רבים מהאנשים הכי מוצלחים שהיו לנו, עם נכסי המנהיגות והיכולת המלהיבים ביותר, נכשלו בדרך לשיאים בחיים הפוליטיים - דווקא בגלל תכונות אופי. אחד הבולטים - אולי האחד שהיה בפוטנציה משכמו ומעלה מכולם מאז ועד היום - הוא משה דיין. דיין הוא הכוכב העליון של משפחה עתירת כישרונות שהתפרשו על פני שישה דורות עד היום. כמעט כל אחד במשפחה הזאת, כולל בניה, בנותיה, חתניה וכלותיה הוא כוכב בשטחו: החל בשמואל דיין אביו ועד אחיינו יהונתן גפן (ובנו אביב), וכלה בילדיו של משה - יעל, אודי ואסי - וכמובן אשתו, רות, בת יותר מ־100 עכשיו, ואפילו העיתונאית אילנה דיין והקונסול בניו יורק, דני דיין.

האיש ניחן בכריזמה אינסופית ובחשיבה מקורית - כמעט תמיד מחוץ לקופסה. כרמטכ"ל הוא הבין שיש לו צבא חלשלוש וחסר מעוף וצריך לחנך את הגייסות. לצורך זה, אף שהתנגד להקמת יחידה 101 - בפיקוד אריק שרון, שחזר לשם כך מלימודי משפטים לצבא - הוא הבין ששרון ורוח הלחימה שהנחיל ליחידה שלו הוא דמות חשובה שישנה לחלוטין את רוח הצבא והתנהלותו. דיין סגר את 101 ומיזג אותה עם גדוד 890 של הצנחנים ומינה את שרון למפקד. וצה"ל התחיל להילחם - אולי אפילו קצת יותר מדי.

הוא היה יכול להיות מי שיביא אותנו למי מנוחות אחרי האופוריה של 1967. הוא היה אז הגיבור המוחלט (יותר מיצחק רבין, הרמטכ"ל המנצח של המלחמה). האיש שבא מן הכפור של האופוזיציה של בן־גוריון וקיבל את מלוא האשראי למהפך בשדה הקרב אחרי המתנה ארוכה ומהוססת של לוי אשכול וממשלתו.

אבל הוא חיכה לטלפון מן הערבים במקום לחייג בעצמו; וכאשר גונאר יארינג, מזכ"ל האו"ם, ו־ויליאם רוג'רס, שר החוץ של אמריקה, באו עם הצעות שאפשר היה לעשות איתן משהו חיובי והגם שחשב שאינן גרועות - בחר לשבת על הגדר, וכך לא נמנעה הקטסטרופה של מלחמת יום הכיפורים - וזו גם הביאה לנפילתו.

בבחירות שנערכו מיד אחרי המלחמה עוד היה במקום הרביעי ברשימת המערך; בבחירות של 1977, אחרי שוועדת אגרנט ריחמה עליו, היה במקום השביעי. משם שלף אותו מנחם בגין - במהלך גאוני - ומינה אותו לשר החוץ בממשלת המהפך, ובכך הוא היה שותף מרכזי בשלום שהושג עם מצרים. כיפר קצת על חטאיו.

בהתנהלותו האישית היה דיין יוצא דופן בחבורה המנהיגותית של ישראל. הוא לא קיבל כל מיני קודים של התנהגות וצניעות, וצפצף על חוקים ותקנות: הזיז חביות שחסמו כביש; חפר באתרי עתיקות ולקח ממצאים הביתה; אהב נשים מלבד אשתו; היה בעל חושים מחודדים לאבחן רחשי לב ציבוריים ויחצן מעולה של עצמו; עיתונאים אהבו לדבר איתו כי היה ישיר וענייני; מאוד אינטליגנטי, אבל לא ממש בעל ידע או משכיל. בבית שלי הוא היה מוקד של חילוקי דעות קשים. "אנחנו נרשה למשה דיין להשתולל כאוות נפשו, כי אנחנו צריכים אותו, ובבוא יום פקודה הוא משענתנו ותקוותנו" - אמר לי אבי ז"ל, כשסירב לפרסם איך גנב שר הביטחון עתיקות מסיני.

