מאחר שלא נמצא פתרון לתשלום לעובדים שנאלצו להיכנס לבידוד בזמן משבר הקורונה, הודיע השבוע יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד על סכסוך עבודה כללי במשק. הוא גם סיים באיום ברור ולא מרומז שאם יאותרו מקומות שינצלו את הכאוס ויורידו שכר וימי עבודה, הוא יוביל להשבתה, גם של מקומות גדולים וחיוניים.

יו"ר ההסתדרות ארנון בר דוד בכנס מעריב

"המאבק הוא למען כלל העובדים, אנחנו לא מפקירים אף אחד", הבהיר בר־דוד, "אני לא יכול להשאיר את המפעלים הקטנים, הנגריות והמסגריות לבד. לכן, לקראת סוף החודש, כשיכינו משכורות ונדע על מקום שפגע, נוכל לסגור אותו. אם אראה שזאת תופעה נרחבת, ארחיב את הסכסוך. אני רחוק מלהיות תמים, אבל אני פועל בממלכתיות. הרי אי אפשר שההסתדרות תשתולל בזמן של תחלואה ומשק בצרות. אני לא אמשוך את הזעם הציבורי כלפינו, אבל כשצריך לפעול בכוח, ההסתדרות תעשה זאת". 

לא בוכים, עושים

בהיכל התהילה של ההסתדרות, בקומה החמישית של הבניין המיתולוגי ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, תלויות תמונותיהם של ראשי המוסד לדורותיו. כל אחד מונומנט עם שורשים. אפשר למצוא שם את דוד בן־גוריון, יצחק בן־אהרון, ירוחם משל. בשורות העדכניות יותר תפגשו פרצופים מוכרים כמו חיים רמון, עמיר פרץ ואבי ניסנקורן, אבל ביום ההולדת ה־100, העגול והחגיגי, בר־דוד יושב בכיסא המרופד. ספק אם כשיעבור ברחוב יפנו עובדים בפני בר־דוד את הדרך, או יורידו את הכובע ביראת כבוד, אבל בגיל 63 האיש לא נכנס למשרד כמקפצה ללשכת השר, אלא מתכוון, לדבריו, להנהיג מהפכה. המטרה היא לנער אבק ולשנות תדמית לדינוזאור שרבים מאיתנו אהבו במיוחד לשנוא.

"צריך להבין שההסתדרות רק הולכת וגדלה", הבהיר בר־דוד כשנפגשנו, "גם בשנת הקורונה אנחנו גדלים במספרים, ואין דברים כאלה בעולם. האיגודים המקצועיים הולכים וקטנים, ובישראל המגמה הפוכה. הרי הדבר הראשון שעשיתי היה שינוי הלוגו 'ההסתדרות, הבית של העובדים בישראל'. לא עוד שותים תה וכל אחד עושה מה שהוא רוצה. הייתי יו"ר ועד עובדי עיריית תל אביב, ולהגיד שהרגשתי שההסתדרות כל הזמן בגב שלי? לא. להגיד שכוועד ספרנו את ההסתדרות? לא. היום לכל יו"ר ועד יש זיקה מלאה למקום, כי אני יודע איך להוליך אחריי אנשים".

מה היה חסר ליו"רים אחרים? הרי היו פה קליברים.
"בסוף צריך לדעת לעשות. להסתדרות יש היסטוריה. זה אחד המקומות המסובכים ביותר לניהול. בכל בוקר יש כאן מלחמות חדשות, וצריך לדעת לאן אתה רוצה לקחת את המערכת. על מה גופים כאלו נופלים? על חוסר רלוונטיות. יש לי שתי משימות: שחברי ההסתדרות יהיו גאים במקום ושהציבור יסיר את המחשבות על עסקנות, כוחנות וצמיגים שרופים, ויש הרבה אנשים שרק מחכים שאבעיר צמיגים ואוציא אנשים לרחובות. וזה הכי קל. אמרתי לוועדים: 'יש זמן למלחמה וזמן לשלום. אי אפשר לחיות כל הזמן על החרב'".

