בשנת 2001, כשהאינתיפאדה השנייה הייתה בשיאה ופיגועי הטרור גבו הרוגים רבים, נורו הרקטות הראשונות מעזה לעבר שדרות. הממשלה דחקה את העניין לתחתית סדר היום הביטחוני, בעיקר משום שעד לשנת 2004 כמעט לא נגרמו נזקים של ממש מירי הרקטות מעזה. בכל אותו הזמן מי שהפעיל לחץ כבד על הממשלה למצוא פתרון לתושבי העוטף היה ראש עיריית שדרות אלי מויאל. בהמשך הוא היה מהמתנגדים הבולטים של תוכנית ההתנתקות והתריע שהיא עלולה לסכן את יישובי הדרום. במשך עשור בתפקידו כראש העיר, בין 1998 ל־2008, הוא ראה עצמו כשליח של תושבי העיר בפני מקבלי ההחלטות.
"אני זוכר היטב, עוד בימיי כחבר כנסת, את דבקותו הבלתי מתפשרת של אלי במשימה, את העשייה היומיומית למען תושבי הדרום ושדרות מתוך אהבת אמת", ספד נשיא המדינה ראובן ריבלין למויאל, לאחר מותו הפתאומי בחודש פברואר השנה לאחר שלקה בלבו. "אלי בנה את שדרות כעיר ואם בישראל, תוך שהוא לא חוסך מאמצים ודואג לביטחון התושבים, כמו גם ליכולתם להתפרנס בכבוד וברווחה. גם בימים קשים וגם כאשר עזב את תפקידו נותר אלי תמיד מחויב לשליחותו".
השבוע עלתה בכאן 11 סדרת הדוקו "שמיים בצבע אדום", המגוללת בשלושה פרקים את סיפור הקמתה של מערכת כיפת ברזל מבעד לעיניהם של תושבי שדרות שסבלו מאימת הטילים ואף איבדו את יקיריהם. בין המרואיינים בסדרה: אהוד ברק, עמיר פרץ, בני גנץ וגם מויאל.
"כשהתחלנו לעבוד על הסדרה, החלטנו לצלם מספר מרואיינים, לראות מה יצא לנו ואז להחליט איך ממשיכים", מספר יוצר הסדרה אורי בר און. "נתי דינר, שיזם את הסדרה, רצה שנראיין את אלי מויאל. חשבתי שזה אפשרי, אבל לא נחוץ שנראיין אותו כבר בהתחלה, הרי שמענו את מויאל מספיק בחדשות, מכירים אותו יותר מדי. אבל לשמחתי נתי התעקש, וכך אלי התיישב מול המצלמה שלנו. לתדהמתי גיליתי בראיון הזה שלא מדובר במרואיין רגיל, אלא בסוג של נביא. אחרי יום הצילום שקעתי בחומרי ארכיון מתחילת שנות ה־2000, בימים שבהם רק התחילו ליפול רקטות בשדרות, וראיתי אותו פעם אחר פעם חוזה את העתיד, בנחרצות, באהבה אנושית ובזעם. אחרי הראיון הזה היה ברור שאלי מויאל הוא הגיבור של הפרק הראשון, ואני כל כך מצטער שהוא כבר לא איתנו כדי לצפות בזה".
"אלי מויאל הוא מסוג המנהיגים הפוליטיים שהיו כל כך מדויקים ביכולת שלהם להכיר את הציבור ולדאוג לצרכיו, ממקום אמיתי ואכפתי", אומר נתי דינר, יוצר ויוזם הסדרה. "לצערנו, הוא לא הגיע לעמדות המפתח הבכירות. היו לכך סיבות ונסיבות, חלקם לדעתי ביד מכוונת. התרשמתי שאצל אלי אין חארטה. הוא קורא את המפה ומציג אותה בפרצוף גם אם היא לא נוחה לאוזן. תמיד הרגשתי שהוא לא מייצג ימין או שמאל, אבל הוא תמיד היה ברור. גם בסוגיית הרקטות ועזה הוא אמר לנו שצריכים להחליט על אחת משתי דרכים - צבאית או דיפלומטית - ואחרי שמחליטים על דרך הולכים איתה עד הסוף. לא נשארים באמצע, קצת מזה וקצת מזה, כי אז אין כלום. אנחנו מקווים שהסדרה תשאיר חותם על העשייה של מויאל למען שדרות בימים הכי קשים שלה".
