למחרת נבדקה, ובצהריים רופא הכנסת הודיע לה שהיא חיובית. "אנשים רבים נכנסו ללחץ, כי לפני שחליתי נפגשתי עם כל העולם, אבל בסופו של דבר אף אחד לא נדבק, גם לא הילדים והיועצים שלי", היא מספרת. "הייתי לא מידבקת בעליל. יומיים לפני כן ביקרתי את ההורים ולא חיבקתי ונישקתי אותם, למרות שאצלנו מקובל לתת להם שתי נשיקות בברכיים, לא ממקום של כניעות אלא ממקום של כבוד. אמא אומנם נפגעה עד עמקי נשמתה, אבל איך שגילינו שנדבקתי בקורונה, האחים שלי אמרו, איזה מזל ששמרת ממנה מרחק".
לא שהיו סיבות לחיבוקים. הימים היו ימי שיא המתיחות בין ראש הממשלה ליו"ר כחול לבן, וגנץ ונתניהו התחרו בעקיצות מרות ובהאשמות הדדיות. אפילו לשבת יחד לא היו מסוגלים בלי להחמיץ פנים. אפשר שדווקא אירוע "צור ישראל", להעלאת אלפיים עולים מאתיופיה שהפיקה שרת העלייה והקליטה בדצמבר האחרון, כינס את השניים למפגש משותף, נדיר גם בשל המגיפה. וכך קרה שכשתמנו שטה, מחלימת קורונה, עמדה בראש הרכבת האווירית שהביאה את עולי אתיופיה, התכנסה כל הצמרת הפוליטית של מדינת ישראל ובראשה נתניהו וגנץ, יושבים יחד בעל כורחם כמי שכפאם שד, זוג כיסאות ריקים מפריד ביניהם ואין לדעת אם בשל הניכור הפוליטי או הריחוק החברתי.
"כשהמטוס הראשון נחת בארץ, כל מי שהגיע מאתיופיה נאלץ ללכת למתחם המבודדים, ורק אני יכולתי להשתלב בקבלת הפנים, כי כבר היו לי נוגדנים של מחלימה", מחייכת תמנו שטה. "אומנם הזמנתי לטיסה עוד שרים וחברי כנסת, אבל כשהם גילו שצריך לחזור ולהיכנס לבידוד הם החליטו לוותר. וכך נוצר מצב שהייתי הדמות הפוליטית היחידה במשלחת. היה לי חשוב לקבל את פני העולים מאתיופיה ברוב הדר וכבוד. הצוות שלי פרש לכבודם שטיח אדום, אבל אז נפתחו הדלתות ויצאתי ראשונה וראיתי את השטיח פרוש לפניי ונורא נבהלתי, כי הוא לא נפרש שם בשבילי. הלכתי הצדה, עשיתי סיבוב פרסה והשארתי אותו לעולים".
פנינה תמנו שטה הפכה להפתעת הבחירות האחרונות לא פחות ממספר המנדטים המרשים שהמפלגה שלה הצליחה לקושש. הפוליטיקאית הצעירה שערקה מיש עתיד בנסיבות שנויות במחלוקת, קיבלה מגנץ את המקום השני, המכובד, בצמרת כחול לבן והפכה ליו"ר השטח של המפלגה המדשדשת בסקרים שסיימה את מסע הבחירות עם 8 מנדטים. לא בכדי הטילו עליה את המשימה המאתגרת. השרה האתיופית הראשונה במדינת ישראל נחושה וממוקדת. היא חמה ולבבית כל עוד מתנהלים מולה ביושר. אבל אם פוגעים בה או מנסים לקפח אותה, היא מתבייתת ויורה. "אני נלחמת על כל מה שחשוב לי ולילדים שלי ולמדינה שלי", היא מעידה על עצמה, "ואני לא מתפשרת בנושאים שקרובים ללבי גם במחיר זה שאומרים לי, פנינה, זה לא עושה טוב לתדמית הציבורית שלך. אבל אותי מעניין הציבור, לא התדמית".