בר־דוד הוא בן מעמד פועלים קלאסי. הוא נולד בשכונת קריית שלום בדרום תל אביב, לאב שעבד במפעל המים בעירייה ולאם כתבנית. "אבי עבד קשה, בשתיים־שלוש עבודות, לפרנסת המשפחה. ככה גדלנו, ואני יכול לספר שהייתה לי ילדות מדהימה", הוא נזכר, "קריית שלום של שנות ה־70 זאת תקופה שלא הייתי מחליף באף מקום אחר. שכונה של יוצאי צבא קבע ועולים חדשים שהאינטגרציה עשתה לה רק טוב. לא אנשים עשירים, אבל כולם היו אותו הדבר, שווים. עובדה, למדתי בצפון תל אביב ומעולם לא הרגשתי נחיתות ויש לי גם תובנה מעניינת על אותם הימים. אני לא זוכר שהתעסקנו עם הקטע העדתי. הנושא רק הלך והתעצם לצערי בעשורים האחרונים, כשיש מי שמנפח ומבקש לקחת אותנו למקומות לא נכונים".

דווקא שנות ה־60 וה־70 היו מדגרה להעמקת הפערים.
"אני לא הרגשתי. וגם לא החברים שלי. באתי לכל מקום חדור מוטיבציה. ללימודים, לקורס קציני שריון. אני רואה חבר'ה בני המחזור שלי, איך הם עשו דרך. הם לא ישבו ובכו שהם מסכנים. ככה המדינה צריכה לתפקד".

התקופה המעצבת בחייו הייתה בשבט הצופים "הגבעה" בקריית שלום. שם בילה את רוב הזמן אחרי הלימודים ולשם גם חזר בסיום השירות הצבאי. הוא ריכז כמה שבטים בתל אביב וכך הגיע למינהל החינוך בעיריית תל אביב. כעובד עירייה זוטר, הוא היה צריך לחפש השלמת הכנסה, ולכן את הלילות העביר כמפיק בעיתון "חדשות" המנוח ובשבתות סיקר משחקי כדורגל - במקרה הטוב - של הפועל יהוד הקטנה. "עבדתי בשתי עבודות", הוא מחייך, "לא יכולתי אחרת, כי היו לי ילדים בבית והייתה משכורת של עובד עירייה, אז שימשתי כמפיק ומשם אני גם יודע איך מערכת התקשורת עובדת". 

ארנון בר דוד  (צילום: רמי זרנגר)ארנון בר דוד (צילום: רמי זרנגר)

כבר לא ג'ימי הופה

בר־דוד מטעה מעט כשפוגשים אותו. דיבורו עדין, כמעט שלא נשמע. רק לעתים הוא מרים את הקול למטרות הבהרה, אבל צריך לעיין ברזומה שלו כדי להבין שלאיש יש ניסיון כשמגיעים למלחמות שבהן צריך לקבע עמדות. בעיריית תל אביב, מהנהגת אגף החינוך, הוא הגיע מהר מאוד לצמרת ארגון העובדים, שחולש על סדר גודל של 14 אלף עובדים. זה היה באמצע שנות ה־90 כשעמד בחזית מול ראש העירייה באותם ימים רוני מילוא ומול קברניטי העירייה שביקשו להכניס קבלנים פרטיים לאגף התברואה. אלו היו ימים סוערים בלב תל אביב. האשפה לא פונתה במשך שבועות ונערכו הפגנות המוניות שבהן שרפו בובות בדמותו של מילוא, עד שההנהלה ירדה מהעץ הגבוה שעליו טיפסה.

