כיום ישראל הוא מורה להיסטוריה המתגורר בקריית גת. "יש את מורדי שלפני רצח רבין ואחרי רצח רבין", הוא מודה. "לאחר הרצח כל דבר היה מקפיץ אותי, אם זה יריות קפצונים בפורים או צמיג של רכב שהתפוצץ. היו לי הרבה לילות בלי שינה, כל הזמן הייתי נזכר במבט של ראש הממשלה מסתכל עליי. הייתה לי חוויה טראומטית ממה שקרה. עזבתי את הלימודים, לא רציתי להמשיך לעסוק בתקשורת. רק אחרי 18 שנים השלמתי את התואר הראשון והשני. למדתי היסטוריה ואזרחות, היום אני עומד מול תלמידים ומספר על ההסתה שקדמה לרצח וגם את הסיפור האישי שלי".
מכתבי איום הביתה
גם העיתונאי יואב לימור היה שם, בסמוך לרבין, באותם רגעים בלתי נשכחים. "התחלתי באותו שבוע את עבודתי ככתב מפלגות של 'מעריב'", הוא מספר. "הגעתי לעצרת כדי לדבר עם פרס ורבין. הסתובבתי כל הערב על הבמה, היו שם המון פוליטיקאים. כשנגמרה העצרת, ירדתי שתי מדרגות אחרי רבין עם עליזה גורן (יועצת התקשורת של רבין – א"ש) כדי לנסוע לעיתון ולכתוב את הטקסט. בתמונה האחרונה שבה רבין צולם חי, רואים אותי שתי מדרגות אחריו. רבין ירד, ואנחנו נשארנו במדרגות להתקשקש. ואז שמענו שלוש יריות. מיד הייתה המולה מאוד גדולה, הכניסו את רבין לרכב ונסעו משם. אף אחד לא ידע מה קרה לו. את יגאל עמיר לקחו והצמידו לקיר של גן העיר בצד השני. היה ברור שירו ברבין, אבל באותם רגעים לאף אחד לא היה ברור מה מצבו".
כיום לימור מגיש את תוכנית הבוקר וסרטים דוקומנטריים בקשת 12. היום, בשעה 21:30, ישודר שם סרטו "רצח רבין: הקולות שמעולם לא נשמעו". "האירוע הזה השפיע על כל מי שראה אותו", הוא אומר. "זו ההבנה המאוד עמוקה לאן הסתה ואלימות עלולות להוביל. אנחנו נמצאים כיום במצב הרבה יותר גרוע מכפי שהיינו ערב הרצח, עם התנהלות מופקרת של חלק מנבחרי הציבור שלנו, וזה מאוד מטריד. החברה הישראלית לא למדה שום דבר ממה שקרה אז".
"הצוות בכה"
ד"ר ניר כהן, כיום מנהל היחידה להחלפות מפרקים במחלקה האורתופדית בבית החולים בילינסון מקבוצת הכללית, היה בליל הרצח מתמחה באורתופדיה במרכז הרפואי איכילוב. "הייתי אז ברוטציה בכירורגיה כללית, ובאותו ערב הייתי תורן בחדר המיון", הוא משחזר. "שמעתי סירנה מוזרה ואמרו בהתחלה שמגיע נדקר. הנוהל בחדר המיון הוא שברגע שאומרים 'נדקר' ויש חשש לטראומה מורכבת, אז התורן הכירורג הולך לחדר הטראומה כדי לקבל את הפצוע. הלכתי לחדר הטראומה. כשאתה עומד ליד מיטת הטראומה, אתה נמצא עם הפנים לדלת. כשמכניסים את האלונקה פנימה, אתה מסתכל על המטופל כשראשו קרוב אליך והרגליים רחוקות. כלומר אתה מסתכל עליו הפוך. העבירו את הפצוע למיטת הטיפולים, ראיתי שזה אדם שלא נושם ובלי דופק, ביקשתי להכין לי צינור טובוס (צינור תוך־קני) כדי להנשים אותו והתחלתי להנשים אותו עם מסיכה עליו".
פרופ' יוסף קלאוזנר, ששימש באותה תקופה מנהל המחלקה הכירורגית באיכילוב, היה בביתו בליל הרצח. "הסתכלתי בקטעים מהעצרת בטלוויזיה, שמעתי קטעים מהנאום של רבין. אחר כך ניתקתי וישבתי וקראתי חומר רפואי", הוא משחזר. "בשעה 22:00 לערך קיבלתי טלפון מד"ר מוטי גוטמן, שהיה אז סגני (כיום פרופ' גוטמן, מנהל מחלקות כירורגיות במרכז הרפואי שיבא - א"ש). כששמעתי את קולו, היה ברור לי שמשהו מאוד רציני קרה. מוטי אמר לי שהוא מטפל בראש הממשלה, שיש לו פצעי ירייה, שמצבו אנוש והוא בתהליך החייאה, שהולכים להטיס אותו לחדר ניתוח, ואמר לי: 'בוא'".
לאחר אותה שיחה, קלאוזנר, כיום מנהל מרכז הסרטן הרב־תחומי באיכילוב ויו"ר המועצה הלאומית לכירורגיה, הרדמה וטיפול נמרץ, אץ לבית החולים. "טסתי לשם כל עוד רוחי בי", הוא מספר. "בחדר הניתוח היו בערך פי שלושה צוותים יותר מאשר במקרה רגיל. מצאתי את הצוות עסוק בניסיונות החייאה נואשים תוך כדי ניתוח בניסיון להציל את רבין. קיבלתי מהר דיווח מד"ר גוטמן ומד"ר יורם קלוגר, מנהל יחידת הטראומה (כיום פרופ' קלוגר, מנהל המערך לכירורגיה כללית בקריה הרפואית רמב"ם ויו"ר איגוד הכירורגים - א"ש), אבל המצב התחוור לי עוד לפני ששמעתי את הדיווחים. היה ברור לא רק לי, אלא גם לאנשים הבכירים הנוספים שבחדר הניתוח, שלמרות המאמצים הבאמת עילאיים, ההרואיים, המצב בלתי הפיך ואין כל סיכוי. לא ניתחתי בעצמי, כי לא היה צורך, אבל בתור מנהל המחלקה הכירורגית שאלתי את הצוות אם הם מבינים ומסכימים שאנחנו צריכים להפסיק את הניסיונות כי אין כל סיכוי. הם היו תמימי דעים איתי, ואז עמדתי והכרזתי בקול שאני נורא מודה להם על המאמצים העילאיים, אבל אנחנו צריכים להכריז על מותו של ראש הממשלה".
התרעות פיקוד העורף