"הפגישה הראשונה בתיק האסון הייתה עם אלי זהר ז"ל שהיה יו"ר הפירמה", היא נזכרת היום. "הורי ההרוגים שלחו שני אבות שייצגו אותם, ואני זוכרת שהסתכלתי עליהם ולא ידעתי את נפשי. הם היו כבויים, אבודים. צל מהלך. הכאב שלהם ממש הציף את החדר, ואני כל כך יכולתי להזדהות איתם, כי הם היו בגילי, והבן שלי בערך בגיל שהיה הילד שהם איבדו. ואז התחלתי לצלול לפרטים וראיתי את הפער בין ההפקרות שהייתה באירוע לגודל השבר שלהם. זה היה מחריד ובלתי נתפס, כי מדובר בצעירים מלח הארץ שהתנדבו למכינה קדם־צבאית יוקרתית שהיה קשה להתקבל אליה ושחרטה על דגלה חינוך לאחריות ולמנהיגות, והם דחו את השירות הצבאי שלהם מכל הסיבות הנכונות והגיעו לטיול גיבוש, אפילו לא הכירו אחד את השני, וכשהתחלנו לעבוד על הראיות, ראינו עד כמה נהגו בהם ביהירות, בזלזול ובהפקרות עד הסוף הטרגי.
"מנהל המכינה יובל כאהן, סגן אלוף במילואים, נחשב בעיני הצעירים וחלק מההורים לדמות נערצת. אי אפשר היה בכלל להתווכח או לסתור אותו. הייתה מדריכה צעירה שניסתה להתנגד לו וביקשה פעם אחרי פעם לדחות את הטיול מתוך הבנה שהוא מסוכן, אבל אנשי המכינה ביטלו את החששות שלה בזלזול. אמרו לה, 'את היסטרית'. כתוב שהיהירות היא אם כל חטאת? מאז שאני רואה את הצעירה הזאת שעומדת היום לחקירה נגדית קשה במשפט הפלילי, המילים האלה לא עוזבות אותי".
תגובת עו״ד אורי קורב וסיון רוסו באי כוחו של יובל כאהן: "הרוח במכינת בני ציון הייתה של צניעות, עשייה, ליברליזם, שויון וסיוע לחלש. עמדתה של המדריכה נעם דור התקבלה, נשמעה ונשקלה בכובד ראש על ידי יובל ואביב. יובל קבע כללי בטיחות והוראות כדי למנוע כל סיכון לחניכים, ובסופו של יום אף הורה לבטל את הטיול בנחל. גרסתו של יובל, שלפיה הוא הורה לנעם שלא להיכנס לנחל במקרה של ירידת גשם, היא זו שהתקבלה על ידי הפרקליטות בכתב האישום. ואילו גרסתה של נעם דור שנסתרת באמצעות ראיות בזמן אמת - נדחתה על ידי הפרקליטות. אנו בטוחים כי בסופו של ההליך לאחר שמיעת הראיות יזוכה יובל מהמיוחס לו, ובית המשפט יקבע כי הבטיחות הייתה בראש מעייניו של יובל והוא פעל לשמירת ביטחונם של החניכים שהיו בבת עיניו. יובל שרוי בצער עמוק מאז האסון ומשתתף בכאבן של המשפחות".
ביתה היפהפה של רייטן בנמל יפו רוחץ בגלי הים. הדרך אליו עוברת בסמטאות עקלתון שריאות ירוקות, פיסות ים תכולות ופיגומי בנייה משמשים בהן בערבוביה. ביום שבו נפגשנו לבשו הבתים הציוריים בדי מלמלה לבנים והתקשטו בסידורי פרחים. רייטן אומרת שעם דעיכת הקורונה, שבו החתונות ליפו, וכך מציינים אותן במקום שמכיל בתוכו את קשת הדתות והמנהגים.
