25 שנה לרצח רבין, אנשי לשכתו המסורים חוזרים אל האדם שהיה
הכתבה הוקלטה ע"י הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
ביומה הראשון בלשכת ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, הכינה מרית דנון את עצמה לפגישה עם איש העולם הגדול. המזכירה האישית שעברה בירושה מיצחק שמיר הכירה את רבין בעיקר מהתדמית: לוחם מעוטר, רמטכ"ל ומנהיג פוליטי. גם האנשים החדשים שהביא עמו היו תוססים ודעתניים הרבה יותר מהלשכה המאופקת של שמיר, ודנון האומללה, נטע זר במקום ששינה פניו, שקעה בניירת שעל שולחנה.
ישיבת הממשלה בליל רצח רבין

"ואז ראש הממשלה פתח חריץ קטן בדלת שהפרידה בין החדרים שלנו", היא נזכרת היום. "ראיתי שמאוד לא נעים לו ממני, כי הוא עמד קצת כפוף, אדום כולו מרוב מבוכה ואמר, 'תגידי, את חושבת שיוכלו להכין לי פה את מה שהעובדות הכינו לי במשרד הביטחון?', ואני נורא נלחצתי. בגלל שלא הכרתי את רבין חששתי שהוא עומד לבקש משהו בלתי סביר. אבל הוא אמר: 'אני אשמח לקבל לבנייה עם מלפפון ירוק חתוך'. הוא אפילו לא אמר יוגורט אלא השתמש במילה המיושנת הזו, 'לבנייה'. הייתי בשוק. מצד אחד הוא מנהיג מוכר בכל העולם, ומצד שני כל כך סגפן ונטול פוזה. לימים, כשנסענו לאוסלו לקבלת פרס נובל, סיפרתי על הלבן והמלפפון לאחותו רחל והיא אמרה לי, 'זה היה המאכל שלנו בתור ילדים'".

כמו דנון, גם לדני יתום המזכיר הצבאי, לשמעון שבס מנכ"ל המשרד וליועצת התקשורת עליזה גורן לקח קצת זמן להתיידד עם הפער שבין הצניעות האישית והלוק הציבורי של ראש הממשלה. ואז הגיעו אוסלו, ההפגנות וההסתה ורבין נרצח. בלילה ההוא איבדה דנון את התמימות, שבס איבד את נשמת המדינה, יתום איבד את החברה הישראלית, וגורן את היכולת להתפייס עם המגזר שעמד מאחורי היריות. הם היו אנשי הלשכה הקרובים ביותר של ראש הממשלה המנוח: יחד עם איתן הבר ז"ל פעלו בכוורת נאמני הסוד. לחשו על אוזנו של הבוס הגדול, התווכחו ותיווכו ובעיקר אהבו את האיש המופנם והביישן שהסמיק עד שורשי שערותיו הקלושות כשביקש קוביית שוקולד, אבל התעקש על חזון השלום גם כשהכתובת איימה על הקיר.

25 שנה חלפו מאז רצח רבין, והארבעה עדיין סוחבים על גבם את הטראומה ההיא. איש וצריבתו, איש וצלקותיו. "רבע מאה זה די והותר זמן לחשבון נפש", אומר יתום בצער, "אבל למרות שהיו מאז המון מילים וטקסים וקלישאות, שום דבר לא השתנה לטובה, ואף אחד לא באמת הפנים את הלקח. כשאריאל שרון החליט לפנות את יישובי עזה, הצווחות וההסתה חזרו לכיכר וגם הקריאות 'בוגד' ודין רודף ומוסר, כאילו לא נרצח פה ראש ממשלה".

והיום?
"לצערי, ההסתה והאלימות רק מתגברות, ושאף אחד לא יבוא אחר כך ויגיד 'לא ידענו'. זה בא מלמעלה ויורד כלפי מטה. אנשים מרגישים שמסמנים להם משהו ויש ביניהם כאלה שיהיו מוכנים לקחת את החוק לידיים ואפילו להגיע עד כדי רצח. גם היום האווירה רעילה והשיח רעיל. בכנסת, ברחוב, בכל מקום. זה רק עניין של זמן עד שמישהו יחליף את הנבוט באקדח. חלשי האופי מושפעים מחוסר הסדר ששורר היום, והם עלולים לקחת את החוק לידיים. החברה הישראלית לא התאוששה מאז הרצח, וכל התופעות ההרסניות היום מקורן באותם ימים אפלים ושחורים של רצח רבין". 