הראיון של יוצרי הסדרה עם מויאל הפך להיות הראיון הגדול האחרון שהעניק בימי חייו, והוא מובא כאן.
בלי הגנה, בלי התרעה
"הייתי שם במקרה. באמת במקרה", אמר מויאל, שהיה ראש עיריית שדרות כשנורתה הרקטה הראשונה של חמאס לעבר העיר בתחילת האינתיפאדה הראשונה, אי־שם בשנת 2001. "רצה הגורל ובדיוק מישהו בעזה החליט להתחיל עם הקסאמים המצחיקים האלה כשהייתי ראש עיר. בהתחלה אלו לא היו בדיוק קסאמים, אלא מרגמות מטופשות כאלה. זה היה פחד אלוהים. תאר לעצמך עירייה של 20 ומשהו אלף תושבים ובאמצע שום מקום, בלי התרעה, נופל לך פגז. זו הייתה מציאות חדשה ואני עמדתי שם לבד בחזית, לצערי".
לבד?
"הקברניטים, שרי הביטחון והרמטכ"לים לא התייחסו לזה בכלל. הייתה לי מלחמה קשה להסביר להם, חבר'ה, זה לא משהו שחולף. הם חשבו שזה יעבור. לא, החאפלפ הישראלי לא עובד במקרה הזה. והנה, אנחנו עוד מעט חוגגים 20 שנה לקסאם הראשון".
מה עשית? איך ניסית להסביר להם את המצב?
"למדתי לדבר לקירות, נשבע לך. זו אומנות לדבר לקירות. אתה צריך להיות עקשן. הקיר לא משיב ואתה ממשיך לשאול. הוא לא משיב ואתה ממשיך להתלונן. עד שיום אחד הגיע אליי שאול מופז, שהיה שר הביטחון. הוא אמר לי, מויאל, מה אתה צריך? אמרתי לו, תשמע, אני לא צריך כלום. אתה עכשיו נוסע מכאן לקריה, אל המדענים שלנו, ואתה לא יוצא משם עד שהם מוצאים פתרון. לא אכפת לי איזה פתרון ובלבד שיהיה פתרון. אין דבר כזה שאי אפשר. רפאל הגדולה, כזה דבר מצחיק, הם לא מצליחים למצוא פתרון. אותי זה לא משכנע. מופז שמע אותי. הוא הלך לשם, דפק על השולחן, וראה זה פלא. אחרי שלוש שנים שהיינו בלי הגנה ובלי התרעה, קיבלנו את מערכת צבע אדום. שדרות נרגעה. לפחות התריעו לפני שנורו פגזים. לפני זה חיינו בחרדה 24 שעות ביממה. אנשים לא מבינים מה זה אומר לחיות בחרדה".
איך באמת התושבים התמודדו בשנים האלו בלי התרעה?