משה ויעל דיין בסיני, 1967 (צילום: אסף קוטין)משה ויעל דיין בסיני, 1967 (צילום: אסף קוטין)

התמונה המצורפת לכתבה זו צולמה בעת מעשה פשע. שר הביטחון של מדינת ישראל גונב עתיקות מאתר המכרות בסיני סראביט אל־ח'אדם. הדבר התרחש בחודש יולי 1969 - ימים אחדים לפני פשיטה של שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על האי גרין (להבנת מורשת הקרב הזה נא לפנות לגוגל), בעיצומה של מערכה לשכנע קציני מילואים "נמרים" להתנדב לפקד על מעוזי קו התעלה - ששתתו דם ושהמורל בהם היה ירוד (אני התנדבתי ושירתי שם בנובמבר־דצמבר 1969. זה סיפור אחר).    

היינו אז בשירות מילואים בשדות הנפט של אבו רודס. יום אחד קיבלנו הוראה לצאת לסראביט אל־ח'אדם (מקדש פרעוני עתיק) כדי לאבטח את שר הביטחון משה דיין, שעמד לסייר במקום. העלינו את האנשים על קומנדקרים מדופנים ונסענו למשימתנו. כאשר הגענו למקום, מסוקו של השר כבר היה על הקרקע. הוא לא המתין לאבטחה. אולי לא ידע כלל שנבוא. הוא וידידו לענייני עתיקות כבר סיירו. לא היה זה סיור צבאי אלא ארכיאולוגי.

הטייסים בסרבליהם הכחולים־אפורים העלו אל סיפון המסוק את שכיות החמדה ששר הביטחון חפץ בהן. ניצבנו שם, נשענים אל הקומנדקרים, מתלוצצים על מה שרואות עינינו. עדיין לא תפסנו את חומרת המעשה שהוזמנו להיות עדים לו. "אבטחנו מעשה פשע", אמר לפתע מישהו בדרך חזרה לאבו רודס, "ממש כמו בסרטים: השודדים בתוך הבנק, המאבטחים בחוץ. אנחנו", הוסיף, "שותפים לדבר עבירה". הדברים האלה נכתבו בעיתון רק 12 שנים מאוחר יותר, בשנת 1981 - זמן קצר לפני הבחירות באותה שנה. בגין כבר שילח את דיין מממשלתו, ודיין החליט בפעם הראשונה לעמוד בראש מפלגה משלו ולרוץ בבחירות.

משה דיין גונב עתיקות בסיני (צילום: פרטי)משה דיין גונב עתיקות בסיני (צילום: פרטי)

חזרה ל־1969. המילואים נגמרו, חזרנו הביתה. אבי, אריה (צ'יק) דיסנצ'יק ז"ל, היה אז העורך הראשי של "מעריב". אני הייתי בראשית דרכי העיתונאית. סיפרתי לו את הדברים שראיתי בסראביט אל־ח'אדם, ואמרתי לו שצריך לכתוב על כך, כדי שכולם יידעו באילו ידיים מופקד ביטחונם. פרץ בינינו ריב. אבא לא הסכים. בימים ההם עדיין היה קצת חסיד שוטה של משה דיין.

"מה שאתה מספר לי לא מפליא אותי", אמר, "שום סיפור על משה דיין לא יפליא אותי. הוא מסוגל כמעט לכל דבר רע. אבל אנחנו לא נכתוב עליו דברים כאלה. את משה דיין", הסביר העורך הראשי דאז של "מעריב", "צריך לקבל כמו שהוא, על הרע והטוב שבו. אנחנו נרשה לו להשתולל כאוות נפשו, כי אנחנו צריכים אותו. כאשר יבוא יום פקודה - הוא משענתנו ותקוותנו. אנחנו צריכים לבלוע כמה דברים כדי שבבוא היום הוא יימצא במקום הדרוש ויוביל אותנו לניצחון". אבי חשב שאת מה שעשה ב־1967, דיין יעשה שוב. עורך "הארץ" גרשום שוקן כתב שירים לכבודו של דיין. היו ימים.