מרית דנון (צילום: יוסי אלוני)מרית דנון (צילום: יוסי אלוני)

אלה היו ימיה היפים של לשכת ראש הממשלה. הכלכלה פרחה וגם החלומות על השלום. אחרי הקיפאון המדיני פתאום הייתה תחושה של אופוריה. מחלפים נבנו, רשת הרכבות התרחבה, פגישות מדיניות התקיימו עם חוסני מובארק והמלך חוסיין, משלחות מישראל נשאו ונתנו עם הסורים, הפלסטינים והלבנונים, ושמעון שבס זכה לכינוי "המנכ"ל של המדינה". "הייתה אווירת עבודה, והאורות בלשכה נדלקו מוקדם בבוקר ונכבו אחרי חצות", הוא אומר היום. "המשרד היה קטן ולא היו בו פונקציונרים. היום יש עשרות אנשי תקשורת בלשכת ראש הממשלה, אבל בתקופת רבין היו בקושי שלושה. איתן הבר היה אחראי על הפקת הטקסים והאירועים ועל כתיבת הנאומים והמכתבים של רבין. הייתה לו יכולת מופלאה להביא לידי ביטוי ספרותי את הדברים שרבין האמין בהם".

"איתן היה הפנים היפות של לשכת ראש הממשלה", מחדדת עליזה גורן. "הוא טיפל בנפגעי הפיגועים ובמשפחות השכול והיה מלא חמלה כלפי אנשים עם צרכים מיוחדים. רבין מאוד סמך עליו וגם עליי ונתן לי יד חופשית להוציא תגובות לתקשורת כהבנתי. הייתי מפריעה לו רק בנושאים רגישים ביותר. היינו מעשנים יחד, ורבין ניצל את הפסקות העישון לספר לי סיפורים וגם להתלונן על המריבות עם שמעון פרס. הוא מאוד אהב לצלם, וטען שפרס לא סובלני לצילומים שלו. כשהם חזרו מאפריקה, רבין סיפר לי שכשהוציאו את המשלחת לסיור באגם הוא נורא רצה לצלם את בעלי החיים במים, אבל פרס התנגד כי לא רצה להתעכב בגללו".

הלשכה התנהלה לפי הספר. "מאוד מדויקת, בלי חריגות ימינה או שמאלה", אומרת דנון. "כל הזמן הייתה הסתכלות החוצה והבנה שהלשכה היא מראה פניו של ראש הממשלה וכל התנהלות לא נכונה עלולה להטיל דופי בתדמיתו. איתן טבע את המשפט שרודף אותי עד היום: 'מרית, אנחנו בסוף נגיע בדבר הזה והזה לוועדת חקירה', ודווקא בגלל זה ידעתי שאף פעם לא נגיע לוועדת חקירה, כי כל הזמן בדקתי את עצמי. רצינו לקנות מתנה לראש מדינה, למשל, ולפי התקנות חרגנו בעשרה שקלים? אז לא קנינו.

"הלשכה גם הייתה מאוד רגישה לרחשי הציבור. איתן היה העיניים והאוזניים של ראש הממשלה. עד היום יש לי הרגל מגונה לבדוק בכל בוקר את מודעות האבל בעיתון, כי זה מה שאיתן עשה כדי להפנות את תשומת לבו של רבין לפטירת מישהו שהכירו. והיה יחס מאוד רגיש למשפחות שכולות. זו הייתה תקופת פיגועים, והמשפחות השכולות ישבו בלשכה באופן קבוע. אם הייתה, למשל, בעיה מול משרד הביטחון או בביטוח הלאומי, הם הגיעו פיזית לראש הממשלה ולא היה דבר כזה שלא מדברים איתם ועוזרים להם. רבין עצמו היה מאוד רגיש גם לעובדי הלשכה. כשהתקיים אירוע בפולין לציון 50 שנה למרד גטו ורשה, הוא הזמין אותי להצטרף בשל היותי בת לניצולי שואה. כשהייתה נסיעה למרוקו, הוא צירף את עובדת המזנון שנולדה בקזבלנקה. הייתה אכפתיות גדולה במקום שמטבע הווייתו אמור להיות מנוכר". 

"אנשי הלשכה היו מאוד דומיננטיים", אומר יתום. "להבר, שבס ולי היה קשר ישיר לרבין כל אימת שרצינו. זה היה הסיכום איתו, בכל פעם שיש משהו חשוב נכנסים אליו, בלי לדפוק על הדלת, בלי לחכות גם אם הוא באמצע פגישה או ישיבה. רבין היה ראש ממשלה מאוד דומיננטי, שהקפיד לקיים באדיקות פגישות שבועיות עם כל אחד מהשרים כדי להיות בקיא במשרדים שלהם, לפקח ולהנחות. הוא גם היה שר הביטחון, ולוח הזמנים שלו התפקע. למזלו מרית תמרנה יפה בין כל הפגישות".

