ראש הממשלה היוצא, בנימין נתניהו, אמר בנאומו: "העם החליט ואנחנו מכבדים את רצונו, וכך צריך להיות בדמוקרטיה. אני רוצה להודות לכל אלה שתמכו, פעלו, ועבדו כל כך קשה ובמסירות למען הדרך שלנו. אני יודע שפעלתם בדרך היחידה להביא שלום וביטחון על ישראל, שלום לדורות ולא לרגע חולף. הפסקנו כמעט לחלוטין את הטרור, החזרנו את הביטחון, הפכנו את כלכלת ישראל למשק חופשי. אני רוצה לקוות שעל יסודות אלה ייבנה עתיד טוב לכולנו. עכשיו, עם שוך הסערה, הגיע הזמן להרגיע את הרוחות ולאחות את הקרעים, להירגע ולהתאחד".

למחרת הופיע בעיתון מרכזי מאמר של פובליציסט בכיר, שאת שמו נשמור כרגע בצד. הכותרת הייתה "הסיוט נגמר" ובפנים, בין היתר, נכתב: "נתניהו כשל במבחן העליון של המנהיגות: במקום לאחד הוא פילג וסכסך. במקום לפשר, הוא שאף לעימות כאילו זה היה צורך כפייתי. במקום לדבוק באמת הוא שיקר וכיזב, החליק ורימה.

הסיפור של נתניהו הוא סיפור טראגי של איש ברוך כישרונות, משכיל, מעודן. הקסם האישי שלו, רהיטותו והמוח המשוכלל שלו היו צריכים לגרום לו להחליק על שנות הקדנציה שלו עד סופה החוקי בנעימים, אך הם נפלו קורבן לתכונות אופי וליצרים שקלקלו הכל".

יכול להיות שחובבי הביצה הפוליטית חושבים שיש פה טריק. זה לא נתניהו שהם שמעו מנסה להחריב את הממשלה הנכנסת עוד לפני השבעתה. לעומת זאת, את דברי הפובליציסט הם משערים שקראו באיזה עיתון או אתר, הם בהחלט מוכרים וברוח התקופה הדרמטית.

ובכן שני הדברים נאמרו ונכתבו, אבל לפני 22 שנה, בחודש מאי 1999, כשנתניהו איבד את השלטון לאהוד ברק. אז ראש הממשלה הודה בתבוסתו והודיע שהוא לוקח פסק זמן מהחיים הפוליטיים וממול היה זה אמנון דנקנר ז"ל שחגג את היציאה מבלפור מעל דפי "מעריב".

עשר שנים אחרי אותו הפסד, בבחירות 2009, נתניהו חזר ללשכה בגדול, ורק כעת, אחרי 4,458 ימים בעמדה הבכירה, פינה את מקומו כשאף אחד לא מצליח לתאר איך ייראו החיים בלעדיו. סיפור עלייתו ועלייתו ואז צניחתו.

"הייתי קורא לזה 'האיש שרצה יותר מדי'", אומר אביב בושינסקי, ששימש כיועץ התקשורת של נתניהו בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. "בשנתיים האחרונות, בזמן הדד־לוק הפוליטי, היו לו מספיק דרכים להבטיח את שלטונו ובמקרה הגרוע להתחלק עם אחרים כמו בני גנץ, שלא קיבל את חלקו ברוטציה, או נפתלי בנט שבמהלך מבצע שומר החומות נזרק לכלבים. אל תשכח שהיו גם תחנות נוספות כמו בתחילת חקירות תיקי האלפים, כשעו"ד יעקב וינרוט ייעץ 'לך לפרקליטות, סגור עסקה ותפרוש'.

הוא לא רצה. היו דיבורים שיתמודד על הנשיאות וגם כאן סירב. בסוף קומבינציה פוליטית, שאף אחד לא העלה על דעתו, קרמה עור וגידים, ומי שהעיפו זה 'ילד' שהוא בעצמו הביא כראש מטה לפני 16 שנה. כרגע זה נראה כנפילה, אבל ביבי, כמו ביבי, הצליח לקום לתחייה יותר מפעם אחת".