"היינו זוג בלי ילדים, וידנו לא הייתה משגת לבית בתל אביב שרואים ממנו את הים. אבל כשהוא הביא אותי לכאן, נעתקה נשימתי ולא מהיופי, אלא מהעובדה שלא היה פה כלום. רק עגמ'י, שלא זכתה אז לעדנה והר של זבל וסירה בצד השני של הכביש שבתוכה גר לו הומלס עם שני כלבים שלא הפסיקו לנבוח. להומלס קראו מריוס, והיה לו חבר שהביא לו אוכל בכל יום שישי, ולפני שהכלבים היו אוכלים את השאריות היה מגיע לפה נחיל של עכברושים. כל עכברוש חתול. גרנו לבד בבניין, אף אחד לא רצה לגור פה, כי היו קצת מהומות באותה תקופה ובכל פעם שירד גשם הרחוב הוצף בזבל ולא יכולנו לצאת מהבית. עבדתי אז בתוכניות הבוקר בטלוויזיה, והמונית הייתה מחכה לי בקצה הרחוב, כי אי אפשר היה להיכנס לתוכו. המים הגיעו עד הפיר של המעלית".
אבל האתגרים לא הלכו לשום מקום, ורייטן נאבקה. ייתכן ששם נבטו זרעי הפעילות הציבורית: "נלחמתי מול העירייה וגופים נוספים כדי לארגן גני ילדים ביפו, כי כשהילדים היו קטנים, שלחו אותנו לגן בנווה צדק. בהתחלה אף אחד לא ספר אותי. אני זוכרת שנקבעה לי פגישה עם עשרה גורמים בתל אביב, כל אחד קשור בצורה מסוימת לחינוך. ישבתי מולם ואמרתי להם: 'כבר עשיתי לכם את כל שיעורי הבית, בדקתי, חקרתי, אספתי נתונים, ויש פה ילדים שמספיקים לשתי כיתות גן'. והם ישבו מולי משועממים, עייפים ושחוקים ובלי להתבלבל אמרו לי: 'אנחנו בכלל לא מבינים למה הלכת לגור ביפו. יפו זו עיר שינה. אם רצית לבוא לגור פה, את יכולה לבוא בטענות רק אל עצמך'. אמרתי להם, אתם מנותקים, בואו לשטח, תראו שצריך פה גנים ופארקים. והייתה מלחמה וניצחנו בה ופתחנו גנים והוצאנו צו מניעה לבנייה בנמל יפו, והמשכתי להיאבק גם כשהביאו שופלים והרסו את ההאנגרים שהיו על הנמל והכשירו מגרש חניה, ולא ויתרנו עד שסגרו את החניון. אפשר לומר שגם שם חשבתי על הדרך לכנסת, כי לא יכולתי עם האטימות הזאת".
אז עכשיו היא לגמרי שם. "אני הולכת לעבוד", היא מצהירה. "מבחינתי אני מעתיקה את המשרד שלי כעורכת דין במגדל אלקטרה למשרד החדש בכנסת ועדיין ממשיכה לייצג, אבל הפעם לא את הלקוחות במשרד אלא את האנשים שהצביעו לנו".
רייטן, 48, עסקה בעשור האחרון בעריכת דין בגולדפרב־זליגמן, שנחשב לאחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ. מתוקף היותה שותפה במחלקת ליטיגציה מסחרית, ניהלה תיקים רבים שעסקו בסכסוכים מסחריים. "ודווקא בתיקים שלא עסקו בכסף הרגשתי שאני פורחת", היא צוחקת. "דווקא בנושאים חברתיים יכולתי לשקוע בלי להרגיש בכלל שהיום נגמר או שאני עסוקה גם בשבת ובחג. ייצגתי בתביעות לשון הרע והוצאות דיבה, ואת הרופאים במאבקים מנהליים ואת עמותת לילך ועמותת תסמותק של ילדים עם תסמונת דאון, שסבלו מאפליה של קצבאות וגמלאות. את חלקם ייצגתי פרו בונו וראיתי בכל התחומים שאם עובדים קשה ונכון, מצליחים לעשות שינוי. הבנתי שזו תקופת הכנה והפעילות הציבורית תהיה השלב הבא. היום אני באה לכנסת מצוידת בכלים שהשגתי ושכללתי מעבודתי גם בטלוויזיה וגם בעריכת דין".
רייטן מתייחסת בסלחנות לתופעת אושיות הרשת לילדים שהחליפו את כוכבי ערוץ הילדים. "אני לא בעולם הזה, הבת שלי כן, וזו תרבות מתפתחת", היא אומרת. "כל האנשים שחושבים שזה לא חינוכי מספיק, אמרו את זה עלינו גם בערוץ הילדים. היינו נראים להם חדשניים מדי, היו טענות על סגנון הלבוש והדיבור וההנחיה, והיום אנחנו כבר כל כך פאסה. אני לא בן אדם שמרן בשום דבר, רק בערכים. ולכן בתקופת הקורונה כשהילדים שלי ישבו שנה שלמה בבית, הרגשתי שמשרד החינוך לא מדבר אליהם ולא סופר אותם. חשבתי שהיה צריך לגייס את נציגי ועד ההורים ואת מועצת התלמידים הארצית כי הם יודעים לא פחות מכל השמרנים במשרד מה הכי טוב לעשות".
