"המאבק הוא למען כלל העובדים, אנחנו לא מפקירים אף אחד", הבהיר בר־דוד, "אני לא יכול להשאיר את המפעלים הקטנים, הנגריות והמסגריות לבד. לכן, לקראת סוף החודש, כשיכינו משכורות ונדע על מקום שפגע, נוכל לסגור אותו. אם אראה שזאת תופעה נרחבת, ארחיב את הסכסוך. אני רחוק מלהיות תמים, אבל אני פועל בממלכתיות. הרי אי אפשר שההסתדרות תשתולל בזמן של תחלואה ומשק בצרות. אני לא אמשוך את הזעם הציבורי כלפינו, אבל כשצריך לפעול בכוח, ההסתדרות תעשה זאת".
בהיכל התהילה של ההסתדרות, בקומה החמישית של הבניין המיתולוגי ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, תלויות תמונותיהם של ראשי המוסד לדורותיו. כל אחד מונומנט עם שורשים. אפשר למצוא שם את דוד בן־גוריון, יצחק בן־אהרון, ירוחם משל. בשורות העדכניות יותר תפגשו פרצופים מוכרים כמו חיים רמון, עמיר פרץ ואבי ניסנקורן, אבל ביום ההולדת ה־100, העגול והחגיגי, בר־דוד יושב בכיסא המרופד. ספק אם כשיעבור ברחוב יפנו עובדים בפני בר־דוד את הדרך, או יורידו את הכובע ביראת כבוד, אבל בגיל 63 האיש לא נכנס למשרד כמקפצה ללשכת השר, אלא מתכוון, לדבריו, להנהיג מהפכה. המטרה היא לנער אבק ולשנות תדמית לדינוזאור שרבים מאיתנו אהבו במיוחד לשנוא.
"צריך להבין שההסתדרות רק הולכת וגדלה", הבהיר בר־דוד כשנפגשנו, "גם בשנת הקורונה אנחנו גדלים במספרים, ואין דברים כאלה בעולם. האיגודים המקצועיים הולכים וקטנים, ובישראל המגמה הפוכה. הרי הדבר הראשון שעשיתי היה שינוי הלוגו 'ההסתדרות, הבית של העובדים בישראל'. לא עוד שותים תה וכל אחד עושה מה שהוא רוצה. הייתי יו"ר ועד עובדי עיריית תל אביב, ולהגיד שהרגשתי שההסתדרות כל הזמן בגב שלי? לא. להגיד שכוועד ספרנו את ההסתדרות? לא. היום לכל יו"ר ועד יש זיקה מלאה למקום, כי אני יודע איך להוליך אחריי אנשים".
בר־דוד הוא בן מעמד פועלים קלאסי. הוא נולד בשכונת קריית שלום בדרום תל אביב, לאב שעבד במפעל המים בעירייה ולאם כתבנית. "אבי עבד קשה, בשתיים־שלוש עבודות, לפרנסת המשפחה. ככה גדלנו, ואני יכול לספר שהייתה לי ילדות מדהימה", הוא נזכר, "קריית שלום של שנות ה־70 זאת תקופה שלא הייתי מחליף באף מקום אחר. שכונה של יוצאי צבא קבע ועולים חדשים שהאינטגרציה עשתה לה רק טוב. לא אנשים עשירים, אבל כולם היו אותו הדבר, שווים. עובדה, למדתי בצפון תל אביב ומעולם לא הרגשתי נחיתות ויש לי גם תובנה מעניינת על אותם הימים. אני לא זוכר שהתעסקנו עם הקטע העדתי. הנושא רק הלך והתעצם לצערי בעשורים האחרונים, כשיש מי שמנפח ומבקש לקחת אותנו למקומות לא נכונים".
התקופה המעצבת בחייו הייתה בשבט הצופים "הגבעה" בקריית שלום. שם בילה את רוב הזמן אחרי הלימודים ולשם גם חזר בסיום השירות הצבאי. הוא ריכז כמה שבטים בתל אביב וכך הגיע למינהל החינוך בעיריית תל אביב. כעובד עירייה זוטר, הוא היה צריך לחפש השלמת הכנסה, ולכן את הלילות העביר כמפיק בעיתון "חדשות" המנוח ובשבתות סיקר משחקי כדורגל - במקרה הטוב - של הפועל יהוד הקטנה. "עבדתי בשתי עבודות", הוא מחייך, "לא יכולתי אחרת, כי היו לי ילדים בבית והייתה משכורת של עובד עירייה, אז שימשתי כמפיק ומשם אני גם יודע איך מערכת התקשורת עובדת".
בר־דוד מטעה מעט כשפוגשים אותו. דיבורו עדין, כמעט שלא נשמע. רק לעתים הוא מרים את הקול למטרות הבהרה, אבל צריך לעיין ברזומה שלו כדי להבין שלאיש יש ניסיון כשמגיעים למלחמות שבהן צריך לקבע עמדות. בעיריית תל אביב, מהנהגת אגף החינוך, הוא הגיע מהר מאוד לצמרת ארגון העובדים, שחולש על סדר גודל של 14 אלף עובדים. זה היה באמצע שנות ה־90 כשעמד בחזית מול ראש העירייה באותם ימים רוני מילוא ומול קברניטי העירייה שביקשו להכניס קבלנים פרטיים לאגף התברואה. אלו היו ימים סוערים בלב תל אביב. האשפה לא פונתה במשך שבועות ונערכו הפגנות המוניות שבהן שרפו בובות בדמותו של מילוא, עד שההנהלה ירדה מהעץ הגבוה שעליו טיפסה.