אביב בושינסקי, יועץ התקשורת של נתניהו לשעבר (צילום: לימור צור מגן)אביב בושינסקי, יועץ התקשורת של נתניהו לשעבר (צילום: לימור צור מגן)

מה הדרייב?
"הוא באמת מאמין שרק הוא יכול להוביל את המדינה, סגנון 'שליחות קטלנית 5', הוא ואין בלתו. וגם בבית גורמים לו להבין שאם יש ספק, אז אין ספק. ביבי הוא בן אדם מאוד תחרותי. עבדתי איתו במשך שנים, ופעם כשראה אותי משחק פינג־פונג, אמר 'אני משחק יותר טוב'. ראה אותי משחק שח וטען שהוא 'ברמה סופר־גבוהה'. אז פוליטיקה בשבילו - מעבר לשליחות - היא תחרות, והוא שונא להפסיד".

רק שמלבד זאת הוא אוהב כסף ויכול היה לעשות כעת המון לביתו. נסעתי איתו בשנת 2000 לחו"ל, לסדרת הרצאות, והוא הרוויח שם סכומים יפים. היום אם היה פורש מפוליטיקה, הוא לדעתי היה מרוויח יותר מאובמה, בטופ 5 העולמי, ואלה הרצאות של 100 אלף דולר לאחת. תהיה בטוח שבנוסף הוא גם יכתוב ביוגרפיה של לפחות חמישה כרכים, אבל בדילמה בין כסף לרצון לנצח ותחושת השליחות, אני חושב שהשניים האחרונים עדיין גוברים".

גם ד"ר רן ברץ, שהוביל את תחום ההסברה במשרד ראש הממשלה בשנת 2016, משוכנע שמאחורי נתניהו עומדת השליחות, שלא מאפשרת לו לשחרר, אפילו בגיל 71. "נתניהו חושב שהוא הכרחי באופן אישי, מזהה בעצמו יכולות נדירות ולכן משוכנע שזה עניין לאומי שהוא יהיה בשלטון", ברץ מסביר.

ד''ר רן ברץ, הוביל את תחום ההסברה במשרד ראש הממשלה (צילום: יחצ)ד''ר רן ברץ, הוביל את תחום ההסברה במשרד ראש הממשלה (צילום: יחצ)

"הדרייב שלו לדעתי נובע מציונות. הוא גדל בבית ציוני, הבין ולמד מדיניות בניגוד להרבה פוליטיקאים. מתמחה במדיניות חוץ, כלכלה וביטחון, דברים המוטמעים אצלו מגיל צעיר והוא רוצה לממשם ברמה הלאומית, כי זו מבחינתו מחויבותו הציונית. על זה מתלבשים דברים פסיכולוגיים, חברתיים, סוציולוגיים, אבל הדרייב הבסיסי הוא ערכי, שקיבל מאביו".

בסוף 1999 ערך פרופ' שאול קמחי, מהחוג לפסיכולוגיה במכללה האקדמית תל־חי, ניתוח של דפוסי התנהגותו של ראש הממשלה. דבר שלא היה חדש, מאחר שבעבר הכין פרופילים פסיכולוגיים עבור אמ"ן. "זה נבע מסקרנות", הסביר פרופ' קמחי. "עניין פרטי, ובניגוד לכל מיני קשקושים אף ארגון לא ביקש ממני, בטח לא השב"כ".

באותו פרופיל נכתב: "נתניהו תופס את עצמו כבעל ראייה נכונה יותר מאחרים. לדידו, אנשים שלא מסכימים עמו פשוט לא מבינים מה שהוא מבין. זוהי תפיסה בסיסית שלפיה הוא רואה ומבין את התהליכים ההיסטוריים־פוליטיים בצורה נכונה, ומי שלא חושב כמוהו - טועה. הצלחתו האישית חשובה לו יותר מאידיאולוגיה, ובהתנהגותו כלפי אנשי צוות העובדים עמו בולטת ההתמקדות בעצמו ובמערכת היחסים המבוססת על ניצול. בנוסף, נתניהו נוהג לקשר בין גורלו האישי לגורל האומה".