אין לה גינונים של שרה. היא מחוברת לשטח ופועלת בגובה העיניים. ברכב השרד היא נוהגת לשבת מלפנים, במושב שליד הנהג. "אולי כי אני שומרת על פנינה", היא צוחקת. "וגם כי בסוף היום, כשאני עולה לבית של ההורים שלי בקומה השלישית בלי מעלית בדירה של עמידר ושותה את הקפה האתיופי הפשוט והטוב, אני מקבלת תזכורת למקום שממנו הכל התחיל".
"מבחן המנהיגות הוא מבחן אחדות העם, ובזה הוא נכשל. זה התחיל ב'את לא מעניינת', ובלהחזיק פח חמוצים ולהגיד על חלק מהעם שלך שהם חמוצים, והמשיך בהתנהלות מול מערכת המשפט. ראינו מופע קשה מאוד, בהתנהלות שלו בתיק האישי ראינו השתלחות חסרת רסן. תמונת השרים שעומדים סביבו בבית המשפט מול דוכן שעליו סמל מדינת ישראל הייתה פשיטת רגל מוסרית. לא נכון למדינה להיות מנוהלת על ידי ראש ממשלה עם כתב אישום בזמן כהונה וכשהוא מנהל מתקפה חסרת רסן על הפרקליטות מתוך לשכת ראש הממשלה. צריך להעביר חוקים צופי פני עתיד שמי שיש נגדו כתבי אישום בתחום השחיתות השלטונית לא יוכל לכהן כראש ממשלה".
היא בת 39, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בפתח תקווה. בגיל 3 עלתה לישראל במבצע משה דרך סודן. "כשאבא ראה את המטוס, הוא נבהל וברח למדבר", היא מתארת. "זה היה בלילה, הגענו ממחנה הפליטים לשדה התעופה במשאית עמוסה וצפופה, ובגלל שאמא הייתה אחרי לידה, אבא העלה אותה עם אחותי עליזה והתינוקת אריאלה למשאית אחרת. רק כשדלתות המטוס נסגרו, התברר שהמשאית של אמא לא הגיעה לשדה התעופה. שנה וחצי חיכינו לה במרכז הקליטה בישראל ולא ידענו מה עלה בגורלה. אבא היה מרוסק וגם אנחנו. הייתי רק בת 3, אבל הפרידה מאמא הייתה החוויה הכי קשה בחיי". השבוע יציין משרד העלייה והקליטה את יום האזכרה לנספי סודן שמתו במבצע משה בדרכם לישראל, והפעם, לבקשתה של תמנו שטה, יהפוך האירוע לטקס ממלכתי שיועבר בשידור חי בהשתתפות ראש הממשלה ונשיא המדינה.
שישה מאחיה של שרת העלייה והקליטה נפטרו, ארבעה באתיופיה ושניים בישראל. "כל אחד בנסיבות אחרות, אבל אני לא מכירה את הפרטים, כי הסיפור שלהם נוכח־נפקד במשפחה, וההורים לא הרבו לדבר על זה", היא אומרת. "ההתמודדות בבית הייתה תמיד שהשם נותן והשם לוקח, ואמא שלי תמיד אמרה, אני שמחה במה שיש". שנות ילדותה עברו עליה במרכז הקליטה בפרדס חנה-כרכור. "זו הייתה חממה מופלאה", היא אומרת. "המון ירוק, פרדסים, אנשים חמים ומחבקים, בית ספר חדש, שפה חדשה, אהבה ושירי ארץ ישראל. הרגשנו הכי ישראלים".
כשבגרה, יצאה עם אחותה לעבודות ניקיון בבתי חולים ובבתי אבות. "נתקלנו שם בדברים קשים", היא נזכרת. "ראינו גופה וחולים במצבים מורכבים, ואף אחד לא עצר רגע לשאול מה הילדות האלה עושות שם בכלל. לכן ביקשתי להיות בוועדה לזכויות הילד, כי מי כמוני יודעת מה זה ילדים שקופים". בצבא שירתה כסמלת מבצעים בפיקוד העורף. שם גם ניסתה את כוחה בשירה כזמרת, "אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא יקרה, ושאני צריכה להשמיע קול אחר".