"זו הייתה מציאות בלתי אפשרית, מציאות מטורפת. אני שח את קומתי בפני התושבים בשדרות שנשארו בשנים האלה בעיר הזאת. אם אתה שואל אותי איך בן אדם היה צריך להתנהג בתקופה הזאת? לברוח משם! אבל מסתבר שהציונות לא נגמרה אצל הפלמ"חניקים החדשים. אנחנו היינו ציונים אמיתיים, זאת הייתה ציונות חדשה. זה היה החלק שלנו בהיסטוריה - להגיד אנחנו פה ואנחנו לא הולכים לשום מקום, כי אין מקום אחר שיקלוט אותנו. אנחנו פה לנצח. יהרגו אותנו, לא יהרגו אותנו; יהיה קשה, לא יהיה קשה. אנחנו פה - יצרנו עובדה. בהמשך אנשים התחילו לקבל אוויר והחזה התחיל להתנפח. התושבים הבינו שהם עושים מעשה. אם היינו בורחים, זה היה אומר שהם ניצחו, החארות. נשארנו כדי לא לתת להם לנצח. אני אמרתי שגם אם אצטרך להישאר פה אחרון, אני אשאר. אני לא בורח. הם לא יכניעו אותי. הרגשתי שאני כנוע יותר מדי ושאני לא רוצה להיכנע יותר. אני נלחם על העצמאות שלי. ברוך השם זה תפס, והעיר עכשיו משגשגת. עברנו את זה ביחד. הקהילה התאחדה והתלכדה, והיא יכולה לזקוף קומה. השם שדרות כבר לא מתקשר עם פחד או עם עוני - הוא מתקשר עם ציונות, עם אחיזה בקרקע. זה ההישג הגדול של עם ישראל, שמעיירות הפיתוח שקיבלו את התדמית השלילית פתאום קמו ציונים חדשים. אם היה לי אחוז אחד בזקיפת הקומה, זה חלקי על האדמה. מספיק לי".
הם מריחים פחד
ב־2004 הקסאמים על שדרות גבו את הקורבן הראשון, הילד אפיק אוחיון בן ה־4. "הוא לא היה צריך למות", אמר מויאל בכאב. "זה הורג אותי. זה ילד שהלך לשווא בגלל רשלנות של המנהיגים במדינה הזאת".
מותו של אוחיון גרם לדני גולד, ראש מחקר ופיתוח במשרד הביטחון לבחון איך אפשר להגן על יישובי הדרום מפני רקטות, אבל למדינת ישראל היו פתרונות אחרים לבעיית הרקטות: התקפה על עזה, חיסול בכירי חמאס ומעל הכל - תקווה שההתנתקות מעזה תגרום להפסקתן.
כשפורסם דבר תוכנית ההתנתקות, היה מויאל ממתנגדיה הגדולים. "אני חושב שמדינת ישראל הייתה בשיא טיפשותה ברגע ההוא", אמר בראיון האחרון. "אתה רוצה להתנתק? תקבע מחיר. שרון לא קבע מחיר. הוא ברח עם הזנב בין הרגליים. פינו יהודים, בתי עלמין, בתי כנסת. אלו דברים שנעשו רק בשואה, שעשו האויבים הכי גדולים שלנו. עד היום אני לא מבין את המהלך הזה. המהלך הכי דרמטי שנעשה בישראל והוא נעשה חינם. למה? אמרתי לשרון את כל האמת בפנים, אמרתי לו שהוא עשה טעות. גם מבחינה מדינית. כי התוצאה הייתה שאמרו שהיהודים פחדנים וקל להפחיד אותנו עד היום".
כדי לנסות למנוע את התוכנית מויאל השמיע את זעקתו בכל מקום ואף ערך עצרת גדולה בשדרות, שמשכה עשרות אלפי מפגינים. "עשיתי את כל מה שיכולתי לעשות", הוא סיפר. "את כל מה שאפשר כאזרח לעשות במדינה דמוקרטית. הבנתי שלא תהיה הזדמנות שנייה".
החשש של מויאל התממש, וההתנתקות לא רק שלא הובילה לשיפור במצב הביטחוני של יישובי עוטף עזה - היא אף הגבירה את קצב שיגור הקסאמים לעברה של העיר. "הטרור התגבר, כי הם שתלו פחד", הוא אמר בראיון שהעניק ליוצרי הסרט. "מה רציתם, שאם תראו שאתם מפחדים הם ייכנעו? לא, אם תפחדו הם יעלו עליכם עוד יותר. לא מתעסקים עם ערבים. הם מריחים פחד, הם הריחו את הפחד של היהודים, ואתה יודע מה? הם עשו קמפיין על הפחד הזה. אם אתה שואל אותי למה הם גדלו, התשובה היא ההתנתקות. כי הם אמרו שהיהודים שפנים, שהם ברחו כבר פעם אחת ואולי עוד פעם הם יברחו".