ביבי נתניהו נצחון בחירות 1996  (צילום: פלאש 90)ביבי נתניהו נצחון בחירות 1996 (צילום: פלאש 90)

פרופ' קמחי לא רק זוכר את הפרופיל, הוא גם עדכן אותו לפני מספר שנים. "אני חושב שהצד הפרקטי אצל נתניהו הרבה יותר חזק, והוא לא אידיאולוג גדול", הוא אומר. "הוא חושב שאם יגיד משהו וזה יביא לו תומכים, אז הוא לא יהסס. אני לא אומר שאין אידיאולוגיה, אבל היא לא ההסבר המרכזי".

"מבחינתו זה 'אני רוצה להיות בשלטון כי אני יודע יותר מכולם, מבין לאן ישראל הולכת, מנהיגי העולם מעריכים אותי, לכן אוי ואבוי אם יחליפו אותי'. זו תפיסה קשה, והסביבה שלא מבקרת ולא מתווכחת למעשה רק מחזקת אותו. ברומי היה נוהג שכשמצביא הלגיון היה חוזר אחרי ניצחון גדול והיה מצעד עם השלל והעבדים, לפי הסיפור היו מניחים לצדו אבן שתפקידה היה להזכיר 'אתה לא אלוהים'".

נתניהו השתנה במהלך השנים?
"אחד הדברים המתסכלים בדפוסי התנהגות זה לנסות להסביר ממה זה נובע. זה נובע מהמון גורמים שאי אפשר להפרידם. ברור שהרבה שנים בשלטון תורמות, אבל גם מבנה החברה הישראלית והתהליכים שקורים בה. אנחנו רק יכולים לראות את התוצאה הסופית שבה אדם מתרחק מסגנון דמוקרטי. אני לא מתחלף, אני יודע יותר מאחרים, אני הקובע. זה הופך לפחות דמוקרטי ויותר דומה לשלטון יחיד. כל אדם שנשאר הרבה שנים בשלטון נמצא בסיכון. זה אומנם לא קורה לכולם, אבל אתה תראה שהרבה הוגי דעות חוזרים ומדגישים את הצורך בהחלפה, כמו שאמרו בצבא 'כדי שהצהוב לא יעלה לך לראש'".

בושינסקי, שמכיר היטב את נתניהו של תחילת הדרך, אומר שהתכונות שאפיינו את ראש הממשלה רק הלכו והקצינו עם השנים. "ללכת בכל הכוח על מהלך מסוים, זה לא היה פעם", הוא נזכר. "ביבי היה מאוד הססן, וזה היה חיסרון וגם יתרון. הוא לא היה מקבל מהר החלטות, כי חשש מה אלה יגידו ומה ההם יעשו. בגלל זה היה כיף לעבוד איתו, כי הרגשת שאתה משפיע. היום הביטחון העצמי שלו גבר בצורה בלתי רגילה, והוא צמצם בצורה משמעותית את מעגל יועציו ומוכן ללכת על הקצה הרבה יותר מבעבר. זה מגיע מהבנה שהוא יודע יותר טוב מאחרים, אז כשאתה מצמצם מעגלים, בצדק או שלא, בסוף אלה התוצאות לטוב ולרע. הביטחון העצמי גובר".