"יודע כמה עצורים היו באותה שביתה וכמה פצועים ספרנו?", הוא מחייך כשהוא נזכר. "מבחינתי זאת הייתה שביתה מכוננת, כי זה היה קרב אדיר שניהלתי בלי ההסתדרות ובלי אף אחד. לא קיבלתי שום סיוע, אגב כל אותם ראשי הסתדרות מיתולוגיים שעליהם דיברת. ניצחנו בכוחות עצמנו, אבל כדי שזה לא יהיה ניצחון פירוס, עשינו מהפכה אדירה. מעירייה שלא תפקדה, עם שביתות וסכסוכי עבודה מטורפים, הגענו למצב שהעיר הזאת נמצאת מעל כולן. זאת עבודה של ארגון העובדים ושל רון חולדאי. שם היה למעשה קו פרשת המים. מפעל חיי הוא עיריית תל אביב".

היית מיליטנט.
"פעם הייתי הופך שולחנות, היום אני יושב סביבם. תראה, לא סתם הגעתי לפה מפני שאני כזה נחמד. היית צריך לראות אותי בתקופת הבריקדות. עד היום יש עליי כל מיני אגדות אורבניות, חלקן נכון, חלקן פחות. היה יו"ר ועד בעירייה שיום אחד הביא תמונה של ג'ימי הופה, ואמר: 'אתה כמוהו'. היום אני בתפקיד הנוכחי כי אני שבע מאבקים ומלחמות".

אגב חולדאי, מה דעתך על רצונו לרוץ בפוליטיקה הארצית?
"אדם ראוי, ראש עירייה מצוין, שהייתי מעדיף שיישאר בתפקידו, אבל אם יחליט אחרת, שתהיה לו הצלחה".

ב־2006 הגיע בר־דוד להסתדרות הארצית ועמד בראש הסתדרות המעו"ף, האיגוד המקצועי הגדול בארץ. כשניסנקורן עזב לפוליטיקה הארצית, הוא ראה בעצמו המחליף, ואכן נבחר ליו"ר ההסתדרות במרץ 2019. "לא באתי לכאן כדי להיות כוכב, זה לא 'אני ואני'", הוא מבטיח, "אני לא רץ לכל מיני מקומות ולראיונות, כי כל מי שהולך ומבלבל את המוח - בסופו של דבר נשרף. אני כבר בגיל שבו אני לא צריך את התפקיד כפלטפורמה, אני לא מחפש להיות שר. מה שיש, אני נותן לעובדים. אפשר לייצר בהסתדרות שני מהלכים - כאוס שטורף כל מה שזז ומשבית כל מה שאפשר, הסתדרות לעומתית כמו שהייתה תדמיתה עד לא מזמן, או שמנסים לשפר. משק טוב יותר, כלכלה טובה יותר, תדמית אחרת. זאת המומחיות שלי".

בתעמולת הבחירות של הליכוד הזכירו בלי סוף את שביתות הרכבת, שתקעו את המדינה, כשרצו לתקוף את ניסנקורן.
"זה חלק מהתדמית שאנחנו מנסים לשנות. אני 20 חודשים בתפקיד ועובדה שהרכבות נוסעות. שמעת על הוועד באותה תקופה? הנה דוגמה למקום עבודה, מהבעייתיים שיש, שבעזרת שיחות ועבודה הוריד אנשים ממצב של 'מלחמה' למצב של 'אחריות'. יהיו גם כאלה שלא יסכימו איתי. כאלה שטוב להם שההסתדרות משביתה ומאיימת, ואני חושב אחרת. היא חייבת את השינוי".

תשאל כל איש ברחוב, בשבילם ועד עובדים זה גילה אדרעי מהרכבת ואלון חסן מנמל אשדוד.
"אלון חסן כבר לא, וגילה אדרעי כבודה במקומה מונח, והרכבת מתקדמת".

