עונשה', ועוד כשהיא זוכה לתפקיד בממשלה? כי עמוק בפנים התקשורת בנתה על האוזר והנדל בתור מי שלא יכולים לסבול את נתניהו. כאילו 'מכם ציפינו ליותר'. ממנה לא ציפינו. התקשורת מחליטה ממי היא מצפה לעקרונות וממי לא, כך שהכל עניין של שיווק ואילו ציפיות אתה מייצר. יכול להיות שכדאי להתחיל בלי ציפיות כדי שלא תצא בוגד. הבעיה האמיתית של האופוזיציה, שכרגע מצטמצמת ליאיר לפיד, היא שהוא לא נתפס כאלטרנטיבה שלטונית, משום שהוא לא מצליח לשכנע את הציבור. הבטחות פוליטיות הן שטויות. אם לצורך העניין לפיד ירצה לחבור לנתניהו בעוד שנה וחצי, ממש לא תהיה לו בעיה לעשות את זה. בימינו, עם אידיאולוגיה אפשר רק ללכת למכולת. אם אתה רוצה לעבור שלב וללכת לדיוטי פרי או לכיכר המדינה, כדאי שתצטייד בשני דברים: גמישות אידיאולוגית ויכולת להסביר את המהלכים שלך".
אז מה, רק ביבי?
ואולי הכל קשור בפוליטיקאי אחד. הפוליטיקאי. כי גם 11 שנים אחרי שחזר לראשות הממשלה ניסו השנה סדרות טלוויזיה בכמה ערוצים לפצח את השאלה הבלתי פתורה: מה בנימין נתניהו יותר - אידיאולוג או אופורטוניסט. במדינת ישראל, שבה שיח פורה הפך נחלת העבר, התשובה ניתנת כהתניה פבלובית למחנה שאליו אתה משתייך.
אם יש מישהי שמצליחה לשבור את השיח הדל הזה היא דווקא חברת מפלגת העבודה, דינה דיין. "אני אפתיע אותך. אני חושבת שנתניהו מנהיג גדול, ואלמלא היה מדובר באחד האידיאולוגים הגדולים והאחרונים שנותרו פה, הוא לא היה נשאר בשלטון כל כך הרבה שנים", היא אומרת. "אין לי בעיה עם השמפניות שלו, אני לא חושבת שהוא מושחת וכן מאמינה שתפרו לו תיק. אני מבינה מאיפה הוא בא ומבינה למה עשה מה שעשה. מדובר בליברטריאן קלאסי, שלקח את הימין ונתן לו נופך כלכלי מובהק. בגין עוד היה מחויב לחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי ולחיפוש אחר חברת מופת, אבל ביבי הוא אמריקה. אמריקה אידיאליסטית מובהקת, שמדברת לגמרי על כלכלת שוק. הוא בטח תופס את זה שלא הצליח למחוק כל סממן סוציאליסטי במדינה ככישלון אישי שלו. בעיניי, הוא מאחרוני האידיאולוגים בימין, ולכן אני בת פלוגתא שלו על הרקע הזה. לא בגלל 'טובות ההנאה מהעיתונות'. הרי אם הוא הולך לכלא על זה, גם רבים מהיריבים שלו צריכים ללכת. חורה לי שדווקא בעניינים המהותיים אף אחד לא מתווכח איתו. כרגע כל המערכת פועלת מתוך פוזיציה. כל פעם שאני אומרת משהו שקשור בנתניהו ולא מתוך הפוזיציה שלנו, אני חוטפת בשמאל בטירוף. יש צו איסור בשמאל לפתוח את הפה, אלא אם אתה מדבר נגד נתניהו".
גם אחימאיר נוטה להסכים עם דיין. "אם אתה קשוב לנאומים של נתניהו, אתה מוצא שם שרידים, גחלים לוחשות של אידיאולוגיה", הוא אומר. "יש בו איזושהי אמונה מוצקה בדרך הימין. אני לא יודע אם זה סוד כוחו, אבל אני יכול לומר לך מי יהיה אחריו: זה שיקבל הכי הרבה בסקרים. לא משנה אם זה יהיה סער, ארדן או מישהו אחר, זה לא יקרה בזכות ארץ ישראל השלמה או שתי גדות לירדן או בית המשפט העליון. האינטואיציה של העם תקבע את האידיאולוגיה, וכל התחרות בעידן שאחרי נתניהו תהיה על המקום הראשון בסקר".
"אצל ביבי אין אידיאולוגיה, אבל יש בכל זאת איזושהי מהות שמאחדת את המחנה הלאומי מצד אחד ואת השמאל מצד שני: שאלת הלאומיות לעומת האוניברסליות", מעיר פייגלין, שכזכור עבר לתמוך בנתניהו בבחירות ספטמבר, לאחר שפרש עם זהות מהמרוץ. "בסופו של דבר קו פרשת המים הוא לא ארץ ישראל אלא הלאומיות. הרי אין מי שנתן יותר שטחים לאויב מהימין ואין מי שמפר זכויות אדם כמו השמאל. במובן הזה גנץ הוכתר בבחירות למלך הישראלים, ונתניהו, בין שתכנן את זה או לא, סיגל לעצמו זהות של מלך היהודים".
בושינסקי, שהיה בסוף שנות ה־90 יועץ התקשורת של נתניהו ומכיר אותו מתוך הלשכה, בטוח שזו לא האידיאולוגיה, לא הניסיון ולא שאלת הזהות שהפכו את ראש הממשלה לווינר הלאומי. "נתניהו פסח בקריירה שלו על כל הסעיפים", הוא אומר. "המשפט הראשון שהוא אמר כשנבחר ב־96' היה שצריך לקיים הסכמים. הוא לחץ לערפאת את היד וחתם על וואי, ואז מה קרה? הוא טען שערפאת גילה את פרצופו האמיתי. כמה שנים עברו והוא התייצב בבר־אילן והזכיר שתי מדינות. בעבר הוא כתב ספר שבו הזהיר משחרור מחבלים - ואז שחרר אלף תמורת גלעד שליט. קח את זה גם לקורונה: בתחילת הדרך אנשים ראו את נתניהו בהצהרות היומיות שלו ואמרו שהוא גדול. אחר כך ראו שהקורונה קלה משציפו, אז התחילו להגיד שאולי נתניהו הגזים. כך שלא בטוח שכוחו נובע מיכולת הניהול, אלא בעיקר מהיכולת שלו לשכנע את סביבתו ואת הציבור שהוא תמיד צודק.
"עובדה שאפילו עמיר פרץ שכנע את מתפקדי מפלגת העבודה ללכת איתו. אנשים צריכים להבין שבעולם המודרני אין יותר יצחק שמירים, ומי שחפץ חיים מבחינה פוליטית, חייב להיות גמיש. רוצה דוגמה? כשנתניהו שאף להעביר את הסכם וואי ב־98', הוא היה צריך להבטיח רוב בממשלה. הוא בא לשר התשתיות, אריאל שרון, והציע לו מינוי לתפקיד שר חוץ. זו לא שמועה, אלא הצעה שנעשתה לנגד עיניי. התנאי היה ששרון יסכים להיקף נסיגה גדול יותר, אפילו שהוא טען בתקשורת שזה יהיה איום קיומי למדינה. עשרה ימים לפני החתימה שרון נכנס ללשכת שר החוץ אחרי שהבטיח קודם לכן לתמוך בהסכם. האם שרון היה אידיאולוג? ההיסטוריה הוכיחה שלא. האם זה השתלם לו? ההיסטוריה הוכיחה שכן".
התרעות פיקוד העורף