זה קצת הזכיר לי את הדיל שעשתה ממשלת ארצות הברית עם המאפיה האיטלקית בניו יורק במלחמת העולם השנייה. "בכל מחיר?", שאלתי. "אין מחיר לעצמאותה ולביטחונה של אומה", השיב.

ליד השולחן השתרר שקט. פער הדורות חגג. אבי, אחד האנשים החכמים והמוסריים ביותר שהכרתי, מוכן לוותר על ערכי יסוד למען קיומה של מדינת ישראל. יותר מ־40 שנה לחם ופעל למען הקמת מדינת ישראל. היא הייתה מרכז הווייתו. באותה העת עדיין לא נראתה בטוחה בעיניו. היסודות, כך חשב, עדיין רעועים. משה דיין, כך האמין, היה האיש המתאים ביותר לשמור על מדינה זו. דבר זה הקנה לו זכות יתר ללא הגבלה, כל עוד מילא בהצלחה תפקיד אחד ויחיד זה.

משה דיין גונב עתיקות בסיני (צילום: פרטי)משה דיין גונב עתיקות בסיני (צילום: פרטי)

אוקטובר 1973. הדי היריות עוד לא נדמו וגוף האומה שתת דם. ישבנו בעמדות, לא רחוק משארם א־שייח' (משה דיין: "יותר טוב שארם בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם"). בשעת אחר הצהריים הגיע טלפון מלשכת האלוף ישעיהו גביש: "בוא הנה, אביך כאן. הוא רוצה לראות אותך".
באתי, לחצנו ידיים שנינו, אבא ואני, היינו ביישנים מאוד, לא מתנשקים סתם ככה. לשייקה גביש יש עין חדה. "אני אהיה בחוץ", אמר ויצא מן החדר. "מה אתה עושה פה?", שאלתי את אבא. "ועדת העורכים הייתה בסיור בסיני, ברפידים שמעתי שמישהו טס לשארם. ביקשתי להצטרף והרשו לי. באתי לבקש ממך סליחה".

לא הבנתי למה התכוון.
"אתה זוכר", המשיך, "כאשר באת אליי עם הסיפור על משה דיין שגנב עתיקות, ואני סירבתי לפרסם זאת ב'מעריב'?".
נדתי בראשי.
"ואתה זוכר מה אמרתי לך אז?".
"אמרת משהו על יום פקודה", השבתי.
"ובכן, היום בא, ומשה דיין לא היה. ראיתי אותו עם המכנסיים למטה. אפילו ביצים לא היו לו".
"מה קרה?".

"הוא התמוטט. הוא היה מוכה ומובס. חשבנו שהוא ירים לנו קצת את המורל, אבל הוא הכניס אותנו למרה שחורה. מזל שגולדה לא נתנה לו להופיע בטלוויזיה. הוא היה מודיע על כניעה". ליוויתי את אבא למכונית שעמדה לקחת אותו למטוס חזרה צפונה.

"הייתי צריך לדעת", אמר. "בשנות ה־50, כאשר דיין היה רמטכ"ל, הוא היה מופיע אישית לפני העיתונאים אחרי כל פעולת תגמול. גם אחרי פעולת קלקיליה בא - אבל הפעם הזו מיעט בדברים. 'אני רוצה להציג לפניכם את האחראי על הפעולה. תכירו בבקשה את רב־סרן אריק שרון', אמר ויצא מן החדר".

פעולת קלקיליה הייתה, כידוע, כישלון. לצה"ל היו אבידות רבות. התברר שעל פעולת תגמול מוצלחת הרמטכ"ל מקבל אחריות. לכישלונות משה דיין לא אחראי - גם אם היה רמטכ"ל. לכישלון בקלקיליה היה אחראי מפקד הפעולה רב־סרן אריאל שרון.

"אתה מתכוון לכתוב על כל זה?", שאלתי. "לא, אין טעם. אחרי כל השנים האלה זו תהיה צביעות מצדי. אני לא אכתוב. אני מניח שהוא ילך הביתה. אבל כמו שאני מכיר אותו, ובמיוחד כמו שאני מכיר אותנו - הוא יחזור. ואז - אתה תכתוב". במלחמת יום הכיפורים היה חטאו של דיין קטן. הוא בסך הכל טעה בשיקוליו. זה אינו פשע. זוהי טעות שצריכה לשים קץ לקריירה של מנהיג. אבל כנראה לא אצלנו.