אם תיקח מההסתדרות את כוח השביתות, מה יישאר?
"זה מה שאני רוצה להזים. היא לא חייבת כל היום להתפוצץ ברחובות עם הפגנות ושריפת צמיגים. ככל שהיא תהיה אחראית וממלכתית יותר, ותתפרץ רק כשצריך, כך יהיה נכון יותר. אתה מכיר את האינטליגנטים? הם רוצים שהמוני העם ילכו, ישברו וישרפו, והם יצקצקו בלשונם מאחורי הקלעים. כבר הייתי שם".

ההסתדרות כיום לא מנציחה את האבטלה הסמויה ואת הסיאוב?
"אני בעד קדמה וייעול העבודה, ועשיתי את זה בהרבה מקומות. אי אפשר לקדם במצב של אבטלה סמויה או חוסר יעילות. ההסתדרות היא לא רק מגזר ציבורי, היא גם מפעלים גדולים. אסם, תנובה, שטראוס, קוקה קולה. בכולם יש ועד, והעסק עובד. המפעל מרוויח, העובדים מרוצים. אי אפשר לזלזל בעובדים כל הזמן. ביקרתי לא מזמן בפרי גליל, אנשים עובדים שם בחום של 70־80 מעלות ומרוויחים באזור שכר המינימום, אז יש ועד שמגן, מה רע? מה אלה שתוקפים את ההסתדרות רוצים, שהעובד יהיה עבד? תפקידי הוא לעשות את האיזונים הנכונים. אף אחד מאיתנו לא רוצה בזבוז או חוסר יעילות".

ארנון בר דוד  (צילום: רמי זרנגר)ארנון בר דוד (צילום: רמי זרנגר)

"אני מוטרד מאוד"

לא מעט חצים הופנו לאחרונה למגזר הציבורי מצד העצמאים, בעלי העסקים. הסיבה העיקרית היא שבזמן שהקורונה משתוללת, הם נהנים לכאורה מהגנה על תנאי העבודה שלהם. אחת הטענות שהועלו היא שהם העדיפו לא להיכנס מתחת לאלונקה בשעת המאבק. מול יו"ר ההסתדרות התייצב במלוא כוחו שר האוצר ישראל כ"ץ, שהפנה גם הוא אצבע מאשימה. "לא מעט אנשים נפגעו מהמשבר, אז מה רוצה אדון כ"ץ? לפגוע גם במגזר הציבורי?", בר־דוד שואל, "בהתחלה הוא אמר 'נוריד שם מהשכר של 7,000 שקלים ומעלה', הבין שזה לא נכון ועלה לשכר של 12 אלף, 15 אלף, עכשיו הוא מדבר על 20 אלף. אז נגיד שיוריד כמה מאות שקלים, מה אתה מייצר פה? מגזר ציבורי במעמד בינוני־מינוס, חלש יותר, ומי יקנה כעת בחנויות? הרי אתה מכניס את המשק למיתון. זה בן אדם שלא עבד אף פעם בשיתוף פעולה. רק 'אני' ו'אני'. הוא מבין רק כוח".

ניסיתם להגיע להבנות?
"אי אפשר לדבר. ראית פעם שר אוצר שמאיים בפייסבוק? לפני כמה חודשים הוא הודיע שהוא מכין לי הפתעות. שלח אנשים להפגין נגד ההסתדרות, באו מאה איש. איפה יש דבר כזה? קיבלתי את שר האוצר הכי קשה, ואני יודע להסתדר עם כולם. יודע לדבר עם שרים, עם חברי כנסת. ההסתדרות נמצאת בכנסת עם כוח עצום. לא סתם הוא לא מסוגל לחוקק נגדי חוקים. כל הזמן יש לנו שיחות עם אנשי האוצר, אלה שעדיין נשארו בתפקידם, אבל כשאין תקציב או תוכנית ארוכת טווח, איזו תוכנית אעשה במצב כאוטי כזה? יש ראש ממשלה, שר אוצר, בואו נשב - מעסיקים, הסתדרות ומדינה - סביב שולחן עגול ונראה מה אפשר לעשות. אבל כשאין תקציב, אתה לא יודע על איזו מסגרת אתה מדבר. גם השיחות שאני מקיים ומעלה בהן רעיונות לא הולכות לשום מקום, ולא בגללי.