איך התנהלה מערכת היחסים בין כולכם?
יתום: "הייתה תחרות סמויה מי יהיה קרוב יותר לרבין, מי ישפיע עליו יותר. אני שיחקתי פחות בתחרות הזאת, כי הייתי איש צבא עם מדים ודרגות אלוף ומקומי היה בטוח, אבל לפעמים הייתה תחרות בין איתן הבר, שהיה ראש לשכה פנומנלי, לבין שמעון שבס, שהיה מנכ"ל מאוד דומיננטי. לעליזה הייתה השפעה לא מעטה על רבין, והיו ביניהם יחסי אמון קרובים, ובגלל שמרית הייתה האחראית לכל מה שקשור ללוח הזמנים, על פיה נשק דבר. רבין מאוד סמך עליה ועל שיקול דעתה". 

תארו את האיש שמאחורי המנהיג.
"רבין היה מאוד מופנם אבל גם מאוד אנושי", אומרת דנון. "אני זוכרת שהחדר שלו היה אפוף עשן בגלל שהוא קיים פגישות בלי הפסקה והיה צריך לאוורר קצת. עוד לא היה אז איסור על עישון בחדרים או מכונות לשאיבת עשן. יום אחד אמרתי לו, אני מוכרחה לפתוח לך קצת את החלון לאוורר. אבל החלון היה משוריין ושקל מאות קילוגרמים ולא הצלחתי. רבין ראה שאני נאבקת בידית ואמר, חכי, אעזור לך. הוא הוריד את הנעליים ועלה עם הגרביים שלו על מסעד של ספה שעמדה צמודה לחלון, ופתח אותו. האיש היה נטול פוזה לחלוטין. והיה בו אנטי מוחלט לשיטת הסמוך. הוא היה בן אדם שיורד לפרטים הקטנים ולא משאיר שום דבר ליד המקרה".

שבס: "רבין היה מאוד ישראלי, וככזה, הוא הכיר את המדינה, את הפריפריה ואת גבולות הביטחון. הוא גם היה מאוד ישר, וזה ניכר בתגובות שלו, לטוב ולרע. פיו ולבו היו שווים. לא היה לו חוש הומור מפותח, אבל הוא היה קופירייטר, וכל פעם המציא אמירה שלפעמים הייתה מצחיקה ולפעמים הייתה פוגעת".

למשל?
"כשאמר על ביילין 'הפודל של פרס', או כשקרא למתיישבים 'פרופלורים' שעושים הרבה רוח. מדי פעם הוא היה מגדף אנשים וזה לא היה כל כך נעים, אבל הוא עשה את זה לא כדי ללעוג או לפגוע, אלא מתוך כאב. למשל, כשהיו מנסים לפגוע בו, הוא היה כמו ילד קטן פוגע בחזרה. רבין לא היה אדם קל, אבל הוא היה איש טוב לב. לא היה בו שמץ רשעות. הוא לא היה נואם גדול, אבל כל מילה שאמר הייתה מדודה. והוא גם היה נורא דייקן, תמיד הגיע לפני הזמן. אם היינו נתקעים בפקקים, הוא היה משתגע שהוא הולך לאחר.

"בתקופת הפריימריז של מפלגת העבודה יצאנו ערב גשום אחד לפגישה עם חברי המפלגה בפרדס חנה. אמרתי לו, בוא נצא חצי שעה לפני הזמן כי למפא"יניקים לוקח זמן עד שהם יוצאים מהבית. בסוף הגענו שעה ורבע לפני האירוע. אנחנו באוטו, רבין מעשן בשרשרת כי עוד מעט מגיעה השעה שנקבעה, ואף אחד לא בא. ואז הגיע הגבאי של הסניף, פתח את הדלת, ורבין שואל, איפה כולם, הרי קבענו בשמונה, והגבאי אומר, בפרדס חנה באים לאט, ואם בשמונה וחצי יגיעו חמישה אנשים זה סימן שמכבדים אותך". 

"מרבין למדתי יותר מכל ראש ממשלה אחר שעבדתי איתו בצמידות", אומר יתום. "בעיניי הוא היה התגלמות המנהיג האולטימטיבי. מצד אחד ידען ובקיא למרות שפורמלית היה בוגר בית ספר חקלאי ומעולם לא למד באוניברסיטה, אבל הוא היה אוטודידקט ולמד לבד וקרא במהירות וזכר את החומר וגם ידע לנתח אותו. הוא לא התבייש לשאול ולא היה רגזן או נרגן. אף פעם לא שמעתי אותו מתלונן על מר גורלו. הוא ידע לצחוק, אבל לא צחוק מתגלגל. אם רק היה מחייך בעווית, בזווית הפה, זה הספיק כדי להבין שמשהו הצחיק אותו בטירוף. הוא תמיד הבין שהאחריות נגמרת אצלו. כשנחשון וקסמן ז"ל נחטף והמחבלים תעתעו בנו לחשוב שהוא נמצא בעזה, רבין הרים טלפון לערפאת וצעק עליו כמו שלא שמעתי אותו צועק בחיים. הוא איים עליו שאם לא ימצא את החייל בעזה, הוא יפסיק את המשא ומתן. אני זוכר שכשערפאת בדק וחזר אליו לומר שהחייל החטוף לא בעזה, שמעו את רעד ההתרגשות בקולו. הוא העריך את רבין. על ברק וביבי הוא אמר, אלה תינוקות שעוד לא למדו את מה שאני שכחתי, אבל כלפי רבין היה לו כבוד רב".