ב־12 בדצמבר 2007, בראיון בשידור חי לרדיו קול ישראל, הודיע מויאל במפתיע על מכתב ההתפטרות שהגיש לשר הפנים בשל המצב הביטחוני. "הצעד הזה הוא צעד מתבקש", אמר בשידור. "אולי זה הדבר היחיד שעוד יזעזע את הממשלה - לקום ולעשות מעשה. זו החלטה שהתבשלה אצלי מהבוקר, כאשר במהלך כל היום היה ירי של רקטות קסאם בלתי פוסק לעבר העיר ובמיוחד היום כשהמצב המיוחד בעורף הוסר והאחריות היא על כתפיי. אני לא יכול לשאת באחריות יותר".
"התפטרתי כי ראיתי שהמדינה הזאת לא מזדעזעת משום דבר, אמרתי שאולי אני יכול במעשה שלי לזעזע", הסביר מויאל בראיון. "אתה יודע מה הייתה התגובה של מאיר שטרית, שהיה שר הפנים? הוא כינס את המועצה בשדרות בלעדיי ואמר ככה: 'אם מויאל לא חוזר תוך שבועיים, אני מפטר אותו'". לאחר מכן, מויאל חזר בו מהתפטרותו.
"ראשי ממשלות הסתכלו על התושבים של עיירות הפיתוח כעל אנשים לא מפותחים", אמר. "ראשי הממשלה לדורותיהם אמרו לי, 'מויאל, כמה כסף אתה צריך?', זה העליב אותי עד עמקי נשמתי. מה, אתם טיפשים? אני צריך כסף? אני צריך ביטחון! אמרתי להם: אם אתם לא יכולים לספק ביטחון, תתפטרו! אתם אומרים שאתם לא יכולים להציל את עם ישראל? אז תלכו הביתה. לו הייתי ראש ממשלה ולא הייתי יכול לפתור בעיה קריטית, הייתי אומר: סליחה, אני הולך. אל תחשוב שאם אתה ראש ממשלה אתה הגדול מכולם. סך הכל כמה חבר'ה ממרכז הליכוד בחרו בך. תירגע".
אפשר לחזור לנשום
במרץ 2011 נכנסה לפעולה מבצעית מערכת כיפת ברזל. "באו אליי אנשים שעוסקים בביטחון, כל אחד רצה למכור את מרכולתו בפני ראש העיר", סיפר מויאל. "אני לא רציתי להתערב, כי אני לא מבין בזה. אמרתי להם: חבר'ה, אני לא מחליט, זה לא תפקידי. אני רוצה ביטחון ושקט לעיר, בין אם זה לייזר או כל דבר אחר. יש אנשים שמקבלים הרבה כסף כדי לקבל את ההחלטות האלה. אני לא צריך לקבל החלטה כזאת שתירשם לדורות".
למה הם פנו אליך?
"הרי הם מכרו מוצר. המומחים של הלייזר מכל העולם באו אליי ללשכה והציגו את המוצר שלהם כדי למכור לי אותו. אמרתי להם: סליחה, לא אני האיש. אני לא יכול להחליט, מה אתם רוצים מהחיים שלי? אני לא מבין באלקטרוניקה, כשנשרפת לי נורה בבית, אני קורא לבן שלי שיחליף אותה. התפקיד שלי בתור ראש עיר הוא לנקות את המדרכות, לאסוף את האשפה בזמן, קצת חינוך. פתאום אומרים לי תחליט, לייזר או דברים כאלה. סליחה, אני לא נבחרתי לתפקיד הזה. למה אתם באים אליי? לכו לאלו שמקבלים הרבה כסף בשביל לחשוב על העניינים האלה. היו ראשי ערים אחרים שניסו להתערב. לדעתי, זה פתטי".
