אדן היה מאבטח ביחידה לאבטחת אישים של השב"כ (730) בין השנים 1998 ל־2003. בערב שלפני כתיבת הפוסט, עלה אדן לירושלים, להפגנה בבלפור, בפעם הראשונה בחייו. הוא חווה שם אלימות משטרתית וסילוני מים ממכת"זית וחזר הביתה מזועזע. למחרת בבוקר כתב את הפוסט. "כתבתי אותו בדם לבי", הוא אומר בראיון בלעדי ל"מעריב", "לחצתי על כפתור ה'פרסם', נשארתי מול המחשב איזה עשר דקות לראות את הריאקציה, אבל לא קרה שום דבר מיוחד, אז כיביתי את המחשב והלכתי לענייניי".
כשחזר אחרי כשעה והדליק את המחשב, נפלו עליו השמיים. "לא הצלחתי להגיב בכלל", הוא משחזר, "כאילו העולם השתגע. זה היה חתיכת 'וואו'. ואז גם הנייד התחיל לצלצל, ועיתונאים, וטלוויזיה, ומי שאתה רוצה, וקושמרו מקריא בערב את הפוסט, ואני מבין שיש כאן אירוע שמתפוצץ עליי".
"אני לא מאלה שמפגינים", הוא אומר, "ההורים שלי עומדים בצמתים כבר שנים ולוחצים עליי, אבל אני מודה שלא האמנתי שככה משנים תפיסות ומציאות. אני לא טוב בלנענע את הצמרת, מעדיף להשקות את השורשים. גם פחות התחברתי למיליטנטיות של ההפגנות, לתופים, לצעקות, לרעש. אני מאמין בשיח, בהידברות. אבל משהו בתת־מודע שלי בעבע ובסוף נסעתי עם חן, בת זוגי, להפגנה בבלפור. היינו אזרחים למופת. עמדנו בצד, עם שלט מנומס, לא צרחנו, לא קיללנו. מה שהמשטרה עשתה סביבנו, המרחב שהיא יצרה וכלאה אותנו בתוכו, הפך אותנו לכועסים. פשוט כלאו אותנו. אלה עוד היו הימים של המכת"זיות.
"אני זוכר שמתישהו, לפני חצות, בלי אזהרה מוקדמת, נכנסו מארבעה כיוונים בכיכר פריז המכת"זיות והתחילו לשגר סילוני מים. אנחנו נכלאנו באיזו פינה, ואני כבר כולי כחול מהמכת"זית, ואני קולט שאנחנו שנייה מאסון. מאות אנשים דחוסים וכלואים, אין לאן לברוח, והמכת"זיות ממשיכות להוציא פולסים של מים. שלפתי שם איזה ילדה בת 20 שנקברה מתחת לאנשים ולא הצליחה לנשום. רצתי לאיזה מחסום, ניסיתי לדבר עם שוטר, אבל הוא דחף אותי באלימות. חזרנו הביתה. למחרת קמתי וכתבתי את הפוסט בנשימה אחת".
"אני מאלו שאתה ועוד רבים קראו להם 'מלח הארץ', נו, מאלה שעשו צבא, שקברו חברים, שהלכו אחריך 'על עיוור'", כתב אדן, "אני זה שפעם ניטרל בתוקפנות אדם שביקש להביע מחאה בכנס ליכוד, אני זה שעמד אין ספור שעות מחוץ לביתך, בחורף, בקיץ, בשבתות וחגים. נסענו יחד בעולם, אתה ואני... אני תמיד ישבתי מקדימה ואתה... מאחורה, הייתי פותח לך כל בוקר את הדלת בבוקר טוב... אני זה שהיה הזבוב על הקיר בפגישות בבית הלבן, בבור בקריה ובעוד מקומות הזויים. אני זה שהיה מוכן להרוג בשמך. למענך. אני זה שמכיר את הבית בבלפור יותר טוב מאת הבית שלי, אני זה שתמיד עמד ליד כתף ימין שלך, ואני זה שאוזן שמאל שלו תמיד שמעה יותר מדי (כי באוזן ימין הייתה תקועה אוזנייה). אני זה שהייתי גאה להגן. זה ששטפו לו את המוח. זה שנסע איתך בעולם הגדול, שהלך איתך בהפגנות, ושלא מסוגל להסביר לילדים שלו למה עשיתי את זה".