"בכל פעם שיש התקדמות, הוא קופץ: 'אני אראה להם'. מה תראה? הוא רוצה לכופף את ההסתדרות? זה לא יקרה, ובטח לא הוא זה שיכופף. אני מוכן לדבר, לשבת. הרי הייתה שורה של הסכמים שעבדו עליה ימים ולילות כדי לייצר ודאות, וטוב שיש הסתדרות שעוד מייצרת איזו ודאות במשק. תחשוב שגם פה היה בלגן. היום זאת שעתה היפה של ההסתדרות, שייצרה שקט ויציבות למדינה ולראשיה כדי שינהלו את המשבר. לצערי, הם לא ניצלו זאת. אז מה עכשיו? ילכו על הראש של הגוף הכי אחראי? לא יקרה. רוצים לדבר, אני מוכן, וגם מוכן ללכת לעסקת חבילה שכבר הצעתי, אבל אין היום גורם במדינה שיודע לשים דברים על השולחן ולעשות תוכנית ארוכת טווח. הכל פוליטי, מהיום למחר. ככה זה מתנהל, ואני מוטרד מאוד".

אז המצב עוד יידרדר?
"אני רוצה לשתף אותך בתובנה בנוגע לאבטלה. יש כרגע 700־800 אלף אנשים שלכאורה לא עובדים, ועדיין המשק הישראלי חזק ונע קדימה. כשהכל ייגמר ויחזור למספר של 200־250 אלף מובטלים, המצב הרגיל, יצטרפו 200 אלף כתוצאה מהמשבר. אלו המספרים שנצטרך להתמודד איתם, והיום לא יודעים איך. יש ויכוח בין משרדי הרווחה והאוצר מי יטפל בהכשרות, זרוע שמתוקצבת ב־400 מיליון שקל. המדינה צריכה לעשות תוכנית מסודרת, ומיד. תאמין לי שבכל בוקר אני מתעורר בתחושת מועקה שאיבדנו דרך - וכמעט בכל תחום. כלכלי, חברתי. כל אחד דואג למגזר שלו, דברים שלא היו, ואם היו, ידעו בסוף לאזן. ובזה ההסתדרות כבר לא יכולה לטפל, בשביל זה יש מדינה בקצה".

בכל העולם יש כאוס.
"בישראל הכאוס הרבה יותר גדול, כי יש גם משבר מנהיגותי. בחירות שלוש פעמים בשנה, איפה עוד דבר כזה קיים? אנשים בגרמניה יכולים להתרעם למה סגרו ולמה פתחו, אבל בסוף המדינה זזה. פה אנחנו רואים מלחמות פוליטיות מטורפות. הקימו ממשלת אחדות לטיפול בקורונה, אתה מרגיש שזה רק לענייני קורונה? אבל אני אופטימי מטבעי. ברגע שהקורונה תסתיים, אני מצפה שהמשק יטוס קדימה. הגעתי למסקנה שהכלכלה בישראל רצה בלי קשר לממשלה".

עליכם כועסים שאתם לא נכנסים מתחת לאלונקה.
"מה היית רוצה שנעשה? הקורונה החלה בחודש מרץ, אף אחד לא ידע אז בדיוק מה קורה. סגרו עסקים, מקומות עבודה. ההסתדרות התלבטה אם לשלוח את כולם לחל"ת. מה שעשינו היה ליצור מצב של חודש סגירה עם שורה של הסכמים, ומרבית הימים היו על חשבון ימי החופשה. היו פה ויכוחים ולא כולם אהבו, כי כשאתה בחופש, אתה לא מקבל פרמיה ושעות נוספות, ואתה מבזבז את הימים האלה. אז זה להיכנס מתחת לאלונקה או לא? אני חושב שכן. מה הייתי עושה? שולח את כולם הביתה? אני צריך לשמור גם על מידה של אחריות כלפי המגזרים שלי. תבדוק אצל מי שנשאר במשרד האוצר מי היה הגוף האחראי והרציני ביותר. תבדוק עם הפקידים ולא עם השר החכמולוג".