ומה אתה חושב על ההחלטה להשקיע בפיתוח כיפת ברזל?
"אני חושב שהם החליטו טוב. זה הפתרון הנכון. כל מה שרצינו הוא שלאנשים תהיה התרעה והגנה. מצב הרוח של האזרחים הוא למעשה הדבר הקובע ביותר במלחמה. כי אם האזרחים לחוצים - זה מלחיץ את כל המערכות, ואם האזרחים רגועים - הממשלה יכולה לקבל החלטות בשקט. אחרי כיפת ברזל התושבים יכלו לנשום. סוף־סוף אפשר ללכת לשוק, אפשר לטייל. סוף-סוף אפשר להוציא את הילדים החוצה לשחק בגינה ולא לדאוג ולא לפחד איפה הם ולאן הם יתרחקו. פתאום בגני ילדים אפשר היה לראות ילדים על הנדנדות. אתה רואה אנשים ברחובות, מכוניות. עולם אחר, אנשים לא קולטים את זה".
אבל המערכת לא מספקת הגנה של 100%.
"היו מחלות ילדות בהתחלה, לא לקח הרבה זמן ותיקנו אותן. זה היה עניין של כמה שבועות. כיפת ברזל פועלת ב־100% הצלחה, שלא יספרו לכם סיפורים. זה אלקטרוניקה מהמשובחות ביותר, לא בן אדם עם מצבי רוח. המערכת יודעת מתי הרקטה עומדת ליפול בשטחים פתוחים ולא מבזבזת תחמושת. היא נותנת התרעה במקום ובזמן".
אבל היא לא מנעה את הירי מעזה.
"העזתים לא מחשבים את צעדיהם ביחס למיגון שלנו. וחוץ מזה, אין להם משהו אחר לעשות. לא משנה שיש כיפת ברזל ולא משנה אם תחסום את השמיים ב־100% - הם יירו, כי אחרת הם לא יכולים להחזיק את הציבור שלהם. ההתקפות נגד ישראל מכוונות לשליטה בציבור בעזה. המצב כל כך מורכב, כי נתנו לו 20 שנה להסריח, עד שיצא מזה מיץ. בושה".
מי שנתן את האישור לפיתוח כיפת ברזל כשר ביטחון הוא עמיר פרץ, תושב שדרות. "עמיר פרץ המליץ על אמא שלי שמחה זיכרונה לברכה לקבל את פרס ישראל על מפעל עיירות הפיתוח. הוא עשה אותי בן אדם גאה, כי הוא נלחם בכל כוחו בשבילה. עמיר פרץ גם היה חלוץ כיפת הברזל, ומגיע לו כל הקרדיט על העניין הזה. כי בסופו של דבר הוא דחף ועשה מה שעשה. אבל זה קרה רק אחרי המלחמות שלי באהוד אולמרט, שהיה אז ראש הממשלה. דפקתי על השולחן ואמרתי לאולמרט 'אתה ראש הממשלה, תמצא פתרון. אם לא, תלך הביתה'. עד כדי כך. אמרתי לו: 'אתה לא יכול להחזיק ציבור שלם ככה. אתם לא נורמליים. אתם לא מבינים מה קורה כשאתם יושבים פה בקריה. אנחנו אוכלים קש למטה. אתם לא יכולים לשבת בשקט, אני לא אתן לכם לשבת בשקט. זו חובתכם לפתור את הבעיה'. עמיר היה שר ביטחון שהבין שצריך לעשות משהו. לא בגלל שהוא משדרות. הוא הבין את המצב וידע שאי אפשר להחזיק אוכלוסייה בלי הגנה, כי סופה שתיכחד. אי אפשר, זה לא אנושי. הוא הבין את הבעיה ופתר אותה. שאפו".