"נתניהו הוא לא המטרה שלי, הוא בסך הכל סימפטום בתוך מחלה קשה שבה מרביתנו חולים כרגע. מדברים על אי־ספיקה של מערכת הבריאות. מה עם המערכת הכלכלית? כמה חולים קשים יש עכשיו במערכת הזו? אנחנו מזמן באי־ספיקה, ומדובר בחיים ובחלומות של אנשים. דמיין שיש תור אינסופי לבית החולים הכלכלי ואנשים יראו רופא בעוד שנים, אם בכלל. איפה מכונות ההנשמה הכלכלית? כל יום שעובר בניהול הכושל של מי שעומד בראש המערכת, מגדיל את הנזק, מקטין את הסיכוי של העומדים בתור להנשמה. ועוד דבר, אני חושב שקיים מכנה משותף מובהק לכלל אזרחי המדינה, והוא הזכות למימוש עצמי. אני יודע, זה נשמע גבוה, אבל אם כל אחד מאיתנו היה מתיישב לכתוב את עשר התכונות והערכים שאותם הוא דורש ממנהיגיו, אני חושב שהייתה הלימה ברורה".
אביו של אדן, עומר אדן, היה טייס קרב, מפקד טייסת קרב בבסיס חיל האוויר בנבטים והשתחרר בדרגת אלוף משנה. כשברן נפטר ב־2012, אמר עומר את הדברים האלה על קברו: "לקראת סוף מלחמת יום הכיפורים, רביעיית מטוסי סופר־מיסטר מגיעה לגיחת סיוע ממערב לתעלה כ־100 קילומטר מקהיר. אני מספר 4 במבנה ולבי מחסיר פעימה כשנמסר לנו אות הקריאה שיכווין אותנו למטרותינו. את אות הקריאה הזה הכרתי בעל פה. הוא של חפ"ק אוגדה 162. טסים בחופשיות באזור שרק לפני מספר ימים ים של טילים היה עולה לקראתנו מהקרקע. אתם פתחתם לנו את השמיים בפריצתכם מערבה ודרומה. הנה אנו חגים ממש מעליך, אבא, ורצון עז עולה בי להחליף איתך מספר מילים. רק מספר מילים. לעודד ולהתעודד. הרבה עבר עליי, וכל כך הרבה עבר עליך... עוד סיבוב ועוד יעף ואינני מעז. הרי שיקרתי לאמא ולך כי איני משתתף בלחימה, והרי רק לפני שבוע נמסרה לי תעודה שבה שונה שמי. אמרו לי שאם אפול בשבי, לא טוב שיידעו שאני בנו של ברן. אז איך אוכל כעת לדבר איתך בחופשיות בקשר? יעף אחרון ואני אומר לעצמי שזו הזדמנות האחרונה ואולי לא תהיה אחרת, ומה אם יקרה דבר מה לך... או לי".
היו ימים שבהם כרטיס הכניסה לאצולה הישראלית היה שירות, נתינה וצניעות. מהבחינה הזו, ניר אדן משתייך למשפחת אצולה של הדור ההוא. אברהם אדן לא היה רק גנרל מעוטר, הוא היה בעיקר איש צנוע. גם במהלך קרבות הגנרלים שהתפתחו במלחמה ההיא ואחריה, הוא שמר על פרופיל נמוך, לא התלהם, כמעט ולא דיבר. קצין וג'נטלמן. בגלל התכונות הללו מעולם לא שקל ללכת לפוליטיקה. ברן השקיע את שנותיו האחרונות במפעלי הנצחה, היה ממקימי מוזיאון הפלמ"ח וחינך את משפחתו בהתאם. "אבא", אמר לו בנו על קברו, "כבר בילדותי, לימדת אותי שהכלל הראשון בירי ברובה הוא: 'קודם כל היה בן אדם'. מכל השמות, מכל הכינויים ומכל הסופרלטיבים, בכל המקומות, בכל הזמנים ובכל המצבים, אתה פשוט היית בן אדם".