איך רבין הגיב כשפעולת החילוץ של נחשון וקסמן נכשלה?
"רבין נתן את אישור הפעולה לברק, וכשהיא נכשלה ונחשון נרצח עם מפקד היחידה ניר פורז ז"ל, רבין כינס מסיבת עיתונאים. וכשאהוד ברק קם באופן טבעי לדבר, רבין עשה את מה שהוא ידע לעשות תמיד, פתח מטרייה של הגנה מעל ראשי המטכ"ל ואמר למצלמות המתקתקות, 'אני אישרתי את הפעולה, אני אחראי, ואני גם אסביר לכם מה קרה".

"רבין היה אדם מאוד סגור וביישן, אבל גם מאוד רגיש", אומרת גורן. "ראיתי את היחס שלו למגישות התה, לאנשים שעבדו במטבח, איך תמיד היה מקדים להם שלום, ומתעניין בשלומם ומודה להם. כשאמו של רון ארד הייתה מצלצלת, הוא היה עוזב את הדיונים הכי חשובים כדי לענות לה, ואם הגיעה ללשכה, היה מניח הכל בצד ונפגש איתה. הייתה בו גם אהבה מטורפת לילדים שלו. הם היו בבת עינו. כשדליה עברה ניתוח פעם, הוא כמעט יצא מדעתו מרוב דאגה".

הם הסתובבו בלשכה?
"ממש לא. מעולם לא ראיתי את ילדי המשפחה בלשכה, רק לאה הגיעה לעתים רחוקות כשהיו צריכים לצאת יחד לאירוע ממלכתי".

דני יתום (צילום: יוסי אלוני)דני יתום (צילום: יוסי אלוני)

השלום הלהיב את דמיונם של רבים מתושבי מדינת ישראל באותה העת, אבל גם בתקופה זו גם החלה הסתה מכיוונם של אלו שראו בו איום על חלום ארץ ישראל השלמה. "אני זוכרת תחושה של עשייה מאוד גדולה באותה תקופה", מספרת דנון. "הייתה תחושה שהופכים את המדינה והתייחסות מיוחדת למגזר הערבי. הייתה תשומת לב רבה למיעוטים, ובעיקר הייתה תקווה. לא משהו ערטילאי אלא מאוד מוחשי. היה לי ספר טלפונים בתוך מחברת מכורכת בפלסטיק חום, ויום אחד שמתי לב שרשום שם שמו של ערפאת עם מספר הטלפון שלו.

"מבחינתי זה היה רגע של רעידת אדמה, כי גדלתי בדור שבו העולם הערבי היה מעבר להרי החושך, ופתאום שליטי ערב היו זמינים במחברת הטלפונים. יום אחד ערפאת גם התקשר ללשכה וביקש באנגלית את ראש הממשלה. בגלל שמאוד לא מקובל שאדם במעמדו מתקשר ישירות ולא דרך עוזר או מזכיר, הייתי בטוחה שמישהו חומד לו לצון. קראתי לז'ק נריה, שהיה אז היועץ המדיני וידע ערבית על בוריה. הוא דיבר איתו ואני חשבתי לעצמי, מזל שלא טרקתי את הטלפון".

שבס: "עם כל הבעיות והפיגועים והאסונות הרגשנו שאנחנו נמצאים בתקופה של תקווה גדולה. התחילו להתפתח יחסים כלכלים ומסחריים עם חלק מארצות המפרץ, והיחסים עם מובארק היו מאוד קרובים. רבין ראה בו שותף גדול למעשה השלום. היו לנו שליחים במרוקו ובתוניס. העולם שהיה מאוד מנוכר לישראל רק שנתיים קודם, נפתח פתאום, ורבין היה מאושר".

עד שהגיעו האיומים וההסתות?
"השב"כ לא נתן שום אינדיקציה על איומי רצח לא על ידי ערבי ולא על ידי יהודי", אומר יתום. "ורבין בכל מקרה לא היה מוכן ללבוש שכפ"ץ למרות שהשב"כ ניסה לשכנע אותו, ולא רצה לנסוע במכונית המשוריינת, כי היא הייתה ענקית. השב"כ גם אסר עליו לרדת מהמכונית וללחוץ ידיים, אבל גם לזה הוא לא הסכים. רבין תמיד אמר שהוא חייב את המגע הפיזי עם האנשים, אם כי כל מי שלא הכיר אותו חשב שהוא אוטיסט, כי למרות שהוא כבר היה אחרי פרס נובל ועיתון אמריקאי הכתיר אותו כאחד מחמשת המנהיגים החשובים בעולם, הוא עדיין נשאר נורא ביישן. עד כדי כך שאם מישהו היה סוחב אותו לסמול טוק עם אנשים שלא הכיר, הוא היה נעמד בפינה וממולל את הידיים בחוסר נוחות מובהק. כשלושה שבועות לפני הרצח ציין האו"ם 50 שנה להיווסדו ובאו לאירוע ראשי מדינות ונשיאים מכל העולם, ורובם ביקשו לראות את רבין. חלקם חשבו שקלינטון עובד אצלו וניסו להגיע דרכו לנשיא ארצות הברית.