הצבא החזק בעולם
מויאל עצמו היה בקו האש כאשר ב־2007 נחתה רקטה ששוגרה מעזה לא הרחק מביתו. כל אותה עת הוא המשיך להעלות את המצב לסדר היום התקשורתי, וגם כאשר עזב את תפקידו המשיך לשמור על מחויבות לעיר והביט כיצד מה שחשש ממנו - התממש.
"כשהתחילו להיפגע ערים מסביבנו, תל אביב וחולון ובאר שבע ואשקלון ואשדוד, אמרתי לעצמי: מויאל, אתה צריך להצטער שאתה צודק", הוא אמר. "זה בסוף הגיע לשם. זו הפעם היחידה שהצטערתי שצדקתי. באמת הצטערתי. אם אתה לא הורג את זה כשזה קטן, זה ימשיך לגדול. תהרגו אותו עכשיו. הם לא הרגו את המפלצת הזאת כשהייתה קטנה, נתנו לה לצמוח ולצמוח והיא גדלה, ועכשיו היא יורקת אש לכל הכיוונים".
בזמן הזה צה"ל יצא לשלושה מבצעים ברצועה.
"אני מסכם את שלושת המבצעים האלה כמשגל נסוג. נכנסנו, יצאנו, נכנסנו יצאנו. לא גמרנו. הסיכום הוא אומנם קצת ציורי, אבל זה מה שהיה. אלו היו אותם מבצעים? חזרנו על אותו דבר. זה אומר שהמבצע הראשון לא היה טוב, והמבצע השני לא היה טוב, ואחר כך התברר שגם המבצע השלישי לא היה טוב".
אז איך אתה מציע לפתור את הבעיה?
"אין לאף אחד אומץ לפתור את הבעיה, כי פתרון הבעיה מצריך אמון פוליטי. אתה יודע מה? מבחינתי, שיעשו משאל עם. אחרי 20 שנה שהבעיה לא נפתרת ראוי לשאול את העם אם ללכת למבצע צבעי או לחתור לשלום בכל הכוח שיש לנו. אין באמצע. המצב הזה לא יכול להימשך. ואנחנו נמצאים באותו מצב מדיני כשהיינו לפני שאימצו את כיפת ברזל. העזתים לא השתנו. לא פתרנו כלום. אתה מבין שרק הפחדנים יכלו להמציא את כיפת ברזל? לא האמיצים. אנשים אמיצים לא מייצרים כיפת ברזל. אנחנו הצבא הכי חזק בעולם, למה אנחנו לא משתמשים בו? הרי זו טיפשות מהסוג הכי גרוע. כיפת ברזל היא מכשיר שענה על צורך, לא מדיניות. בשביל לפתור את הבעיה צריך מדיניות, צריך אומץ. לא כמו הפוליטיקאים של היום ששוחים בין הגלים. חבר'ה, תיישרו מבט מול העם ותגידו לו את האמת. תגידו שאנחנו הולכים לצאת למבצע ויהיו ככה וככה אבידות. אתם מכירים מבצע שלא יהיו בו אבידות? רק אם אתה תוקף במטוס אין לך אבידות. יופי, אבל זה לא עוזר".
אז הפתרון הוא צבאי ולא מדיני?
"אם המדינאים היו משאירים את הבעיה לצבא, היא הייתה נפתרת. אמרו לי את זה כל אלופי פיקוד הדרום, כל מפקדי הגזרות. אני לא אגיד שמות, חס ושלום. הם אמרו לי: מויאל, יש לנו פתרון, אבל הדרג המדיני עוצר ואנחנו חייבים לציית לדרג המדיני. מי שתקע את כל הסיפור אלו הפוליטיקאים, כי הם עשו חישובי בחירות".
איזה פתרון זה היה?
"מה זה משנה, ובלבד שיהיה פתרון".