בנט ונתניהו  (צילום:  חיים הורנשטיין פלאש 90)בנט ונתניהו (צילום: חיים הורנשטיין פלאש 90)

יוסי לוי, שליווה את נתניהו כיועץ תקשורת בשנים 2008־2010, תקופה שבה ראש הממשלה חזר לבלפור, מספר שבאותם ימים פגש מנהיג אחר מזה שנפרד השבוע מהמשכן. "כשהוא לא שימש באף תפקיד, היינו נפגשים בימי שישי אחר הצהריים, במשרדו בגן הטכנולוגי בירושלים", הוא מספר. "כשהתחלתי לעבוד במחיצתו, אחרי עזיבתם של בנט ושקד, ראיתי אדם שהפיק לקחים מהקדנציה הראשונה שאליה הגיע לא בשל. זה היה ביבי מבוגר, אחראי, ממורכז. מראשי הממשלה המוכשרים שהיו לנו, בעל ראייה כוללת ורחבה. נהניתי מכל רגע והרגשתי שאני ממקסם את היכולות כמו שלא הרגשתי אצל אף אחד אחר. היתרון היה שהכרנו ולא הייתה יראת הכבוד. היום אין לו יועצים, יש עוזרים"

"מה ההבדל? לעוזר אתה אומר 'תוציא הודעה בשבע בערב'. יועץ זה מישהו שבארבע עיניים יכול להגיד 'השתגעת, זו טעות'. יש הבדל בין העובדה שאתה מקיף את עצמך באנשים בעלי שיעור קומה בתחומם, לצעירים, בני 30, שגם אם הם גאונים, אין להם ניסיון חיים. הם יכולים להיות מנהלי ניו־מדיה, אבל לא יועצים פוליטיים, כי מה שהוא עושה זה להרגיל אותך לחשוב כמוהו, לחזק אותו. הוא מאלף אותך, כי זו הדרך שלך לשרוד. אנשים לא מבינים את הסכנות בתרבות הזו".

יוסי לוי (צילום: פרטי)יוסי לוי (צילום: פרטי)

יוסי לוי הפך עם השנים מיועץ נאמן לאחד המקוטלג באגף היריבים ההולך וגדל עם הזמן, יריבים שחלקם חבר להקמת ממשלת בנט־לפיד. "שאלו אותי, 'יום אחד הכה בך הברק וגילית?'. אמרתי שלא", לוי צוחק. "זה תהליך של התפכחות שאתה רואה אותו נרקם מול עיניך. כל שלושת ראשי הממשלה האחרונים שהכרתי - שרון, ברק ואולמרט - אף אחד מהם לא היה צדיק, אבל יש הבדל בין זה לבין לקחת את המעמד למקומות שנתניהו לקח. אובססיה מטורפת לתקשורת, חנפנות והתרפסות מוחלטת".

"ביהדות אומרים 'אין הסכין מתחדדת, אלא בירך של חברתה'. בא בן אדם ואומר שכל מי שחושב אחרת, הוא בוגד. אם אני לא מסכים איתו, אני סכנה. זה לא יהודי ובראש ובראשונה לא הגיוני. הוא דרש פה צייתנות ומונוליתיות מוחלטות. שרים, חברי כנסת, פקידות בכירה. אתה מסתכל על הליכוד שהיה תנועה דמוקרטית ותוססת, עם מחנות ויריבויות, ופתאום שתיקת הכבשים. המנהיג אומר 'לימין שור', וכולם מסתכלים לימין. איך אמר לי מישהו מוכר בפוליטיקה, 'זה המבצע לשחרור בני הערובה המורכב, המסובך והממושך ביותר שבו השתתפתי'".

אולי אתה מריר משום שנפרדתם?
"אנשים אומרים 'בגלל שזרק אותך', אז קודם כל הוא לא זרק, נפרדנו בחיבוקים, ואת מכתב התודה שכתב מפאת כבודו לא חשפתי מעולם. עד 2015 עוד היו בינינו קשרים, אבל כשראיתי שכל מתיחת ביקורת יוצאת מפרופורציה, הבנתי שיש לו סביבה רעה. אני אולי מותח ביקורת נוקבת, אבל שמתי בפניי שני קווים אדומים. הראשון לא לספר סיפור אחד שהיה בתקופתי, ואתה יכול להניח שהיה לפחות אחד. הקו השני זה לא לדבר על אשתו וילדיו, ולשמחתי - למרות הפיתוי - הצלחתי לעמוד בכללי הברזל".