ומרב אמרה, 'הכל פה נעשה במהירות הבזק בגלל לוח הזמנים הדחוק, הבטחתי לקיים פריימריז, אז אנשים נכנסים לקמפיין גם ברגע האחרון'. ושוב אמרתי לא. הבטחתי לעזור במטה, לנהל משברים, להציע ייעוץ משפטי, ומרב התעקשה שאתפקד. היא אמרה, תנסי, מה אכפת לך? זה היה ביום חמישי. היה לי זמן לתת לה תשובה עד שבת בערב שאז היה המועד הסופי להגשת מועמדות. וכל סוף השבוע התחבטתי. זה לא הניח לי. בשבת בחמש אחר הצהריים נתתי תשובה חיובית. ובשמונה כבר הגישו את השם שלי. היו לי שלוש שעות להודיע ולמלא טפסים. אבל הרגשתי שאני לוקחת תיק גדול, שבמקרה אני גם הלקוחה שלו, והתנפלתי. בנינו צוות, ניהלנו את זה כמו מלחמה. כל כך האמנתי בדרך של מפלגת העבודה ובמרב מיכאלי שידעתי שגם הבאזז התקשורתי שווה את המחיר".
הקמפיין היה אינטנסיבי מאוד. "ישנתי אולי שעתיים במצטבר עד יום הבחירות", היא מספרת. "זה היה נראה כמו יום ארוך ומתמשך. לא היה לי טוויטר, פייסבוק או אינסטגרם פעיל, הכל נבנה ביומיים הראשונים. בחרנו צוות והסתערנו. פגשתי במהלך הקמפיין אנשים נפלאים. המון צעירים וגם מבוגרים שחיכו לנו, והתחושה הייתה שאנחנו מביאים להם מים להרוות את הצימאון. היה כל כך קל לשלהב אותם, לגייס ולהחזיר למקומות של אידיאלים וערכים ואופטימיות שהכל אפשרי ושצריך שינוי".
כבר אחרי הפריימריז עלתה טענה שהתחזקה ביתר שאת אחרי היוודע תוצאות הבחירות, שמועמדים מנוסים ובעלי עשייה ציבורית משמעותית יותר מהמועמדים הראשונים ברשימה לא נכנסו לכנסת ונשארו בחוץ.
"היו כאלה שכמעט נכנסו, שהיו ממש קרובים, כמו נחמן שי למשל. המועמדים הכירו את ההחלטה של יושבת הראש להרכיב את הרשימה בשיטת הריץ'־רץ' כדי לשריין מקומות שווים לנשים, והם היו מוכנים לשחק לפי הכללים האלה".
יום אחד היינו כולנו באוטו וראינו אותו על האופניים דרך החלון. יצאתי אליו. הוא היה קטן, מלוכלך ומוזנח עם אופניים ישנים. שאלתי אותו, איך קוראים לך? והוא אמר, אחמד, אמרתי לו, אחמד, אתה הרבצת לבן שלי בלי שום סיבה. הילד נבהל וניסה להכחיש, אבל אני התעקשתי, ודי מהר הוא נשבר בחקירה הנגדית. ואז אמרתי לו, השגתי את הצילום שלך ואנחנו יכולים לגשת למשטרה ולגמור את הסיפור בכמה דקות, אבל בוא אעשה איתך הסכם, אתה לא תרביץ יותר לאף ילד ותתנצל בפני עומרי בגלל שנתת לו אגרוף בפנים, ואני מבטיחה שאשמור אצלי את התמונה ולא אראה אותה לאף אחד. עברו עוד שבועיים, עומרי יצא עם הכלב וחזר ואמר לי, אמא, פגשתי את אחמד והוא ניגש אליי, לחץ לי את היד ואמר לי, 'תגיד לאמא שלך שהתנצלתי'. אמרתי לילדים, רואים? אפשר גם אחרת".
התרעות פיקוד העורף