עתיקות בביתו של משה דיין (צילום: שמואל רחמני)עתיקות בביתו של משה דיין (צילום: שמואל רחמני)

והנה אנחנו ב־1981, ודיין עומד בראש רשימה משלו בבחירות. האם חל שינוי חד באופיו? הוא אינו יושב עוד על הגדר ומניח לבחורים לשחק לפניו ובשבילו. בפעם הראשונה מסתכן האיש הזה באופן אישי, מן הסתם מה להפסיד אין לו. לא עוד הזמנה לקפוץ למים הקרים והישארות מזהירה על החוף. ב־1971 הגה משה דיין את הרעיון הגאוני (ממש כך) של הסדר הביניים בסיני. הוא אמר שהגיעה העת לקפוץ למים הקרים. סאדאת קפץ. משה דיין, שהיה יכול אז לכפות את הסדר הביניים על גולדה מאיר - נרתע. כרגיל, מלחמות פוליטיות על עקרונות ואמונות לא היו עסק בשבילו. הסדר ביניים לא היה.

ב־1974, מינוס 3,000 הרוגים, אלפים רבים של פצועים ונזקים משקיים לא ישוערו, חתמה ממשלת גולדה מאיר על הסדר הפרדת כוחות בסיני - דומה מאוד לזה שמשה דיין לא העז להילחם בשבילו שלוש שנים קודם לכן.

בתגובה למאמר שלי ב־1981 פרסם דיין הכחשה: "אכן סיירתי בסיני ובכלל זה במקדש הפרעוני החרב, שהכרתי עוד ממערכת קדש ב־1956. בשעת הסיור הבחנתי בין גלי האבנים בפסל של קוף בבון ועליו כתובת. ביקשתי מהחיילים שהיו במקום להעמיס את הפסל על ההליקופטר ולקחתיו לתל אביב. בתל אביב מסרתיו לפרופסור רפאל גבעון, האגיפטולוג של אוניברסיטת תל אביב, שעסק, בין השאר, בשיקום מקדש סראביט אל־ח'אדם. באוניברסיטה נערך המחקר הדרוש (פענוח הכתובת, צילום וכו') ואחר כך הוחזר הפסל לסראביט אל־ח'אדם. גם ב־1956 לקחנו מסראביט אל־ח'אדם, לפי הנחיות פרופ' אהרוני המנוח, פסל של האלילה חתחור ועליו כתובת, והעברנו למחלקת העתיקות בירושלים. אצלי אין ואף פעם לא היה חפץ כלשהו מסראביט אל־ח'אדם.

"אם למישהו יש אינפורמציה או חשד כלשהו על מעשה שעשיתי בניגוד לחוק, עליו לפנות למשטרה, למחלקת העתיקות או ליועץ המשפטי, על מנת שיחקרו בדבר ואם ימצאו לנכון יעמידוני לדין".

בספטמבר 1977, קצת אחרי עלות בגין לשלטון, היה דיין שר החוץ בדרכו לארצות הברית, לוושינגטון, לפגישות עם הנשיא ג'ימי קרטר ושר החוץ סיירוס ואנס, וכן לפעילות בעצרת הכללית של האו"ם ואף לסיבוב הרצאות בקהילות יהודיות. בדרכו לוושינגטון, אחרי חניה בבריסל, נעלם שר החוץ ולא נודעו עקבותיו. הוא הודיע לאנשיו בניו יורק שהוא מאחר. כולם חיפשו אותו ורבו הניחושים - אבל איש לא ידע את האמת, שהוא נסע למרוקו להיפגש עם סגן ראש ממשלת מצרים, חסן תוהאמי.

