"מספרים על יהודי דתי שהלך לרחוץ בנהר ולפתע החל טובע. פנה בקול תחינה לאלוהים שבשמיים בבקשת עזרה, והנה ראה גזם עץ משתלשל לו משפת הנהר, והוא לא נאחז בו. בהמשך הוא ראה בול עץ צף בנהר והוא לא עלה עליו, ובכל הזמן הזה התפלל לאלוהים להצלה. אחרי שטבע ועלה לשמיים בא היהודי לאלוהים בטענות, ואמר לו בקול סדוק: אני כל חיי מאמין בך ועובד אותך בנאמנות. פעם אחת הזדקקתי לך - ונטשת אותי. ענה לו אלוהים: שלחתי לך כל כך הרבה סימנים איך לצאת מהמצב, ואתה התעלמת.
"המדינה שלנו נמצאת כרגע במערכה הקשה ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים. בדרך כלל במלחמה אנחנו רגילים לשמוע על ניצחונות הרואיים, פעולות גבורה, צל"שים והכי חשוב - מנהיגים שיודעים לנווט. רק אחרי שאבק המלחמה שוקע, אנחנו נחשפים למחדלים, ובעקבות זעקת השבר הציבורית ממנים ועדה לבדיקת מחדלי המלחמה, שחושפת את האמת המרה. המלחמה בקורונה היא מלחמה בשטח ציבורי, גלויה ושקופה. כל טעות הרת גורל. והנה, לנגד עינינו, ההחלטות מתקבלות ללא כל היגיון ושכל ישר, כל החלטה שונה מקודמתה, והכל משדר ניתוק גמור של מקבלי ההחלטות. נבחרי הציבור ידעו לפרוט על לבנו בהבטחות חסרות שחר כדי שנצא להצביע עבורם ועבורנו, כך חשבנו. ואז הגיעה הקורונה וחשפה שהמלך הוא עירום, ומקבלי ההחלטות הם כסילים שדואגים לכיסא שעליו הם יושבים, וכל מהותם היא לשלוט.
"לקורונה חוקים משלה: היא באה ללא הודעה מוקדמת וגילתה את האיוולת שהשתרשה פה במשך שנים. היא חשפה סקטור מדושן בעובדים עצלים ויהירים, עם משכורות מנופחות ומוסר עבודה ששואף לאפס. הפכנו למדינת עולם שלישי או רביעי - במקום להיאחז בגזם העץ ולהקשיב למחאות של כל מי שבבת אחת לקחו להם את עצמאותם, פרנסתם, שגרת יומם וכבודם. במקום לטפס על בול העץ בדמות טיפוח העסקים ששורדים זה שנים למרות רגולציה אכזרית. במקום להקשיב לרעש ההפגנות, נבחרי הציבור מתעלמים מהאסון שבפתח. פעם, בשדה הקרב, קידשו את המונח ההרואי 'אחריי'. היום, לצערי, המונח הכי נפוץ הוא 'אני'. הקורונה לא סתם הגיעה, היא באה לעשות סדר ולהראות לנו בעוצמה גדולה את המחדל שאנחנו כמדינה חיים בו. אני התפכחתי, וזה חשבון הנפש האישי שלי. לכם אני ממליץ להתפכח גם”.
"חשבון הנפש הוא המאזן הנפשי המאפשר לנו להתבונן פנימה, לבחון את עצמנו, ללמוד מהחוויות שלנו, לצמוח מהטעויות שלנו ובייחוד לנקות את הנפש לקראת הבאות. השנה שעברה הייתה אחת השנים המאתגרות והמשמעותיות בחיי. התחלתי אותה כשרת השיכון, ואני מסיימת אותה כיו"ר ועדת הקורונה בכנסת. בשני התפקידים הייתה לי מטרה אחת: לפעול למען עם ישראל.
"כיו"ר ועדת הקורונה, בתוך המשבר הרפואי הגדול שפקד אותנו והביא למשבר כלכלי וחברתי עצום, היה עליי לקבל החלטות קשות מאוד וכבדות משקל באחריות הטמונה בהן. לא היה לי פשוט באף אחת מההחלטות שקיבלתי.