"רבין הספיק לפגוש 40 מהם בשלושה ימים. באחד הערבים נקבעה לו פגישה עם נשיא סין, המעצמה הגדולה בעולם. זה היה ביום שישי וכדי שלא לחלל שבת הלכנו למלון של הנשיא הסיני ברגל. אני זוכר שאנשים זיהו אותו ברחוב ואזרחים צעקו לו 'בראבו, רבין'. הוא שכח לקחת מעיל, אז השאלתי לו את שלי, ובגלל שאני קצת יותר גבוה ממנו, נוצר מחזה מוזר של פמליה שהולכת ברחוב ובמרכזה איש נשוא פנים שהמעיל שלו מגרד את מדרכות ניו יורק. כשהגענו לפגישה, רבין אמר לנשיא שהגענו ממדינה קטנה במזרח התיכון, אבל נשיא סין עצר אותו ואמר, 'אדוני ראש הממשלה, אתה טועה. לפני שהתמניתי לראש ממשלה הייתי שר החשמל ולמדתי על הרמה הטכנולוגית של ישראל. עוצמה של מדינה נמדדת ברמה הטכנולוגית שלה ולא על פי מספר תושביה, ומכאן שישראל חזקה יותר מסין'".

איך רבין הגיב?
"כרגיל, הוא הסמיק".

אבל התקופה האופטימית התחלפה מהר מאוד בפיגועים קשים, ואחרי החתימה על אוסלו ב' החלו גם ההפגנות וההסתה. רבין המשיך בשלו. הלך לאירועים ללא אפוד מגן ולא חשש, בדיוק כמו היחידה לאבטחת אישים וחלקים גדולים בציבור שלא השכילו להבין שמילים לפעמים לא נשארות על הנייר ובשלב מסוים הן עלולות לקבל עצמאות ולהתגלגל לראש של מישהו. 

"התחילה תקופה נוראה של שיסוי ואלימות", נזכרת גורן. "היינו מקבלים בדואר ציפורים מתות, התנפלו עלינו בסיורים, ירקו, ניסו לפגוע. אני זוכרת שהגענו לביקור בווינגייט קצת לפני רבין כדי להכין את השטח. עמד שם רב שעבד באוניברסיטה העברית ולא זז עד שרבין הגיע, ואז הוא ניסה להתנפל עליו. עמדתי מאוד קרוב אליו והוא ירק עליי כמות גדולה של רוק. זה היה מחליא. חשבתי לעצמי שאם רב בישראל מתנהג ככה, אז הכל אפשרי".

ההסתה זלגה גם לסיורים מחוץ לישראל?
"כן, כמובן. אני זוכרת שנסענו לאוקראינה לטקס בבאבי יאר. רבין עמד להניח זר על קבר החייל האלמוני, ואני נסעתי לפניו כדי להכין את השטח למסיבת העיתונאים לכתבים הזרים. ואז ראיתי גבר עם כיפה וציציות עומד בחוץ ומחזיק בידו ראש כרות של חזיר נוטף דם. זה היה נורא. המאבטחים ביקשו להרחיק אותו בעזרת המשטרה המקומית, שלא כל כך הבינה מה הסיפור. כשרבין הגיע, לא אמרנו לו מילה. עד יום מותו הוא לא ידע מזה בכלל".

איך הוא הגיב על ההסתה וההפגנות?
"הכי הרגיזו אותו הפרות הסדר שהשפיעו על החיים בארץ. חסימות הכבישים, פגיעה ברכבים. ראיתי כמה כעס כשאנשי זו ארצנו חסמו את הצמתים או כשמפגינים ניסו להפוך את הרכב של פואד בן אליעזר בדרכו לכנסת להצבעה על אוסלו ב'. והוא גם נורא כעס על ערפאת, שלא הצליח או לא רצה להפסיק את הפיגועים. היו לו שיחות מאוד נוקבות איתו, כי ערפאת כל הזמן הבטיח הבטחות, ואני מניחה שעל חלק מהדברים הוא היה מסוגל לשלוט. רבין תמיד אמר שצריך להתייחס לפיגועים ולטרור כאילו אין שלום ולשלום כאילו אין טרור".