באותו זמן ניסה ממשל קרטר לחדש את דיוניה של ועידת ז'נווה שכונסה אחרי מלחמת יום הכיפורים אבל נתקעה מיד בתחילת דיוניה. הוויכוח הגדול ב־1977 היה איך לשלב את הפלסטינים בוועידה - כמשלחת נפרדת עם או בלי אש"ף, והיה תיאום מעניין בין ארצות הברית לברית המועצות. הנושא עמד להיות חשוב במסגרת ביקור דיין. כולם התעסקו בכך ולא ידעו במשך די הרבה זמן, שדיין היה במרוקו, פגש את שליחו של סאדאת ובעצם התחיל משחק חדש.

בביקורים התכופים של בכירים ישראלים בוושינגטון היה נוהג שהוביל אבי (אביעזר) פזנר, דובר השגרירות (לימים עוזרו הבכיר של ראש הממשלה יצחק שמיר ושגריר ישראל בפריז וגם ברומא) שעם סיום הביקור, הבכיר מתדרך את העיתונאים הישראלים (היינו שישה) על מה שהיה. כך היה גם בביקור הזה של דיין, שיצא לפועל באיחור, שכן דיין נסע חזרה לישראל כדי לדווח לבגין אישית בעל פה בלי מברקים וטלפונים - מה היה בפגישה הסודית מאוד.

ואני שואל את דיין מדוע מצב רוחו כל כך מרומם ועל מה מבוססת האופטימיות ששופעת ממנו. דיין נועץ בי עין זועמת ואומר: "איזה מין ניסוח זה? אני מבוגר ממך. קצת נימוס, בבקשה". אחר כך אמר בקיצור נמרץ: "אני מבסס את זה על עובדות ודעות".

אני לא מבין מה קורה. דיין מעולם לא שם זין על חוצפה כלפיו, וגסות רוח היא לפעמים השם האמצעי שלו. במיוחד אני תוהה על מה הוא מדבר, מי שאל שאלה מחוצפת? אבל אני שותק. לקראת סיום התדרוך פזנר מנסה להגן על כבודי ולמלא את תפקידו ואומר: "אולי לעידו יש עוד שאלה?", ודיין אומר בזלזול מופגן: "אני בטוח שיש לו, והוא יכול לשאול את הקיר, ואם אתה רוצה אז תענה לו אתה". בזאת הוא מסיים ועוזב את החדר.

אני אומר לפזנר: שמע אבי, אתה מכיר את האיש הזה רק כמה חודשים. הוא סוג אחר. לא מהעולם המעונב שלך. אתה צריך להיזהר. ואני מספר לו את הסיפור הידוע על איך שדיין התמנה לשר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים והגיע בראשונה למשרד. חיכה לו שם ח"כ ד"ר צבי דינשטיין ודיין שואל אותו "מה אתה עושה כאן?".

דינשטיין: "אני סגן שר הביטחון".
דיין: "תודה. היית".

דינשטיין היה הסגן של אשכול שהיה גם ראש הממשלה וגם שר הביטחון. אז אני אומר לפזנר - במקרה של דיין, אתה לא מגלה יוזמות, כי אתה לא יודע מה יקרה ומאיפה זה יבוא לך. שב בשקט ותעשה אך ורק את עבודתך, יעני ראש קטן (אגב, ממש לא מתאים לפזנר).

משה דיין (צילום: אלבום פרטי)משה דיין (צילום: אלבום פרטי)

עד כמה דיין לא היה רגיש לכמעט כלום יש לי עדות ממקור ראשון. בעוד דיין משוטט ברחבי ארצות הברית פנה אליי אחד מעוזרי הסנאטור יוברט הורשיו האמפרי - HHH - וביקש ממני לבקש מדיין לבקר אותו. האמפרי - ידיד גדול של ישראל מימיו בסנאט ומתפקידו כסגן נשיא של ג'ונסון בימי ההמתנה והלחימה של 1967 - גסס מסרטן. ביקור של דיין היה מאוד חשוב לו - על סף המוות רצה להרגיש כאילו הוא שוב בעניינים. במשך חודש ימים בארצות הברית דיין לא יכול היה למצוא שעה פנויה למלא את הבקשה. וכך כתבתי אז ב"מעריב":

"ביקור אצל האמפרי, אילו נעשה, אמנם היה מחווה שאין תועלת בצידה, שכן האמפרי לעולם לא ישוב עוד לוושינגטון. הסרטן מתפשט בגופו במהירות כזו, שמותו צפוי מדי יום... רק מניע אחד ויחיד יכול להיות לביקור אצל האמפרי - להודות לו על כל אשר עשה למען ישראל.