"לנגד עיניי ראיתי את בריאותם הפיזית והנפשית של האזרחים, את אלו שקורסים כלכלית, את בעלי העסקים שרואים את מפעל חייהם חרב, את עיניהם הכבויות של הא.נשים שעתידם לוט בערפל. ראיתי את הצורך במאבק נחוש במניעת התפשטות נגיף הקורונה לצד הקטנת הפגיעה בחיים הכלכליים, החברתיים והנפשיים. אי אפשר להסתכל רק על צד אחד של המטבע. כחברת קואליציה הכי קל להתיישר עם 100% מהחלטות הממשלה ולציית, אך אז חשבון הנפש שלי היה מורכב וקשה הרבה יותר. אני יודעת שאחדים מחברי לרשימת הליכוד רואים במהלכיי סוג של התרסה. אלוהים עדי שכל מה שהדריך אותי, וידריך אותי בהמשך, הוא טובת המדינה ואזרחיה.
"בתוך העומס יש את הדבר היקר לי מכל: המשפחה שלי שנאלצה להתמודד עם אמא נוכחת־נפקדת בשל האינטנסיביות ותחושת המחויבות למשימה הלאומית. זאת הזדמנות לבקש מהם סליחה. אילן, בעלי היקר, ניתאי, רואי ושיר - הלוואי שהשנה אמצא את הדרך לאזן יותר בין הבית והמשפחה לבין העשייה הציבורית ואצליח במשימה. תמשיכו לשמש לי אי של שפיות, אושר ונחת בתוך המציאות המטורפת שבה אנחנו חיים. אתם הכוח שלי".
"נתחיל בספוילר: עשיתי חשבון נפש, אני יודע במה טעיתי השנה, והייתי חוזר על הטעות. הטעות הגדולה ביותר שלי בשנה האחרונה היא שנתתי אמון. אני לא איש תמים. הפוליטיקה חרשה את גבי בצלקות עמוקות, ובכל זאת, השנה החלטתי להאמין. לקחתי את מפעל חיי הפוליטי ושיתפתי אותו עם אנשים אחרים.
"היו לא מעט סימני אזהרה שנגעו לשותפים החדשים שלי, אבל התעקשתי. הייתה לנו מטרה גדולה: להחליף את השלטון, להוציא את נתניהו מבלפור, לשנות את הרוח הרעה, להקים ממשלה של אנשים טובים שבאו לעבוד. ואף על פי כן, ולמרות הכל, אני מעדיף לתת אמון באנשים ולחטוף לפעמים מאשר לחיות חיים שלמים של חשדנות ופרנויה. אני רואה לא מעט אנשים בפוליטיקה שחושדים כל הזמן בכל אחד. יש להם חיים רעים, והם עושים פוליטיקה רעה.
"יש עתיד הוקמה כדי לשנות בדיוק את זה. הבעיה הכי גדולה של מדינת ישראל היא המערכת הפוליטית שלה. יש לנו מערכת פוליטית מושחתת, אלימה, שונאת. את זה נשבענו לשנות. אם זה היה קשה בסיבוב הקודם, נתאמץ עוד יותר בסיבוב הבא. בחיים האלה המאמץ הוא מה שמגדיר אותך. הנכונות לא לוותר. היכולת לנסות שוב.
"מה נעשה אחרת? התשובה היא שאנחנו לא נסכים שוב לעולם לתת את ההובלה לאנשים אחרים. את הלקח הזה למדנו. אנחנו סומכים רק על עצמנו שתהיה בנו הקשיחות הדרושה להיאבק, לנצח, ואז לתרגם את הניצחון בקלפי למהלך פוליטי שישנה את המדינה. מה זה אומר? זה אומר שבפעם הבאה נעשה את זה טוב יותר".
"גם בישראל שידעה כבר סגר, וחודשים ללא סגר, התמותה הכללית (מכל הסיבות) נותרה יציבה לגמרי. לא הייתה מגיפת קורונה בסיבוב הראשון. הייתה מחלת קורונה, שפגעה במעט אנשים יחסית לגודל האוכלוסייה ויחסית לתחלואה בחורף ממוצע. אי־ההבנה של תהליכי התפשטות הנגיף, ואי־ההבנה של משמעות הנתונים ותהליכי ניהול סיכונים, עלולות להוביל אותנו לחורבן. זה חשבון נפש שאולי נעשה בעוד שנה".
“בתחילת המגיפה התרגשתי: מגיפה חדשה, נגיף חדש, דרכי אבחון חדשות, טיפול ניסיוני, התרגשות עם הרבה עשייה, קריאה ולמידה. ההתרגשות התחלפה בהמשך במבוכה: כמה אנחנו לא מכירים את המחלה הזאת. זה לא רק הנגיף שגורם למחלה, זאת פגיעה במערכת החיסון, במערכת הקרישה. אני מוצאת את עצמי מטפלת בחולים בניגוד לכל הכללים המקובלים שאני מלמדת יום ולילה סטודנטים ורופאים צעירים: טיפול מבוסס מידע. כאן הרופאים מטפלים בחולים בתרופות כי אחרים בסין או באיטליה נתנו, מטפלים על סמך עובדות שטרם עברו ביקורת. אבל איך אנחנו יכולים לא לעשות משהו כשחולים מתים לנגד עינינו?