באקדמיה למדה משפטים וכיהנה כסגנית יו"ר תא הסטודנטים האתיופים. בתקופה זו החלה לעסוק בפעילות ציבורית והייתה ממקימי מטה המאבק לקידום שוויון חברתי לקהילה האתיופית. היא הובילה מחאות נגד הגזענות והאפליה ששיאן פרשת תרומות הדם מיוצאי אתיופיה ונאבקה באפליית תלמידים במערכת החינוך. עד שהצטרפה לכנסת הספיקה לעבוד כעיתונאית בערוץ הראשון וכעורכת דין במגזר הפרטי. "תקשורת ועריכת דין הן תחומי השפעה עיקריים", היא מבארת. "אבל אני מצאתי את עצמי מתעסקת יותר בחברות שוק ההון ובתאגידים והבנתי שזה לא אני".
אחרי לידת בנה הבכור החליטה לפנות למישור הציבורי. נקודת המפנה הייתה המחאה החברתית ב־2011. "סיקרתי את הנושא ופגשתי ברוטשילד את סתיו שפיר ואיציק שמולי ואת כל נציגי התקשורת, ואז הגעתי למחאה בבת ים וראיתי שהיא קיבלה הרבה פחות סיקור", היא נזכרת. "הרגשתי שבתוך המחאה המוצדקת מסתתרת מחאה אחרת, של מחוסרי דיור מהשכבות הכי מוחלשות בחברה, שלא פרצה מספיק כי לא הייתה מקבלת תהודה. שנה אחר כך שמעתי שסתיו שפיר ואיציק שמולי במגעים להצטרף לפוליטיקה והבנתי שלמרות שגם הזירה התקשורתית חשובה, אני צריכה להצטרף אליהם".
את ההצעה הראשונה קיבלה דווקא מהליכוד. פגישה אחת עם נציגי המפלגה הגדולה הספיקה לה כדי להבין שהיא רוצה בית אחר. "בדיוק הייתי בחדר לידה כשראיתי בטלוויזיה שיאיר לפיד ושי פירון מקימים מפלגה שמורכבת גם מדתיים וממסורתיים", היא נזכרת. "שלחתי הודעה לפירון שהם צריכים אותי ברשימה שלהם. לא הכרתי אותו. אחרי שבועיים כתבתי לו שוב, אדוני הרב, לא החזרת לי תשובה, ונאמר במקורות שמה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. ואז הוא ענה שגם לזקוף אנשים לכף זכות נכתב במקורות. הוא הבין מהר מאוד עם מי יש לו עסק. אחרי שבוע זימנו אותי לפגישה, ומשם הכל היסטוריה".
ב־2012 נבחרה תמנו שטה לכנסת במסגרת יש עתיד. היא כיהנה כסגנית יו"ר הכנסת וכחברה בוועדת הפנים והגנת הסביבה ובוועדה לזכויות הילד ועמדה בראש שדולת קידום עולי אתיופיה בישראל. "אני זוכרת את היום הראשון שלי כסגנית היו"ר", היא מספרת. "הייתי בת 31 בסך הכל, עולה מדרגה מדרגה לפני שאני מתיישבת בכיסא היו"ר ומנהלת את הכנסת. כל העיניים היו נשואות אליי, וזה היה מדהים, כי הרגשתי שהילדה פנינה בת ה־3 ניצחה. אמא שלי תמיד אמרה, תזכרי שכולם בני אדם ואף אחד לא נולד חבר כנסת או שר, ואני פתחתי את הישיבה וניהלתי את המליאה כשהמשפט הזה מהדהד באוזניי וידעתי שכל ילד שנקודת הפתיחה שלו נמוכה ורואה אותי בטלוויזיה מבין שאפילו השמיים הם לא הגבול ושאין דלת שאי אפשר לפתוח ואין שולחן שאי אפשר לשבת לידו".
ועדיין, המאבק של בני הקהילה האתיופית נגד היחס השונה והמפלה לא הסתיים. למשל פרשת אברה מנגיסטו שלא זוכה לחיבוק הציבורי שקיבל בשעתו גלעד שליט ואפילו הצעירה שעברה את הגבול הסורי.