"לדיין לא היה פנאי בשביל האמפרי, אך להאמפרי היה פנאי בשביל ישראל. שלושה ימים אחרי שהצעתי לדיין לבקר אצל האמפרי התפרסמה ברבים ההצהרה האמריקנית־הסובייטית המשותפת על המזרח התיכון (ממש מכה לישראל באותו זמן). היה זה יום א' והאמפרי שמע על כך. ביקש לדבר עם נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר וגם עם בן־חסותו הפוליטי, סגן הנשיא ולטר מנדייל.

"בקול חנוק מזעם - יוברט בעל המזג הטוב זעם לעתים רחוקות מאוד - אמר האמפרי לקרטר: 'אף על פי שאתה נשיאי, אלחם בך בכל כוחי, אם תפגע בישראל"'. האמפרי המשיך עוד כהנה וכהנה ולא סיים את שיחתו הטלפונית, עד אשר שמע מפי הנשיא דברי־הרגעה ביחס לכוונותיה של ארה"ב. עם מנדייל דיבר כאב הנוזף בבנו.

"כעבור יומיים או שלושה השמיע קרטר דברים שהיו כהד לדברי האמפרי. בשיחה עם חברי קונגרס מודאגים אמר: 'אעדיף להתאבד התאבדות פוליטית מאשר לפגוע בישראל'".

עם דיין היה בביקור ובכל המקומות אפי (אפרים) עברון, דיפלומט ישראלי רב־מעש, לשעבר עוזר גם של בן־גוריון וגם של שר הביטחון פנחס לבון. הוא גם חבר של אבא שלי. בשובם לישראל נפגש עברון עם אבי - כבר מזמן פנסיונר - ומספר לו שהרגזתי את דיין בוושינגטון. אבא שלי כותב לי מכתב ונוזף בי שאני עיתונאי וכל מה שאני חושב על דיין לא צריך לבוא לידי ביטוי בפעילות המקצועית שלי; להרגיז את שר החוץ או כל בכיר אחר - זו לא מטלה עיתונאית מקובלת. ואני לא יודע מה לענות לאבא ובכלל מאיפה בא כל העניין הזה.

עובר זמן וראש משלחת משרד הביטחון בניו יורק, יוסף צ'חנובר, מגיע לוושינגטון. צ'חנובר הוא מקורב אולטימטיבי לדיין. הם הולכים יחד דרך ארוכה. אני מספר לצ'חנובר את המעשייה ומבקש ממנו לברר מה הולך כאן. כעבור שבועיים הוא חוזר אליי. הייתי בארץ, הוא אומר, דיברתי עם דיין. הוא אומר לי שאתה - אני - מטלפן כל יום לעיתון האמריקאי "נשיונל אינקוויירר" ואתה מאיץ בהם לפרסם את הסיפור על גניבות העתיקות של דיין.

ה"נשיונל אינקוויירר" הוא סוג של טינופת עיתונאית צהובה מן הרמה הנמוכה ביותר. שבועון. הוא נמכר בדרך כלל בקופות של הסופרמרקטים באמצעות הכותרות הכי מגרות ולעתים גם הכי שקריות שמוח אנושי יכול להמציא. כאשר אני רואה אותו מונח בקופה, עולה בי רצון לעבור לקופה אחרת, אבל אני יודע שגם שם הוא מונח. אין מצב שאני מטלפן אליהם. העיתון הזה, למשל, היה שותף של דונלד טראמפ, הנשיא הנוכחי של ארצות הברית, בהסתרת פרשיות האהבים הצדדיות שלו, קנה מן הגברות את הסיפורים שלהן, קבר אותם והסתיר אותם מן הציבור.