היריבות בין ברן לאריאל שרון הפכה למיתולוגיה בהיסטוריה של מלחמות הגנרלים בישראל. זה לא שהם היו מאוהבים לפני המלחמה, אבל על גדות התעלה באוקטובר 73' הם הפכו ליריבים מרים בנפש. שרון הפך את זה לפוליטיקה. ברן בעיקר שתק. מי צלח את התעלה, מי הפר פקודה, מי ביצע התקפת נגד כושלת. על כל השאלות הללו יש לכל אחד מהם תשובות שונות בתכלית. בהשוואה לברן ואריק, רבין ופרס היו נאהבים ונעימים. הם גם מעולם לא התפייסו או עבדו יחד, כמו פרס ורבין, אחרי ששקע אבק הקרבות. כל אחד ליקק את פצעיו, כתב את זיכרונותיו והמשיך לתעב את יריבו.
עד שהגיע הנכד, ניר אדן. "הערצתי את סבא לא כי הוא היה גנרל גדול", משחזר אדן, "לא בגלל ההילה מהפלמ"ח, אלא בגלל מי שהוא היה איתי. הייתי יכול לשבת איתו שעות על גבי שעות ולשמוע שוב ושוב את סיפורי הפלמ"ח ואיך הוא נלחם בערבים ואיך קפצו עליו עם הסכין ואיך חצה נחלים עם חבלים. הוא היה צנום ואתלטי מאוד, תמיד הטילו עליו את המשימות הקשות. הייתי מחובר מאוד לסבא וסבתא שלי, כמעט כל חופש גדול הייתי מבלה אצלם בתור ילד. סבא היה קם כל בוקר, בכל מזג אוויר, ומתייצב בשבע בבוקר בחוף מנדרין, פוגש את חיים, חבר מהפלמ"ח, והיו יוצאים לים יחד על חסקה. בחופשים, אני הייתי שם איתו, חותרים יחד. הוא כמעט לא דיבר, היה צנוע מאוד, ממש עניו ונחבא אל הכלים. לא הלך לפוליטיקה, אבל הקדיש את חייו להנצחה, לבניית מוזיאון הפלמ"ח, לדברים כאלה".
אף שהוא בן של טייס בכיר, אדן לא שקל להתגייס לחיל האוויר. "הייתה לי ילדות אחרת", הוא אומר. "לא היה לי מקום קבוע, לא הכיתי שורשים, לא היה מקום שקראתי לו בית. כל שנתיים־שלוש הייתי יודע לזהות את הפרצוף של אבא שלי כשהיה בא הביתה ומודיע לנו שזזים לבסיס אחר. נולדתי בבסיס חיל האוויר בחצור, עד גיל 16 עברנו כמעט את כל הבסיסים בארץ. בגיל 16 ההורים שלי עברו לשכונה הצבאית ביבנה, שם הם עד היום. בית ליד אמיר השכל, עידו נחושתן, כל החבר'ה. אבל גם ליבנה אני לא קורא בית, כי בגיל 16 הייתי כבר מגובש. אז הייתה לי ילדות מיוחדת, אבל נראה לי קשה מדי לגדל ילדים בין בסיסים".
"בוודאי. התרגשתי מאוד כמה ימים לפני. מרגע ששובצתי להגיע לחוות שקמים. תרחשתי את כל התרחישים האפשריים, כמו שמאבטח עושה בכל רגע נתון. באותה מידה שאתה מכין את עצמך כל הזמן למה יכול לקרות עכשיו, מאיזה מקום יכול להגיע איום, כך גם אני התכוננתי למפגש הזה. היה לאריק נהג מיתולוגי בשם ז'ילבר. לא יודע איך, אבל הוא ידע את הסיפור. דיברתי איתו ואמרתי לו 'ז'ילבר, אל תגיד לו מילה'".
"ואנחנו מגיעים אליו, ושרון נעמד מול סבא שלי זקוף, ואני לא אשכח את זה בחיים, והוא לוחץ לו יד, והמשפט הראשון שהוא אומר לסבא זה 'נראה אם אתה מזהה את הבחור הצעיר הזה כאן מאחוריי', ועל סבא שלי נמרח חיוך גדול, והם עמדו שם בתוך כל האירוע ודיברו זה עם זה כאילו מעולם לא נותק הקשר, ולי זה נראה כמו נצח. עד היום אני לא יודע כמה זמן בדיוק זה נמשך. כאילו הם עכשיו על הגדה המערבית של התעלה, בצד המצרי, יושבים על קפה שחור ומפטפטים. פתאום כאילו נטל היריבות ההיסטורית ניטל מהכתפיים של שניהם בבת אחת. אין לתאר ממש".
התרעות פיקוד העורף