"בהמשך הופיע סיפוק אדיר לאור העובדה שלמדנו מחלה חדשה, התארגנו בחדר מיון, במחלקות קורונה, כתבנו נהלים, התחלנו מחקרים. בחלקת בית החולים שלי אנחנו מוכנים לכל. אפילו זכיתי לפסגת הפסגות: להדליק משואה ביום העצמאות. התחושה העיקרית שאני זוכרת מטקס מרשים זה שלא הבנתי מה אני עושה שם ואיך אני לא בבית החולים. הרגשתי כאילו שמו אותי בכוכב אחר.
"התקופה הבאה הייתה תקופת האינפודמיה: הייתה התפרצות של אינפורמציה, אספתי אותה, ניסיתי קצת לסכם את הגל הראשון בבית החולים, ואז שוב התחלואה עלתה. איך לא דאגו לחקירות אפידמיולוגיות? איך אין מספיק בדיקות? איך אין ארגון? מי אשם? משרד הבריאות? משרד האוצר? אולי אני? הרגשתי אכזבה ותסכול לצד הצורך לטפל בחולים. כרגע קיבלתי הודעה ממשפחה של חולה: 'אני רוצה להודות לך מעומק הלב של על כל המאמץ. נתת לאבא הזדמנות להמשיך להילחם עד שלא היה יכול יותר. תודה על הכל'.
"אני שואלת: איפה ארץ ישראל שלי? הארץ שקלטה את ההורים שלי מהשואה? איפה הארץ היפה שלי שאני אוהבת כל פינה בה? איפה האנשים המקסימים שלעולם לא ייתנו למישהו ליפול ברחוב בלי לעזור לו? אני רוצה בחזרה את הארץ שלי - בריאה, דמוקרטית, שפויה ואוהבת יושביה".
“את השנה שחלפה לא אשכח בחיים. בתחילתה סגרתי לצערי את הסטודיו לאמנות שלי. שאלתי את עצמי: האם אני צריך להמשיך ליצור אמנות? על המשך השנה אני מניח שכבר שמעתם. חליתי בקורונה, אושפזתי במצב בינוני־קשה ושהיתי שישה שבועות ארוכים בבידוד מוחלט, שלוו בשתיקה של נזיר במנזר השתקנים. ברגעי שתיקה אפשר להגיע לעומקים ולתובנות מדהימות, ואפשר לומר בדיעבד שקיבלתי מתנה גדולה מהקורונה.
"הבנתי את הייעוד שלי בחיים: להפיץ שמחה וצבעוניות בעולם שהפך לאפור, כואב ודיכאוני. אל תדאגו, לא התפלפתי מהקורונה, אלא ממש להפך, הבנתי שאני בעצם עושה את זה דרך הקומדיה והאמנות שלי. הציורים הדיגיטליים הצבעוניים שציירתי באייפד במלון הקורונה באשקלון הצילו אותי מבחינה נפשית ואפשרו לי לחצות את ים הדיכאון הנורא ששקעתי בו. פתאום לא הייתי צריך סטודיו כדי ליצור, הראש שלי היה הסטודיו. קיבלתי אהבה עצומה מהחברים שלי, שנתנו לי כוח להמשיך וליצור מכיוון שגם הם ביקשו לקבל את האנרגיה הטובה שקיבלתי דרך הציורים.
"חשבון הנפש שלי על השנה החולפת הביא אותי לתובנה שעליה דיברתי במשך שנים בהרצאות שלי: לפעמים דווקא כשהכל נראה רע, אנחנו צריכים לחכות בסבלנות ולהסתכל עמוק יותר, מכיוון שהרבה פעמים תפקידו של כל הרע בחיינו הוא פשוט לסלול את הדרך למשהו טוב. הרבה יותר טוב".
"השנה הזאת תיזכר כשנה שבה דמן של נשים הותר. 20 נשים נרצחו בשנת תש"ף. 20 נשים שכל אחת מהן היא עולם ומלואו, עם אהבות, חוויות ושגרת יום רצופה באלימות ובפחדים. 20 נשים שהותירו חור בלבבות האוהבים אותן. 20 נשים שלכתה של כל אחת מהן שינה את החיים למשפחתה, לילדיה ולחבריה.