אבל אז אני נזכר: לפני כמה חודשים טלפן העורך הראשי של "מעריב", שלום רוזנפלד, והוא אומר לי שהיה אצלו עו"ד אריה מרינסקי - אדם בכיר במקצועו ובמעמדו - וגילה לו שה"נשיונל אינקוויירר" עומד לפרסם מאמר שיחשוף את גניבות העתיקות של דיין. רוזנפלד מבקש ממני לצטט את הפרסום ברגע שיראה אור וליידע את המערכת בתל אביב.

אני אומר לרוזנפלד שאנחנו כולנו יודעים שדיין גונב עתיקות וחופר באתרים, ואם אתה רוצה לפרסם - אז יש לנו מספיק עיתונאים שיעשו את העבודה הזאת. דיין גונב עתיקות זה סיפור ש"מעריב" בעצמו צריך לעסוק בו, כי הוא מכיר אותו; או שלא מתעסקים בזה בכלל כי פוחדים. אני לשם לא מטלפן, ואם הם מפרסמים, אני לא מצטט. מתברר שגם "ידיעות אחרונות" קיבל את הטיפ ממרינסקי וגם הם ביקשו מהכתב שלהם נסים קיוויתי לברר מה קורה ב"נשיונל אינקוויירר". הוא טלפן כל שבוע. דיין קיבל דיווח וחשב שזה אני.

אני מסביר לצ'חנובר מה בעצם קרה פה לדעתי - מישהו התבלבל, והוא אומר שאני כנראה צודק. עוד הוא מגלה לי שדיין הפעיל את קשריו, כולל את צ'חנובר, וגילה שעורך הדין של העיתון הוא אחד ויליאם רוג'רס, שהיה שר החוץ של הנשיא ניקסון ושר המשפטים של הנשיא אייזנהאואר. באמצעות רוג'רס הצליח דיין לעצור את הפרסום ב"נשיונל אינקוויירר". לא צריך פרוטקציה אם יש קשרים.

עוברים עוד שבועיים, ודיין שוב בוושינגטון. ושוב יש תדרוך. ואני לא שואל ופזנר גם לא מזמין אותי לשאול. נגמר התדרוך, ודיין מבקש ממני להישאר כמה דקות. ואז הוא אומר: "אני חייב לך התנצלות". "לא נורא", אני אומר לו, "אבל כאשר אתה חוזר לארץ דבר עם אבא שלי ותגיד לו".
"בסדר", הוא אומר, "אני רוצה לפצות אותך. אני אתן לך ראיון בלעדי". "אוקיי", אני אומר, "מתי?"

"עכשיו", הוא אומר, "אבל אני טס לניו יורק. תטוס איתי ונדבר במטוס". אני נוסע איתו, ואנחנו מגיעים למטוס של חיל האוויר האמריקאי. "קרטר נתן לי את המטוס לנסוע לניו יורק", הוא מסביר. הטיסה זה משהו כמו 40 רגע. הראיון בסדר גמור. המטוס נוחת בשדה צבאי, ואין לי מושג איך אני חוזר הביתה. דיין שואל את הטייסים מה הם עושים עכשיו. חוזרים לוושינגטון - הם אומרים. קחו אותו בחזרה. הם מסכימים.

הכרתי הרבה מאוד אנשים חשובים במרוצת העבודה העיתונאית שלי. רק מעטים ידעו להודות בטעות ולהתנצל. דיין היה אחד וגם יצחק רבין (לא בהתלהבות). אהוד אולמרט, אריק שרון ואהוד ברק גם ידעו להודות בטעות (אחרי זמן רב), אבל במיוחד הם ידעו לצחוק על עצמם, וזו תכונה אנושית ומנהיגותית נדירה. אריק שרון ידע גם לכעוס מאוד מאוד מאוד - אבל בסוף גם להתגבר על כעסו.

ואגב, כמו שאתם כבר יודעים - הסיפור על גניבת העתיקות התפרסם ב"מעריב" רק ב־1981, כאשר משה דיין ניסה לעשות קאמבק שני. וזה עוד הבדל בין אז לבין עכשיו - בסך הכל 40 שנה: אז חששו שתתגלה גניבה של חרסים ארכיאולוגיים מיושנים, והיום מדברים על גניבות של מיליונים בהקשר של צוללות סופר־מודרניות. אני לא מתפלא שיש געגועים לימים ההם.