"השנה האחרונה הייתה הקשה ביותר", נזכרת דנון. "התחילו להגיע שיחות טלפון איומות ללשכה, ואני הייתי זאת שעל הקו ושמעתי דברים נוראים. קללות. המילה 'בוגד' על ימין ועל שמאל. הייתי כל כך תמימה שניסיתי להסביר למגדפים בטלפון שבלתי אפשרי להגיד 'בוגד' על אדם שסיכן את חייו בקרבות קשים מגיל צעיר".

היו איומים מפורשים ברצח?
"לא, אבל כשהיינו יוצאים מהלשכה בלילות, חשתי את הזעם בשיחות עם נהגי המוניות. קללות, מילים לא יפות, והיו גם מעטפות עם צואה וחומרי רפש שהגיעו אל שולחני בלשכה".

שבס: "רבין ידע מראש שכשהוא הולך להכרעות מדיניות כל כך מהותיות, צפוי שכל המיליטנטים והמשיחיים יפעלו נגדו. זו הרי הייתה הפעם הראשונה שהוויכוח הפוליטי בין אנשי הפשרה הטריטוריאלית מול אנשי ארץ ישראל השלמה הוכרע על ידי הכנסת. אבל הוא לא האמין שירצחו אותו. אף פעם לא עלה החשש הזה אצלו או אצלי, למרות שבאחד הדיונים בקבינט על ההסתה והשיסוי של הגופים הפוליטיים והדתיים, שני שרים, פואד ושחל, אמרו לו, 'יצחק, אם זה יימשך ככה, ירצחו אותך'. ורבין כעס, ופנה ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליטת המדינה דאז ושאל למה אתם לא עושים שום דבר עם מאות המסיתים והמדיחים. הוא סבר שגופי המשפט לא מטפלים בצורה מרתיעה בהסתה". 

שמעון שבס (צילום: יוסי אלוני)שמעון שבס (צילום: יוסי אלוני)

חרף הקִרבה ביניהם, לא כל ארבעתם היו לצד ראש הממשלה ברגעי הרצח. שבס אומנם היה בעצרת אך הספיק לחזור למכוניתו ולצאת לדרכו, גם יתום היה בדרכו אל הבית, דנון הייתה במיטתה, ורק עליזה גורן הייתה בכיכר בעת שירו ברבין בגבו. באותו שבוע היו התרעות על אפשרות לפיגוע בעצרת מהצד הפלסטיני, ולכן ריכזו את העיתונאים במתחם מיוחד על הגג, וגורן ניהלה את ההיערכות מולם. 

גורן: "רבין עמד עם פרס, ובגלל שהיה לי חשוב להראות שהיחסים ביניהם הרבה יותר טובים ממה שחשבו, הייתי מוציאה בכל פעם עיתונאי אחד מ'המכלאה' על הגג ומביאה אליהם. ובאמת הייתה בין פרס לרבין איזו אחווה באותו ערב, היה ממש מלבב לראות את זה. ואז הם שרו את השיר המפורסם עם מירי אלוני, ואחר כך פרס עזב, ורבין ירד במדרגות, ואני ירדתי עם יואב לימור. הייתי ממש מאחורי רבין, בינינו חצץ איש ביטחון אחד, ופתאום שמעתי יריות. לא הבנתי מי ירה, אבל ראיתי שרבין נפל ושתוך שנייה לקחו אותו לרכב ונעלמו איתו.

"לא ידעתי אפילו אם נפגע, ואז ראיתי ערימה של אנשי ביטחון על מישהו, וכשהערימה התפזרה שכב בתחתיתה יגאל עמיר. עמדתי שם המומה ומבולבלת. היו אז טלפונים סלולריים בגודל עצום, ואני צלצלתי לדני יתום וצרחתי שירו ברבין. דני אמר, 'תגידי, את משוגעת?', ואני צעקתי, 'תבדוק לאן לקחו אותו' והתחלתי לרוץ. ירדן ותיקאי רץ לידי, ואבי בניהו אסף אותנו בדרך והוריד אותנו באיכילוב. אני זוכרת שפגשתי את לאה ההמומה בכניסה ואת הנהג דמתי. מישהו אמר 'ירו בו בגב', ואני ראיתי את הפנים החיוורות של לאה ואמרתי לאיש, 'מאיפה אתה יודע, אתה רופא?'". 

יתום: "בדיוק נסעתי עם אשתי לביקור אצל הוריי כשהעוזר לענייני מודיעין עדכן אותי שיש התרעה שערבים ינסו לפגוע ברבין. אמרתי לו שיודיע לשב"כ לעבות את האבטחה והרמתי טלפון ליצחק שכבר היה ברכב. הוא אמר, 'מפקד חוליית האבטחה עדכן אותי והם מתארגנים בהתאם'. אז נרגעתי. כשחזרנו הביתה שמעתי את הטלפון מצלצל, רצתי מהחניה פנימה, בקושי הספקתי לענות, ואני שומע את עליזה צורחת צרחות מקפיאות דם, 'דני, ירו בו, ירו בו'. קפצתי לרכב הצבאי, בדרך התקשרתי לחבר שלי, סגן מנהל בית החולים, והוא אמר לי, 'דני, המצב לא טוב'. התחלתי לחשוש. הגעתי לבית החולים כשרבין עוד היה חי. פגשתי את לאה הבוכייה ואנשים נוספים, ורבע שעה אחר כך נכנס פרופ' ברבש ואמר ללאה את המילים מקפיאות הדם: 'גברתי, אשת ראש הממשלה, כל מאמצינו לא צלחו, וראש הממשלה נפטר'. זה היה שוק. תדהמה מוחלטת".