"הייתי נבחרת הציבור הראשונה שעודכנה דרך הפייסבוק על ידי אחיו של אברה על כך שהוא עבר את הגבול ונתפס. בהתחלה חשבתי שמישהו מתבדח איתי. הרמתי טלפון וגיליתי שזה סיפור אמיתי שעליי לבדוק את כל פרטיו. מאז אני בקשר עם המשפחה. גיליתי לתדהמתי שאף אחד לא באמת נתן מענה אמיתי ואת מלוא תשומת הלב למשפחה שהייתה חסרת אונים. אף גורם גם לא עדכן את חברי הקבינט הביטחוני וחברי ועדת החוץ והביטחון בכנסת. זה היה אבסורד שאני כחברת כנסת צעירה הלכתי ועדכנתי בעצמי חברים בקבינט ובוועדה. למרות צו איסור הפרסום הבנתי שאם לא אפעל למען המשפחה הם לא יקבלו תשובות. פניתי לראש הממשלה ודרשתי פגישה עם המשפחה, עדכנתי את נשיא המדינה וחברי הכנסת. ליוויתי את המשפחה ודאגתי שיתקיימו פגישות ראשונות עם ראש הממשלה, שרים בכירים ומפקד אוגדת עזה. בזמנו דרשתי את החפצים של אברה ואת הווידיאו, ויחד עם בני המשפחה הגעתי לנקודת הגבול שבה עבר אברה, וצפיתי יחד איתם בכאב במעבר הגבול של אברה עד שנעלמו עקבותיו. מאז אני שומרת עם אמא שלו על קשר הדוק".
ב־2015 נפלטה תמנו שטה מהכנסת לאחר שהוצבה במקום ה־13 ברשימת יש עתיד, והמפלגה זכתה ל־11 מנדטים בלבד. שנתיים הייתה מחוץ לחיים הפוליטיים ובמהלכן המשיכה את הפעילות החברתית בהתנדבות. באותה שנה הייתה ממובילי המחאה הגדולה נגד האלימות המשטרתית כלפי יוצאי אתיופיה. "שנתיים לפני פרוץ המחאות היה לי שיח מתמשך עם בכירי המשטרה על הקונפליקט בינה לבין צעירי הקהילה, והם לא הבינו על מה אני מדברת", היא מספרת. "אמרו לי, את מגזימה, לא יכול להיות שאנחנו בחיכוך כל כך משמעותי. ואני הייתי אומרת להם שזה יתפוצץ לכולנו בפרצוף. אבל בערב המחאה בכיכר רבין, כשההפגנות הגיעו לנקודת רתיחה, התקשר אליי אחד היועצים של השר לביטחון פנים ואמר לי, פנינה, רק עכשיו אני מבין על מה דיברת איתנו ואני בעיקר מתנצל".
גם היא עצמה חוותה אלימות משטרתית בעבר. "בגיל 17 יצאתי למסיבה, ושוטרים הרביצו לחברים שלי", היא מספרת. "כשביקשתי את השמות שלהם, הם הורידו את התגים מהחולצה כדי שלא נזהה אותם, וכשהלכנו להתלונן במשטרה, זרקו אותנו ולא עשו להם כלום. חזרתי הביתה בטלטלה. בפעם אחרת ראיתי שעוצרים ילדים בני 12, משכיבים אותם בוכים ומבוהלים על הכביש ואוזקים אותם בניגוד מוחלט לחוק רק בגלל שחשדו בהם שגנבו משהו בסופר. זרקתי את העגלה שלי ונסעתי אחריהם לתחנה".
ב־2018 חזרה תמנו שטה לכנסת במסגרת יש עתיד. במרץ 2020 עברה לכחול לבן. "שבע שנים היה לי בית חם ביש עתיד", היא מבארת את הצעד. "אהבתי את החברים והפעילים והייתי נאמנה כל עוד הבית הפוליטי התאים לאג'נדות שלי. אבל ברגע שחשבתי שצריך לחבור לממשלת אחדות עם גנץ ונתניהו, כבר הייתי במקום אחר. אני מאמינה שכשיש התנגשות בין האישי לציבורי, טובת הציבור עולה על רוח הציבור".