"יודע כמה עצורים היו באותה שביתה וכמה פצועים ספרנו?", הוא מחייך כשהוא נזכר. "מבחינתי זאת הייתה שביתה מכוננת, כי זה היה קרב אדיר שניהלתי בלי ההסתדרות ובלי אף אחד. לא קיבלתי שום סיוע, אגב כל אותם ראשי הסתדרות מיתולוגיים שעליהם דיברת. ניצחנו בכוחות עצמנו, אבל כדי שזה לא יהיה ניצחון פירוס, עשינו מהפכה אדירה. מעירייה שלא תפקדה, עם שביתות וסכסוכי עבודה מטורפים, הגענו למצב שהעיר הזאת נמצאת מעל כולן. זאת עבודה של ארגון העובדים ושל רון חולדאי. שם היה למעשה קו פרשת המים. מפעל חיי הוא עיריית תל אביב".
ב־2006 הגיע בר־דוד להסתדרות הארצית ועמד בראש הסתדרות המעו"ף, האיגוד המקצועי הגדול בארץ. כשניסנקורן עזב לפוליטיקה הארצית, הוא ראה בעצמו המחליף, ואכן נבחר ליו"ר ההסתדרות במרץ 2019. "לא באתי לכאן כדי להיות כוכב, זה לא 'אני ואני'", הוא מבטיח, "אני לא רץ לכל מיני מקומות ולראיונות, כי כל מי שהולך ומבלבל את המוח - בסופו של דבר נשרף. אני כבר בגיל שבו אני לא צריך את התפקיד כפלטפורמה, אני לא מחפש להיות שר. מה שיש, אני נותן לעובדים. אפשר לייצר בהסתדרות שני מהלכים - כאוס שטורף כל מה שזז ומשבית כל מה שאפשר, הסתדרות לעומתית כמו שהייתה תדמיתה עד לא מזמן, או שמנסים לשפר. משק טוב יותר, כלכלה טובה יותר, תדמית אחרת. זאת המומחיות שלי".
לא מעט חצים הופנו לאחרונה למגזר הציבורי מצד העצמאים, בעלי העסקים. הסיבה העיקרית היא שבזמן שהקורונה משתוללת, הם נהנים לכאורה מהגנה על תנאי העבודה שלהם. אחת הטענות שהועלו היא שהם העדיפו לא להיכנס מתחת לאלונקה בשעת המאבק. מול יו"ר ההסתדרות התייצב במלוא כוחו שר האוצר ישראל כ"ץ, שהפנה גם הוא אצבע מאשימה. "לא מעט אנשים נפגעו מהמשבר, אז מה רוצה אדון כ"ץ? לפגוע גם במגזר הציבורי?", בר־דוד שואל, "בהתחלה הוא אמר 'נוריד שם מהשכר של 7,000 שקלים ומעלה', הבין שזה לא נכון ועלה לשכר של 12 אלף, 15 אלף, עכשיו הוא מדבר על 20 אלף. אז נגיד שיוריד כמה מאות שקלים, מה אתה מייצר פה? מגזר ציבורי במעמד בינוני־מינוס, חלש יותר, ומי יקנה כעת בחנויות? הרי אתה מכניס את המשק למיתון. זה בן אדם שלא עבד אף פעם בשיתוף פעולה. רק 'אני' ו'אני'. הוא מבין רק כוח".
"בכל פעם שיש התקדמות, הוא קופץ: 'אני אראה להם'. מה תראה? הוא רוצה לכופף את ההסתדרות? זה לא יקרה, ובטח לא הוא זה שיכופף. אני מוכן לדבר, לשבת. הרי הייתה שורה של הסכמים שעבדו עליה ימים ולילות כדי לייצר ודאות, וטוב שיש הסתדרות שעוד מייצרת איזו ודאות במשק. תחשוב שגם פה היה בלגן. היום זאת שעתה היפה של ההסתדרות, שייצרה שקט ויציבות למדינה ולראשיה כדי שינהלו את המשבר. לצערי, הם לא ניצלו זאת. אז מה עכשיו? ילכו על הראש של הגוף הכי אחראי? לא יקרה. רוצים לדבר, אני מוכן, וגם מוכן ללכת לעסקת חבילה שכבר הצעתי, אבל אין היום גורם במדינה שיודע לשים דברים על השולחן ולעשות תוכנית ארוכת טווח. הכל פוליטי, מהיום למחר. ככה זה מתנהל, ואני מוטרד מאוד".