לעצמאי שהעסק שלו סגור קשה לראות גוף שצולח משבר כזה יחסית בשלום.
"זה גוף שעובד. מי טיפל בקורונה אם לא המגזר הציבורי? אז גם בו לפגוע? יש מערך שלם שמטפל במשבר, רשויות מקומיות, עובדים סוציאליים. הם יכולים לא לעבוד, מה ההשתלחות הזאת? מה פתאום עושים חשבון שאלה נאנקים ואלה לא. לבי נמצא עם מי שנפגע, וזאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שפתחנו את שערינו לעצמאים. יודע איזו התלבטות הייתה לי עם היועצים המשפטיים וצעקות 'מה פתאום' ו'לא יכול להיות'? חילקנו 10,000 חבילות לעצמאים שאינם חברי הסתדרות, וכעת יוצאות 3,000 חבילות סיוע למורי דרך. קח ענפים שלמים שההסתדרות עזרה להם. בלי ההסתדרות, אל־על הייתה מתפרקת, והיו פה מלחמות בלילות שאתה לא מבין.

"מתוך 6,000 עובדים יצטרכו להיפרד מ־2,000. ארקיע, בלי המהלכים של ההסתדרות, הייתה נשארת מקורקעת. מה שבידיים שלנו - נעשה, ואני רוצה להזכיר שההסתדרות לא מנהלת את המדינה. אין לה בנק ואין את סולל בונה ואת הסנה ואת תדיראן, מה שהיה פעם. ההסתדרות היא מה שאתה רואה, ועם זה צריך לנצח. זה לא שעכשיו מפלגת העבודה בשלטון ואפשר לדבר עם זה או עם ההוא. יש כוחות ליברטריאניים שפועלים וכוחות בכנסת שמנסים לצאת נגדנו, ואני צריך לבלום, ומי יודע מה מחכה לי בעוד שנה. אני צריך להיות מוכן עם כל העוצמה של הבית כדי לשמור על העובדים והעבודה במדינה".

המלחמה של שר האוצר היא גם פוליטית?
"לא חושב. זאת מלחמה כתוצאה מתפיסת עולם כוחנית של 'אני ואני ואני'. עד פה. הוא רוצה לעשות מהלך חד־צדדי, הוא יכופף, הוא יחליט. לא בבית ספרי. רוצה לדבר? בבקשה. רוצה לריב? אני יודע לריב".

אם מפלגת העבודה הייתה בשלטון, היה לך קל יותר?
"בזמנו היו הרבה מלחמות בין ההסתדרות למפלגת העבודה, אבל ברור שהיה קל יותר, כי יש לנו אג'נדות משותפות, רק שהמרחק בין העבודה והשלטון הוא גדול כל כך, שזה כבר לא רלוונטי. להסתדרות אין היום גוון פוליטי. אני מוביל קואליציה מקיר לקיר. כל סיעות הכנסת נמצאות פה, מהרשימה המשותפת עד מרצ, כולל ש"ס, וכולם חיים יפה, כי יש מטרה משותפת והיגיון משותף. אנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה, אף אחד לא מחזיר שטחים. אי אפשר לעשות הכל מפלגתי, אחרת לאן נגיע? לכן אני אומר שההסתדרות צוברת את כוחה מהממלכתיות ולא מהמלחמתיות הקיצונית או מהעסקנות שהייתה אופיינית לה".