"למשל בפרשת החיסונים. הליכוד בא עם הסכם מנופח בסכום של 6 וחצי מיליארד שקל לרכוש עוד ועוד חיסונים, ואנחנו התנגדנו לזה. אמרנו שהטענות שלהם הזויות, שבכסף הזה אפשר לבנות כמה בתי חולים, והתעקשנו לעכב ולבדוק, והנה התגלה שיש מספיק מלאי שלא השתמשנו בו ושיש לו תאריך תפוגה ואין הצדקה לקנות כל כך הרבה חיסונים נוספים רק בגלל שיקולים פוליטיים. ראש הממשלה צעק על גנץ: 'הדם של ישראלים רבים יהיה על הידיים שלך' ובני אמר לו, 'על זה לעולם לא אסלח לך. תתבייש לך, כל חיי אני מגן על המדינה', ואני יושבת שם ולא מאמינה שראש הממשלה מאשים אותנו בחוסר אחריות בצורה כל כך גסה רק בגלל שהוא רגיל לקחת החלטות לבד ורק בגלל שהשרים שלו מאמינים שהאוצר הוא הארנק האישי והמדינה היא עסק פרטי".
תמנו שטה נדרשה לאותו חוסן נפשי שאפיין אותה כשערקה מיש עתיד לכחול לבן, כשהבית החדש צלל בסקרים והבוחרים נטשו למפלגות אחרות. "קצת לפני הבחירות היו אנשים ששאלו אותנו במפורש למה אנחנו לא פורשים", היא נזכרת. "ואני אמרתי, סליחה, הניסיון להנדס את המצביעים הוא בעייתי. לא למדתם אזרחות? לא ויתרנו ולא התייאשנו. גנץ מינה מנהלת קמפיין ומנהלת מפלגה וביחד היינו שלוש נשים צעירות ונמרצות שכיוונו את המטה, וגנץ שם את כל יהבו ומבטחו בעבודה שלנו".
הנאמנות השתלמה. שבוע לפני סגירת הרשימות הודיע יו"ר כחול לבן כי תמנו שטה תוצב במקום השני ברשימתו. ההודעה הקפיצה את שרת העלייה והקליטה לצמרת המפלגה. "בארצות הברית יש את קמלה האריס במקום השני", מתמוגגת תמנו שטה. "אבל בישראל עד היום לא היה במפלגות מספר 2 שהוא בן הקהילה האתיופית".
אבל עם פרגון לא הולכים למכולת, ותמנו שטה מצאה את עצמה מהר מאוד במלחמה על אחוז החסימה. "בשלב מסוים הפסקתי להקשיב לסוקרים, כי היה דיסוננס עצום בין מה ששמעתי בשטח לבין מה שניבאו לנו", היא אומרת. "הקשבתי לסקרים, כי מי שלא חושש הוא טמבל. מי שלא דרוך לא יכול להיות בניהול שטח ולא מבין פוליטיקה. אין שאננות בפוליטיקה, בטח לא במערכת בחירות. אתה מתאבד על כל קול, ויסלחו לי בנט ושקד, אבל התמונה ששמתי לעצמי מול העיניים הייתה של שניהם סופרים אלף ומשהו קולות שבגללם לא עברו את אחוז החסימה. אז מבחינתי זה היה להתאבד על כל קול. וגנץ באמת חרך את המסכים. הוא נלחם. אפשר להגיד שכחול לבן נולדה מחדש בבחירות האלה, כי הציבור גילה את הנחישות של בני והרגיש שנעשה לו עוול".
היא חרוצה ונלהבת, מלאה כוונות טובות. את אנרגיית השמחה היא מפזרת בשפע גם במסדרונות הכנסת. "אפילו בתקופת הקורונה המשרד שלי הביא נקודות אור", היא מעידה על עצמה. "כשרוב משרדי הממשלה התמודדו עם אתגרים לא פשוטים ולא כל כך היה ממה להתרגש, הצלחתי להביא תמונות שמחות של עולים שמגיעים לישראל. חברי הכנסת היו עוצרים אותי ואומרים לי, 'וואו פנינה, דווקא בתקופה כל כך קשה כל כך הרבה עולים מגיעים לארץ ישראל'. יום אחד הגעתי לכנסת ופגשתי את עאידה תומא סלימאן שאמרה לי, וואלק פנינה, אני רואה את כל השרים עם פנים נפולות ואת בפייסבוק חוגגת שמחה ורוקדת עם דגלים ועולים חדשים למרות הקורונה ולמרות סגירת השמיים".
התרעות פיקוד העורף