גם בושינסקי, שבמשך השנים מתח לא מעט ביקורת על נתניהו, אומר, "אני תוהה איך זה שיש לו כל כך הרבה שונאים ויריבים מבין אלה שהיו במעגל הקרוב. ליברמן, סער, ניר חפץ, עוזי ארד, רוני מאנה, שמסתובב פגוע. חלק זה בגלל שבמקומות האלה נמצאים אנשים יצריים שרוצים להתקדם בקריירה ולא להיות מספר 7 לנצח. מצד שני, ביבי הוא אחד האנשים האינסטרומנטליים שפגשתי בחיי".

"זה דבר שהוא טוב למערכת, אבל כך אתה לא שומר על הסביבה. את אחד האנשים שעזרו לו בצורה אדירה בראשית הדרך ביבי מינה לתפקיד דיפלומטי בחו"ל, וכעבור כמה שנים, כשהסתיימה הקדנציה של אותו אחד, הוא בא ואמר 'תבקש מביבי שיסדר לי משהו אחר'. באתי לביבי ואמרתי, אז הוא ענה 'כבר נתתי לו'. זו אילוסטרציה לגישה האינסטרומנטלית שלו. עשיתי, זהו, מספיק. במקום אחר היית מצפה שאת האנשים שלך תטפח, תיקח לאורך הדרך".

"מבחינת ביבי זה היה 'את שלי כבר נתתי', והרבה אנשים בסביבת נתניהו, צריך לומר, הוא בעצמו גידל. את סער הביא כמזכיר ממשלה, את ליברמן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. אם אני שם את עצמי רגע בנעליו, אז אני אומר 'מה רוצים ממני, הבאתי אותם ובסוף קם המלפפון על הגנן?'. הוא לא צדיק וברוב המקרים מתקשה לשמור על מערכת יחסים חברית לאורך זמן. מצד שני האנשים שנמצאים שם אמביציוזיים, קרייריסטיים. קח את ישראל כ"ץ, שרוצה להיות יום אחד ראש ממשלה. ביום שיבין שיש סיכוי להתמודד מול ביבי, הוא יתמודד. אתה יכול ביריבות ידידותית להגיד שהטוב בינינו ינצח, אבל בפוליטיקה זה יותר שחור ולבן".

ד"ר ברץ משוכנע שהשנאה כלפי נתניהו מונעת מפוליטיקה קטנה. "מי שיוצא נגד נתניהו מקבל בולטות ומתוגמל פוליטית, כי התקשורת תומכת בו, אבל יש המון אנשים שעבדו איתו במהלך השנים, ואני אחד מהם, שלא הפכו לאויבים מרים", הוא אומר. "רוב האנשים שעבדו עם נתניהו, גם במפלגות אחרות וגם בתוך הליכוד, לא חושבים ככה. נכון שישנם כמה פוליטיקאים בימין שהומלכו על ידי השמאל כדי להפילו, אבל תוך שנים ספורות הם יחזרו לגודלם הטבעי ולא יהיה להם את הימין וגם השמאל יקיא ויוקיע אותם. זו הפוליטיקה. הכל כזב, עולם של שקר ותעמולה. אין פה דבר אמיתי, אבל אחרי כמה שנים כשמתחילים להתייחס בצורה יותר ניטרלית, מבינים שבגין בעצם היה מנהיג מתון ואדם ראוי למרות שבזמנו קראו לו 'רוצח פאשיסט'".