שבס: "הייתי בעצרת, וכיוון שהייתה לי בעיה ברגל ולא יכולתי לדרוך עליה, המשטרה אישרה לי לקרב את הרכב סמוך לכיכר, כך שכשהרצח אירע כבר הייתי בנסיעה לכיוון הבית. הגעתי לבית החולים אולי דקה אחריו, עוד הספקתי לראות שמורידים אותו לחדרי הניתוח. לאט־לאט התקבצו עוד ועוד אנשים המומים ובני משפחתו של יצחק. ישבנו קבוצת חברים קטנה בתוך חדרון והתפללנו שיצילו אותו. אחרי ההודעה של ברבש נכנסנו להיפרד מרבין. עמדתי ליד מיטתו. הפנים היו גלויות והוא היה נראה כאילו ישן. כמו שראיתי אותו ישן עשרות פעמים בחייו. זה היה רגע מאוד מאוד קשה ועצוב. הרגשתי שם שלעולם לא נהיה אותה מדינה ואותו העם. יצאתי החוצה ואמרתי, הלכה לי המדינה". 

איך האחרים נפרדו מרבין?
"אני זוכר שפרס נשק לו על המצח, ואפרים סנה התייפח בבכי קורע לב. גם לי ירדו דמעות מהעיניים. לכולנו. אלו היו הרגעים היותר קשים ומדכאים בחיי, כי רבין היה בשיאו, וערב קודם ישבנו ובנינו ותכננו תוכניות שהיה צריך להגשים אותן ושעות אחר כך הכל נגמר". 

גורן: "הייתה אווירה נוראה. כל אחד ניגש, חיבק לרבין את הראש ונשק לו במצח, רק אני לא הייתי מסוגלת להתקרב אל הגופה. הייתי מבועתת". 
"לא היו שום סימני פציעה, כי גופו היה מכוסה בסדין עד הצוואר", אומר יתום. "רק הפנים היו חיוורות יותר מהרגיל. יצאתי מחדרו ופעלתי על אוטומט. כינסנו את הממשלה במשרד הביטחון, ושם היא הצביעה על פרס כמחליפו הזמני של רבין, כי אי אפשר להשאיר מדינה בלי ראש ממשלה".

דנון קיבלה את הידיעה ביחד עם המזכירה חוה לוי ז"ל, שנפטרה מאז. שתיהן נסעו נרעשות באמצע הלילה אל בית החולים כשקולו של איתן הבר ז"ל בקע מהרדיו במונית עם "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". "עד היום אני זוכרת את הלפיתה האיומה של חוה בזרוע שלי", היא אומרת היום. "שינינו כיוון והמשכנו לביתה של לאה רבין. ישבנו איתה עד הבוקר. היינו במצב של הלם מוחלט, ואז הייתי צריכה להתייצב בלשכה, כי פרס הגיע. המעבר החד היה נורא קשה. היה עליי לרוקן את מגירתו של רבין. נכנסתי לחדרו לבד, סגרתי מאחוריי את הדלת, התיישבתי על הכיסא שלו ופתחתי את המגירה.

"מצאתי שם את כל מה שמבטא המשפט 'שירת חייו באמצע נפסקה', כי הכל היה שם באמצע: חצי קופסת אנטיביוטיקה לכאב שיניים שסבל ממנו, חצי חבילת משחת שיניים, חצי קופסת סיגריות. הכל חצי. זה היה רגע מאוד קשה. סוג של פוסט־טראומה שבאופן מסוים נמשך עד היום. אף אחד לא הציע תמיכה או טיפול למרות שהיינו המעטפת הקרובה. היום כשאירוע של מוות מתרחש, מיד מגיעים צוותים פסיכולוגיים, אבל איתנו אף אחד לא דיבר. אני זוכרת שבמשך חודשים אחרי הרצח הייתי נכנסת לשירותי הנשים בלשכה ותמיד ישבה שם מישהי ובכתה. גם אצלי זה נמשך שנים ולא בהכרח באזכרות. הייתי יכולה לעמוד בתור בסטימצקי כשמישהו אמר 'רבין', וישר הייתי מתחילה לבכות".