"חשבון הנפש שלי ושלנו כחברה וכמדינה צריך להיעשות אל מול מיכל סלה, מריה טל, אסתי אהרונוביץ', שאדיה אבו סריחאן, ילנה יצחקבייב, נסרין עבד אל־חפיד ג'בארה, זמזם מחאמיד, נבין אלעמרני, א"ב, מרוות דסוקי, מאסטוול אלאזה, טטיאנה חייקין, מאיה ווישניאק, רואן אל־כתאני, ופאא ג'והר, אשתיאק כנאענה, נורה אלכעביה, חנין אלעביד ושתי פלוניות אלמוניות.
"לא עשינו מספיק. אף אחד מאיתנו, לא כחברה וכקהילה ולא כמדינה, על גופיה השונים. לא הסברנו מספיק, לא דיברנו, לא זיהינו מוקדם, לא צעקנו חזק מספיק, לא הקשבנו, לא עצרנו ולא מנענו, לא אכפנו ולא אסרנו מספיק. על כולנו, ובייחוד עלינו, הנהגת המדינה, להתנצל בפני המשפחות של אותן נשים, בפניהן ובפני הערכים שלנו שלא דבקנו בהם. לא עשינו מספיק.
"לזכרן, ומתוך כבוד אליהן, אנחנו מקדמים בשנה הקרובה את קמפיין 'נורות אדומות' במשרד לחיזוק וקידום קהילתי, שכל מטרתו היא להעלות את המודעות בציבור לסימנים מקדימים שעשויים להתריע על מצבי מצוקה ואלימות במשפחה, ומה יש לעשות כשמבחינים בהם. נוסף על כך ננסה לסייע לנשים לזהות קשר עם פוטנציאל אלים ולהימנע ממנו. כדי להציל את האישה הבאה".
"איזה כיף זה לנצח. חלום. להיות ווינר לעומת לוזר. ברור שעדיף לנצח. אבל בחיים עצמם? אני מאמינה בשוויון. זה שנים ארוכות שאני פועלת למען שוויון וצדק. אחד התחומים שבהם נאבקתי על זכויות נשים הוא הגירושים. הרי יש אי־שוויון בין נשים וגברים, לכן גם הרבה פעמים בנישואים יש אי־שוויון, ובגירושים הוא מחמיר. שנים נאבקתי להעביר חוקים ותקנות שיגנו על זכויות של נשים וילדות וילדים בגירושים. כשחוק אחד לא הספיק, ניסינו עוד ועוד. עד שיום אחד הבנתי שיש תקרת בטון עבה מאוד ליכולת להשיג 'צדק' בסכסוך של יחסים. א.נשים שחיו יחד והייתה ביניהןם אהבה שהתחלפה בסכסוך - אין דרך לשפוט ביניהןם באופן שישיג צדק. הצורך של כל אחת ואחד מהם לנצח את הצד השני הופך להיות האסון של שניהם, ואסון עוד יותר גדול לילדות ולילדים שלהןם. 'פתאום הבנתי שככל שהלקוח.ה שלי מנצח.ת יותר, ככה הוא או היא מפסידים יותר', אמרה חברה עורכת דין לענייני משפחה.
"אנחנו חיות וחיים בתרבות של סכסוך. זה 53 שנה הדבר שהכי מגדיר את מדינת ישראל הוא הסכסוך הגדול שלנו עם שכנותינו ושכנינו הפלסטינים. אנחנו מכורות ומכורים לסכסוך. כל דבר קטן הופך אצלנו לסכסוך - אפילו מקום חניה. הסכסוך מכלה אותנו. הוא הופך להיות הדבר עצמו ומאיין את הדבר שבשבילו הוא התחיל. זה ממש לא חייב להיות ככה.
"אני נאבקת למען שוויון וצדק. אבל אני משתעממת מלהיות צודקת. אני רוצה לשנות את המציאות ככה שהיא תהיה יותר טובה לכולן ולכולם - לנשים, לגברים, ליהודיות, לערבים, למזרחים, לאשכנזיות, לפריפריה, למרכז, לפלסטינים, לישראל. כשאנחנו מוכנות ומוכנים לנטוש את הסכסוך לטובת יישוב הסכסוך, מצפים לנו בצד השני חיים טובים וחזקים בהרבה. זה חלק מהשליחות שלי, והלוואי שהשנה נעשה עוד צעד בדרך לשם".
התרעות פיקוד העורף