נתניהו וגנץ (צילום: עמוס בן גרשום לע''מ)נתניהו וגנץ (צילום: עמוס בן גרשום לע''מ)

תסביר איך לא קם לנתניהו יורש.
"יורשים מגיעים אחרי שהמנהיג הולך. גם כשבגין היה בתפקיד לא היה מישהו באופק. בליכוד היו מעט מאוד מנהיגים לאורך ההיסטוריה, זה לא דומה למה שקורה בשמאל, ועל נתניהו לא קראו תיגר בגלל שלא היה סיכוי מול הפופולריות שלו. לפוליטיקאים של היום אני קורא דור ה־Y. מפונקים, לא באמת עברו משברים, לא נדרשו להנהגה לאומית וחושבים שפוליטיקה היא משחק, כשלמעשה הפקידות מנהלת את המדינה והם עושים איזה שואו. אני מתכוון ללפיד ולבנט, וגם בליכוד ישנם כאלה. ראשי השמאל הם עיתונאים שנדרשו לייצר תמונת מציאות שנוחה להם. תבין, יש לנו משבר פוליטי ואנחנו לא מזהים אותו, כי נתניהו עוד פה, אבל אנחנו מתקרבים אליו".

הנאמנות למנהיג, גם אחרי שאיבד את ההנהגה, אכן נמשכת. קחו את מימון לוי, יו"ר סניף הליכוד באור עקיבא. הוא אומנם כואב ומהרהר על עתיד המדינה והמפלגה, אבל לא חושב להוציא מפיו את המילה המפורשת "לך". "מי שהביא לנו 30 מנדטים, מגיע לו קרדיט", הוא משוכנע. "אני לא בעד להחליף. אם ירצה ללכת, ילך לבד. אנחנו נותנים לנתניהו את הכבוד, כי מעל מיליון איש הצביעו בשבילו, ואם נצא בקרוב לבחירות נוספות, אני מאמין שהוא יביא 40 מנדטים. כי כל אלה שלא יצאו להצביע, ויש רבים, מצטערים. 6 מנדטים הלכו לנו סתם, אבל לפעמים ילד קטן צריך ליפול ולקבל מכה כדי ללמוד ללכת. אני בתור אזרח ולא איש פוליטי, אומר שהלוואי שלא נתגעגע אליו. אם הממשלה החדשה יכולה לעשות יותר טוב, אז שלא נשמח? אני אגיד לה כל הכבוד. אם לא יעשו, אז יאללה, להזיז אותם ובואו נמשיך".

ד"ר ברוך לשם שכתב את הספר "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי" משוכנע שגם כעת ראש הממשלה לא איבד את הכוח בין תומכיו. "יש לנתניהו את האלקטורט הבטוח והוא נותן לקולות האלה לגלגל את הקונספירציה שגנבו לו את הבחירות, לכן הוא לא מאבד את הווינריות, הנשק החזק שלו", הוא אומר. "בנושא השיווקי לא הייתה לו אפילו נפילה קלה. בבחירות האחרונות הוא פעל במלוא העוצמה כשמולו כתב אישום, הפרת הבטחה לגנץ בעניין הרוטציה, ההפגנות בבלפור, כל זה והוא הפסיד רק במנדט אחד. אין כאן התרסקות. הוא לא עשה שגיאות בתחזוקת המסרים ובשליטה בסדר היום. זה מבחינתו ניצחון אדיר. נתניהו עדיין במיטבו".

מי שעקב אחרי ראש הממשלה וראה מול עיניו את דמותו של המנהיג מתעצבת הוא הבמאי דן שדור, שיצר את הסרט התיעודי המרתק "קינג ביבי". הוא צפה בחומרים הרבים שהגיעו מהופעותיו התקשורתיות של ראש הממשלה וראה איך נתניהו מבצר את מעמדו בפוליטיקה. "יצאתי לסרט מעמדה של איש שמאל ומחשבה שזו איזו טעות שתתוקן, ועוברות 20 שנה ואתה מבין שלא", שדור מסביר. "עניין אותי להבין את התמיכה, את הכוח מול תומכיו, להבין יותר טוב, כמי שמתנגד לו, את סוד ההצלחה".