עליזה גורן (צילום: יוסי אלוני)עליזה גורן (צילום: יוסי אלוני)

25 שנה חלפו. החיים נמשכו, גם אצל אנשי הלשכה. "אבל הכל היה כביכול, כאילו", אומר שבס בגילוי לב. "כי בפועל החיים שלי נעצרו ב־4 בנובמבר ההוא. המדינה שהייתה ערב הרצח לעולם לא תהיה אותה המדינה עם הערבות ההדדית. היא נפגעה כבר בתקופת ההסתה, והשיא היה הרצח, ויחד איתו נרצחה גם נשמתה".

התבגרנו מאז?
"לא, ולא למדנו שום דבר. להפך. ההסתה נמשכה כל השנים עד היום. כל אחד שלא הולך בדרך המלך נחשב בוגד. פעם נזהרו נורא להגיד את השורש בג"ד, היום משתמשים במילה הזו בכל משפט שני ושלישי. הרצח פתח למדינה סגנון חדש של התנהלות. כי אף אחד לא לקח אחריות על המעשים שנעשו לפניו. מאות אלפים עמדו מאחורי האקדח של יגאל עמיר. המסיתים היו פוליטיקאים, אנשי ציבור, מנהיגי ציבור, רבנים בעלי השפעה ואף אחד מהם לא לקח אחריות על העשייה הבזויה בתקופה שקדמה לרצח".

גם עולמה של גורן חרב עליה. "הרגשתי שנגמרה המדינה, שאם עלה בדעתו של יהודי לרצוח ראש ממשלה יהודי, אז אין יותר עם ישראל ואין זכות קיום למדינה", היא אומרת. "שנאתי ציבורים שלמים. את הרבנים שהוציאו דין רודף ואת החסידים שלהם מהימין הקיצוני ואת הפוליטיקאים ששיתפו פעולה בהפגנות ההסתה. אני זוכרת שהתהלכתי עם כעסים נוראים. לא ישנתי לילות וכשנרדמתי סוף־סוף הייתי חולמת על רבין וחולמת על הרצח. לקח לי זמן להתפייס עם עצמי ועם המגזרים שעמדו מאחורי ההסתה, כי הרי ברור שרובם לא רצו שרבין ימות".

היום לדעתכם רצח ראש ממשלה יכול לחזור על עצמו?
דנון: "אני חשה בניכור גדול מאוד בין נבחרי הציבור, שמרשים לעצמם דברים שהם אוסרים, לאזרח הקטן ברחוב. אני חוששת שגם היום יכול להתרחש רצח פוליטי של נבחר הציבור או מישהו מאושיות המשפט, כי אני כבר מבינה מה מילים יכולות לעולל".

שבס: "בוודאי שרצח ראש ממשלה יכול לחזור על עצמו. הרוביקון נחצה. אני מאוד מחשיב את האבטחה הגדולה שניתנת לנשיא, לראש הממשלה, לראשי הרשויות, לשרים הבכירים, כי רצח עלול להוליד עוד רצח ואף אחד לא חסין".

גורן: "אני לא חושבת שרצח ראש ממשלה יכול לחזור על עצמו היום. הוא כל כך מוגן. אבל אני חושבת שיכול להתרחש רצח פוליטי של מפגינים או פוליטיקאים".

"אני מרגישה שהפכתי חסרת סובלנות לחלוטין לתופעות של חוסר סובלנות", אומרת דנון. "אין בי טיפת סלחנות כלפי התופעה הזו לא רק במישור הפוליטי, גם בין ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. אני לא יכולה להכיל את הדבר הזה. אני לא מוכנה יותר להעלים עין ולטאטא מתחת השטיח. בכל הזדמנות שיש לי אני מעירה על זה, כותבת על זה, מדברת על זה. אני לא מקבלת את העובדה שברבע המאה שחלפה מאז רצח רבין עדיין יש ברשתות החברתיות ובמודעות הקיר בירושלים דמויות שעטויות כאפייה או נושאות על פניהן שפם שחור קטן. אני לא מוכנה לזה. אי אפשר לעשות את זה בפעם השנייה.

"בפעם הראשונה עוד יכולנו להגיד בתדהמה, 'לא תיארנו לעצמנו שזה ירחיק לכת עד כדי כך', מה בדיוק נגיד בפעם השנייה? לכן מאז הרצח אני גם לא מאמינה במושג 'עשב שוטה' ו'יבלית'. אני אומרת, גם עשב שוטה ויבלית שבטבע אמורים לקבל את ההשקיה שלהם ממי הגשם, במציאות היום הם מקבלים מי שופכין. מרבנים, מפוליטיקאים. זה לא שמישהו קם בבוקר ומתוך מחשבה עצמאית עושה מעשה. זה משהו שנוצר מתוך ההסתה והאלימות החברתית והפוליטית שמפעפעת פה גם היום, כל יום. וזה הדבר הכי נורא בעיניי: שלמרות הטראומה הלאומית, לא באמת עשינו שיעורי בית".