אל תאמין לנשיא בקמפיין
בזמן כהונתו כראש העיר אירעה החטיפה של גלעד שליט. מויאל צוטט אז אומר שלו היה שר ביטחון היה מוריד את הנייה או חוטף אותו כדי לשחרר את שליט. "הייתי בעד שיחזירו אותו", אמר מויאל בראיון האחרון. "אבל התקדים שיצרנו - כיום אנחנו משלמים את המחיר שלנו. ואנחנו משלמים אותו בגדול. יש לנו ישראלי שנמצא שם, ויש את החשבון של גלעד שפחות ממנו לא תקבל. אם מכרו לך את הסחורה באלף, הם לא ימכרו לך ב־900. זה מזרח תיכון פה".
במרוצת השנים מויאל נפגש עם מנהיגים מכל העולם כדי לזעוק את הזעקה של העיר שכל כך אהב. בין היתר אירח ב־2008 את ברק אובמה, שהיה אז סנאטור ומתמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות ארצות הברית. "הוא בא להראות לקהל היהודי בארצות הברית שהנה, הוא הולך לישראלים", אמר מויאל. "אמרתי לו: תגיד לי, מיסטר אובמה, מה היה קורה אם אתה יושב אצלך בבית בשעה 11 בלילה, הילדות ישנות, אתה רואה טלוויזיה ופתאום אין דה מידל אוף נו וור נופל פגז על החדר של הילדות שלך. ואני אגיד לך יותר מזה, אתה יודע את הכתובת של מי ששלח את הפגז. אתה יודע עליו הכל. מה היית עושה? הוא אמר לי: איי וויל קיל דם אול. אבל אובמה בסוף תמך בערבים, הוא לא קיים את ההחלטה שלו עבורנו. הוא קרץ לכולם, תראו כמה אני נחמד. אני מכיר בחורות כאלה. עשה לנו את ההצגה. הבעיה היא שאחרי שהוא עזב את ישראל, אובמה אמר דברים אחרים במקום אחר. נו באמת, אנחנו מכירים את המשחק. אף פעם אל תאמין לנשיא בקמפיין. היה לי חשוב שהוא יקיים את ההבטחה שלו, לא שהוא יגיד אותה. הוא לא קיים. מה שהוא אומר זה לא חשוב לי, מה שהוא עושה זה חשוב לי".
מה אתה חושב על הסיוע הממשלתי לתושבי שדרות?
"אני לא רוצה שייתנו לי הטבות, אני רוצה להיות כמו כולם. לא רוצה שיסמנו אותי כמו מסכן. לא רוצה להיות אזרח סוג ב' בארצי. מה שאתה מקבל אני רוצה לקבל, ומה שלוקחים ממך שייקחו ממני. זה חלק מהדפק של עם ישראל, שזו אוכלוסייה שלא נעים לקחת ממנה אז לא ניקח. אתם שמים עלינו סטיגמות. תיקחו מהם כמו שאתם לוקחים מכולם. נקודה. גם בתל אביב יש אנשים שאין להם, אז נותנים להם את ההנחות. גם בשדרות יש אנשים עשירים. למה שהם ייהנו מההנחות האלה? תנו לאנשים העניים בשדרות את ההטבות".
שדרות תשרוד עוד מבצע צבאי? עוד גל רקטות?
"שדרות חייתה לפני הקסאמים, ותחיה אחרי הקסאמים".
בסיום הראיון היה חשוב למויאל לומר עוד דבר אחד: "אני גאה להיות שייך לעם הזה, אחרי ככלות הכל. לא אבדה התקווה, ויש בעם הזה אנשים איכותיים וחזקים, ויבוא היום והם יעלו וישלטו בכיפה ונחזור להיות העם שהיינו. החכם, המשכיל, שיודע לפתור בעיות. כרגע אנחנו לא מוקפים במדינאים, אנחנו מוקפים בפוליטיקאים, ודעתם של פוליטיקאים היא דעתו של שור מועד להזיק. אנחנו צריכים מדינאים והם בואו יבואו".