ואיך סיימת את התהליך?
"מה שהדהים אותי לראות בחומרים מהקדנציה הראשונה הוא עד כמה הוא הבין כבר אז את יסודות הפופוליזם של התקשורת הבלתי אמצעית עם הקהל. זה מאוד עזר לו, אבל גם מה שהביא בסוף למפלתו. אני לא חושב שמנהיג היום יכול להתנהל בלי זה, ולא מקרי שאחד מהשניים שמחליפים אותו הוא כוכב תקשורת בעצמו, יאיר לפיד. יש סצינה שאני מאוד אוהב בסרט. רונלד רייגן ויצחק שמיר נמצאים בבית הלבן, ונתניהו עומד מאחור כדיפלומט צעיר. אתה מקשיב לשמיר שמדבר ונזכר מי היו הפוליטיקאים לפני ביבי ואיזה שינוי עברנו".

עם התקשורת אלה יחסי שנאה־אהבה מאז ועד היום.
"ניסיתי להראות בסרט את ההבדל בין הבחור עם החיוך הקצת מבויש שהגיע בשנות ה־80 לישראל והביא מהפכה בהמון תחומים, לאיש המסואב שאוחז בשלטון בכל מחיר. ההפיכה של החדשות לבידור והעלייה של ביבי אלה דברים שקרו באותו זמן ואלה מערכות שהזינו אחת את השנייה. המלחמה הזו שכאילו התקשורת שונאת אותו, זה בעצם משחק, ששירת את כל הצדדים. נתניהו הביא רייטינג ועדיין ממשיך לטעון שהתקשורת נגדו. זה מצחיק, כי לא היה פה ראש ממשלה עם כל כך הרבה כוח תקשורתי. במהלך העבודה למדתי להעריך אותו ואת בוחריו בהרבה מובנים, אבל בסופו של דבר הרגשתי גם פספוס גדול. עם היכולות והאיכויות האלה אפשר היה לשנות פה דברים".

איך נתניהו ייזכר בספרי ההיסטוריה אחרי שהשנאה והערצה ייעלמו ויסתכלו רק על הנתונים היבשים? "האם היה מושלם? לא", שואל ועונה ד"ר ברץ. "האם עשה דברים שאפשר לעשותם יותר טוב? בוודאי. האם בתחומים המרכזיים כיחסי חוץ, כלכלה וביטחון רשם הישגים משמעותיים, אפילו היסטוריים? התשובה היא כן. ככל שיעבור הזמן הוא ייזכר כראש ממשלה טוב".

"פשוט עכשיו אנחנו שטופים בגל מתמשך של תעמולה, אבל עם הזמן אנשים נזכרים במציאות ואז הם יבינו שהעשור האחרון היה הטוב בתולדות המדינה, וככל שיעבור הזמן יתגעגעו אליו בשמאל כמו שמתגעגעים היום לז'בוטינסקי ולבגין ויהיו מאמרים 'געגועיי לעידן נתניהו, הממלכתי'. אני חושב שהוא ייזכר היסטורית. זה מדהים שמצבה של ישראל בהרבה פרמטרים הוא הטוב ביותר אי־פעם, ועדיין אתה שומע את בנט, לפיד, מיכאלי והורוביץ אומרים שרע. אתה שואל איך התעמולה הזו עובדת, אבל עכשיו כשנתניהו יעזוב, יבואו מדינאים הרבה פחות מוכשרים ותוך כמה שנים כשבאמת יהיה רע, ייזכרו בימיו. במעטפת אנושית אחרת, ואני לא מדבר בהכרח על עוזרים, הוא היה יכול להיות אליל", בושינסקי משוכנע ושולח רמז עבה לעבר המשפחה.