"מתוך 6,000 עובדים יצטרכו להיפרד מ־2,000. ארקיע, בלי המהלכים של ההסתדרות, הייתה נשארת מקורקעת. מה שבידיים שלנו - נעשה, ואני רוצה להזכיר שההסתדרות לא מנהלת את המדינה. אין לה בנק ואין את סולל בונה ואת הסנה ואת תדיראן, מה שהיה פעם. ההסתדרות היא מה שאתה רואה, ועם זה צריך לנצח. זה לא שעכשיו מפלגת העבודה בשלטון ואפשר לדבר עם זה או עם ההוא. יש כוחות ליברטריאניים שפועלים וכוחות בכנסת שמנסים לצאת נגדנו, ואני צריך לבלום, ומי יודע מה מחכה לי בעוד שנה. אני צריך להיות מוכן עם כל העוצמה של הבית כדי לשמור על העובדים והעבודה במדינה".
קיר התהילה שעליו סיפרנו בהתחלה מספר לא רק את סיפור ההסתדרות, אלא גם את ימי מפא"י של פעם. הסתדרות ככוח שסייע לשמר את עוצמת המפלגה, כשחלק גדול מהמנגנון התפרק עם המהפך הפוליטי. אומנם בר־דוד מנסה להימלט מהזהות ההיא, אבל הוא יושב על שולחן ששימש בשעתו את בן־גוריון. "בכל יום, כשאני מגיע ללשכה, אני רואה את השולחן של בן־גוריון ומבין את גודל האחריות", הוא אומר, "זאת משימה לא פשוטה, נטל כבד על הכתפיים, בטח כשמעל תלויה תמונתו של יצחק רבין. אני רואה את מה שהייתה מפלגת העבודה בזמן רבין ופרס ואת מה שהיום כבר לא קיים, וזה כואב, אי אפשר לומר שלא".
בר־דוד גר בקריית אונו, נשוי בשנית להילה קניסטר, המשמשת כיו"ר מנהלת ליגת העל בכדורסל נשים. שניהם אוהבי ספורט, אוהדי הפועל תל אביב. הוא מבוגר ממנה ב־22 שנה, ויש להם ילדה משותפת בת 6, שמצטרפת לחמשת ילדיו מנישואיו הראשונים, כשהבכור כבר בן 38. למאזן המשפחתי המיוחד אפשר להוסיף גם שבעה נכדים. "הילדה שלי היא הדבר הכי מדהים שיש", הוא מכריז, "היא בכיתה א', והיום בבוקר לקחתי אותה לבית הספר. תענוג גדול. חיים מדהימים".
את השינוי התדמיתי שהיו"ר מנסה לעשות כבר אפשר לראות בעין בלתי־מזוינת. רק עכשיו הורידו סביב הבניין העצום ברחוב ארלוזורוב את הגדר הסובייטית, שהייתה אחת ממאפייניו, והפכו את המדשאה לגינה ציבורית שפתוחה לכולם, גם לאלו שלא מחזיקים בפנקס חבר. "הורדת הגדרות נועדה להראות שההסתדרות פתוחה", בר־דוד מסביר, "יהיה פסנתר בלובי והופעות על הדשא, כחלק מהראייה התל אביבית שלי. הרי גדלתי פה. זה כבר לא יהיה מתחם סגור. זה אולי נראה ונשמע בנאלי, אבל פעולה כזאת ועוד פעולה - והתדמית תשתנה בסוף. פעם, לפני מערכת הבחירות השנייה שבה השתתף, אמרתי לחולדאי: 'אתה הולך להפסיד', והוא ענה: 'אני יודע מה אני עושה, כי דברים יבשילו. עוד מעט השדרות שאני עושה יבשילו, והשיפור שאני עושה ביפו יבשיל, ובסוף אנשים יבינו שבעיר נעשית עבודה'. כמה הוא צדק".
"יו"ר ההסתדרות לא מפגין את המנהיגות הנדרשת ומסרב באופן עקבי ליטול חלק בתרומת המגזר הציבורי לטובת המגזר הפרטי, שנפגע קשות בימי משבר הקורונה. מהרגע הראשון הציע יו"ר ההסתדרות להפחית בשכרם של מקבלי השכר הנמוך, אבל סירב להצעתי להפחית בשכרם של מקבלי 20 אלף שקלים ומקבלי הפנסיות הגבוהות במגזר הציבורי מאחר שחשש מכוחם הרב.
"לאחר שאסיים את חקיקת החוק להפחתת שכר ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת והשופטים, שאותו יזמתי, בכוונתי לפנות שוב לראש ההסתדרות בהצעה לנקוט צעד דומה. אם הוא יסרב ויאיים בשביתות, הוא יטופל בדיוק בדרך שבה טופלו קודמיו, בעת שחברו לאלון חסן ולגילה אדרעי והתנגדו לעריכת הרפורמות שהובלתי בשמיים הפתוחים, בתחרות בנמלים ובמהפכות התשתיות בכבישים וברכבות - עד שהובסו. כוחה המדומיין של ההסתדרות עתיד להתנפץ בשעת מבחן מול דעת הקהל והאינטרס הציבורי, כפי שהיה ברפורמות הקודמות שהובלתי".
התרעות פיקוד העורף