גם אתה היית מפא"יניק.
"כולנו היינו. תפקיד ההסתדרות היום הוא לא להיות זרוע של המפלגה. אנחנו זוכרים את אותן תקופות, ואנחנו לא שם, כי הן היו חלק מהבעיה, מה עוד שמפלגת העבודה כבר לא קיימת".

ארנון בר דוד  (צילום: רמי זרנגר)ארנון בר דוד (צילום: רמי זרנגר)

"הגוף האחראי היחיד פה"

קיר התהילה שעליו סיפרנו בהתחלה מספר לא רק את סיפור ההסתדרות, אלא גם את ימי מפא"י של פעם. הסתדרות ככוח שסייע לשמר את עוצמת המפלגה, כשחלק גדול מהמנגנון התפרק עם המהפך הפוליטי. אומנם בר־דוד מנסה להימלט מהזהות ההיא, אבל הוא יושב על שולחן ששימש בשעתו את בן־גוריון. "בכל יום, כשאני מגיע ללשכה, אני רואה את השולחן של בן־גוריון ומבין את גודל האחריות", הוא אומר, "זאת משימה לא פשוטה, נטל כבד על הכתפיים, בטח כשמעל תלויה תמונתו של יצחק רבין. אני רואה את מה שהייתה מפלגת העבודה בזמן רבין ופרס ואת מה שהיום כבר לא קיים, וזה כואב, אי אפשר לומר שלא".

למה נעלמה המפלגה?
"זאת שאלה לסמינריון של שלושה ימים. יש הרבה סיבות. כשאני מסתכל לאחור ורואה את רבין ופרס ואת העוצמה שלהם, ואני יודע מאיפה זה מגיע, המצב הנוכחי עצוב, אבל זה שינוי שעבר על המדינה. לדעתי, הקולות של המפלגה לא הלכו לאיבוד. הם עדיין חונים באיזה מקום כי בסוף יש שני גושים, ימין ומרכז־שמאל, וכולנו הפכנו לאמצע כזה או אחר. התפכחנו כתוצאה ממהלכי מלחמה או מהסכם שלא צלח. זה חלק מקריסת מחנה השלום, כי יש לנו פרטנרים בעייתיים באזור, וצריך לדבר איתם בשפות אחרות".

למה אתה מתכוון?
"עזוב, זה מוקש שאני לא מתכוון לעלות עליו. גם לי יש חיפוש עצמי אחרי כל ההתפרקות, ובסוף נמצא את מקומנו. הערכים שעליהם גדלתי הם לא סוד, ואני לא מתכחש להם. אני תמיד אהיה איש של אנשים, פלורליסט, דמוקרט, בעד העובדים בדרגים הנמוכים. המחויבות השנייה שלי היא לגורל הבית הזה ולדבר שנקרא 'ההסתדרות'".

בזמנו הצעת לעמיר פרץ להצטרף לממשלת נתניהו.
"הצעתי בסיבוב הראשון של הבחירות, כי ניסינו לפתור את הבעיה. אי אפשר היה להשאיר את הכאוס הפוליטי. לצערי, כולנו בנינו על ממשלת האחדות, והיא לא מייצרת כלום. זאת אכזבה אחת גדולה, והיא הייתה יכולה להתנהל אחרת. היו פה כבר ממשלות אחדות שהתנהלו בשיתוף פעולה, באחריות. זה תלוי באנשים שמנהלים".

אולי כשבני גנץ יהיה ראש הממשלה.
"קשה לי להאמין, זה לא הולך לשם. באין תקציב, אני צופה משבר פוליטי עד סוף דצמבר, או מקסימום חודש־חודשיים אחרי, ואז נלך לבחירות ב־2021. בתוך כל הכאוס תגיד לי אתה מי הגוף האחראי היחיד במדינה - ההסתדרות".

היא תהיה רלוונטית גם בעוד מאה שנה?
"אני מאמין שכן, אלא אם כן יהיו רובוטים וכבר לא יצטרכו אותנו. הרי אנשים קמים בבוקר לעבודה וצריכים מישהו שייצג אותם. צריכים מסגרת שדואגת, כי לא תמיד המעסיקים דואגים. אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא עומד לבד מול איזה בוס דורסני".

בר־דוד גר בקריית אונו, נשוי בשנית להילה קניסטר, המשמשת כיו"ר מנהלת ליגת העל בכדורסל נשים. שניהם אוהבי ספורט, אוהדי הפועל תל אביב. הוא מבוגר ממנה ב־22 שנה, ויש להם ילדה משותפת בת 6, שמצטרפת לחמשת ילדיו מנישואיו הראשונים, כשהבכור כבר בן 38. למאזן המשפחתי המיוחד אפשר להוסיף גם שבעה נכדים. "הילדה שלי היא הדבר הכי מדהים שיש", הוא מכריז, "היא בכיתה א', והיום בבוקר לקחתי אותה לבית הספר. תענוג גדול. חיים מדהימים".

את השינוי התדמיתי שהיו"ר מנסה לעשות כבר אפשר לראות בעין בלתי־מזוינת. רק עכשיו הורידו סביב הבניין העצום ברחוב ארלוזורוב את הגדר הסובייטית, שהייתה אחת ממאפייניו, והפכו את המדשאה לגינה ציבורית שפתוחה לכולם, גם לאלו שלא מחזיקים בפנקס חבר. "הורדת הגדרות נועדה להראות שההסתדרות פתוחה", בר־דוד מסביר, "יהיה פסנתר בלובי והופעות על הדשא, כחלק מהראייה התל אביבית שלי. הרי גדלתי פה. זה כבר לא יהיה מתחם סגור. זה אולי נראה ונשמע בנאלי, אבל פעולה כזאת ועוד פעולה - והתדמית תשתנה בסוף. פעם, לפני מערכת הבחירות השנייה שבה השתתף, אמרתי לחולדאי: 'אתה הולך להפסיד', והוא ענה: 'אני יודע מה אני עושה, כי דברים יבשילו. עוד מעט השדרות שאני עושה יבשילו, והשיפור שאני עושה ביפו יבשיל, ובסוף אנשים יבינו שבעיר נעשית עבודה'. כמה הוא צדק". 

שר האוצר ישראל כ"ץ בתגובה: "אם הוא יאיים בשביתות, הוא יטופל בדיוק כמו קודמיו"

ישראל כ''ץ (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)ישראל כ''ץ (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

"יו"ר ההסתדרות לא מפגין את המנהיגות הנדרשת ומסרב באופן עקבי ליטול חלק בתרומת המגזר הציבורי לטובת המגזר הפרטי, שנפגע קשות בימי משבר הקורונה. מהרגע הראשון הציע יו"ר ההסתדרות להפחית בשכרם של מקבלי השכר הנמוך, אבל סירב להצעתי להפחית בשכרם של מקבלי 20 אלף שקלים ומקבלי הפנסיות הגבוהות במגזר הציבורי מאחר שחשש מכוחם הרב.

"לאחר שאסיים את חקיקת החוק להפחתת שכר ראש הממשלה, השרים, חברי הכנסת והשופטים, שאותו יזמתי, בכוונתי לפנות שוב לראש ההסתדרות בהצעה לנקוט צעד דומה. אם הוא יסרב ויאיים בשביתות, הוא יטופל בדיוק בדרך שבה טופלו קודמיו, בעת שחברו לאלון חסן ולגילה אדרעי והתנגדו לעריכת הרפורמות שהובלתי בשמיים הפתוחים, בתחרות בנמלים ובמהפכות התשתיות בכבישים וברכבות - עד שהובסו. כוחה המדומיין של ההסתדרות עתיד להתנפץ בשעת מבחן מול דעת הקהל והאינטרס הציבורי, כפי שהיה ברפורמות הקודמות שהובלתי".