בנימין נתניהו בישיבת מפלגות הימין בכנסת (צילום: מרק ישראל סלם)בנימין נתניהו בישיבת מפלגות הימין בכנסת (צילום: מרק ישראל סלם)

"בהרבה שיחות אינטימיות שהיו לנו עלה מעת לעת המשפט השחוק 'מה המורשת שלך, איך אתה רוצה שיזכרו אותך?'. על בן־גוריון אומרים שהקים את המדינה, בגין עשה שלום עם מצרים, שרון ביצע את ההתנתקות, וברק הוציא אותנו מלבנון, והשאלה היא: מהי מורשת נתניהו? עם כל הסימפתיה והביקורת, אני עדיין לא יכול להצביע באופן מובהק. האם הסכמי אברהם? מאחד שהיה כל כך הרבה זמן בתפקיד, הייתי מצפה ליותר. אולי האיש שקרע את המסיכה מעל הרשות הפלסטינית והציג את חוסר יכולתה לתפקד בגלל בעיות פנימיות ובכך שם סוף להסכמי אוסלו? יכול להיות שהדבר היה קורה גם בלעדיו. נצטרך לחכות כדי למצוא את המורשת".

שאלתי את יועציו לשעבר איזה דבר טוב ורע הם לוקחים מתקופת שלטונו. ד"ר ברץ ענה מהר. "אני חושב שהוא אומר את אותם דברים, כי ראינו את המציאות ביחד", הוא אומר. "נתניהו שינה באופן מהותי את כלכלת ישראל והפך אותה לכלכלה מודרנית. היום ישראל היא ממעצמות ההייטק העולמיות, בטח ביחס למספר אזרחיה. הדבר קרה בזכות שינוי במדיניות הממשלתית, פתיחת השווקים, הגיע לפה הרבה הון. שוק ההייטק נשמר בבועה חופשית שראש הממשלה שמר עליה מכל משמר, והדבר יצר צמיחה ושגשוג בהיקפים שלא ידענו. בתחום הבינלאומי את הישגיו אי אפשר להכחיש, והם מוכרים על ידי העולם ומנהיגיו. נתניהו הפך את ישראל למדינה שמתייעצים איתה ויש לו מעמד אישי ואחריות. הדבר העיקרי שצריך לציין זה את שמונה שנות עמידתו מול ברק אובמה והסכם הגרעין עם איראן. ראש הממשלה הציב שם פתח למה שאחר כך הפך להסכמי אברהם. בשני הדברים האלה אני חושב שאף מנהיג אחר לא היה מביא את אותן תוצאות".

ומה הכישלון?
"הביקורת שלי עליו שלא היה מספיק שמרן. נתניהו משימתי, מטכ"ליסט, וזה מאוד מאפיין את יוצאי היחידה. השגת המשימה בכל מחיר, ובמסגרת הזו הוא מוכן לרבע מעגלים. אני התנגדתי לעובדה שיישענו על קולות רע"ם, והייתי מוכן גם להפסיד כדי שלא יקרה מצב שהאחים המוסלמים יהיו האצבעות שמחזיקות ממשלה ציונית. נתניהו אמר 'אל תדאג, יותר חשוב שתקום ממשלה ציונית מאשר ממשלה פוסט־ציונית', כמו שיש עכשיו. אני לא יודע מי מאיתנו צודק, אני רק יודע שלי יש יותר רתיעה מדברים כאלה. אני מעדיף ממשלה קטנה, פחות שרים, כי לדעתי זה פוגע ביציבות ניהול המדינה, אבל אני לא ראש ממשלה, ולכן הפוזיציה שלי קצת טהרנית".

בושינסקי: "כישלונו של נתניהו הוא דווקא הנושא האיראני. הוא שם את זה בראש מעייניו ועדיין עם כל הפסטיבלים של ארכיון הגרעין וההצהרות וההתלהמות ויצירת התחושה שמחר נגיע לשם, במבחן התוצאה הוא ממש לא הצליח. האיראנים התקדמו. הצלחה? אין לי ספק שזה המאבק בקורונה. אנשים שכחו שהיא הייתה פה. אני עובד עם קנדה, מדינה הרבה יותר עשירה, והמצב שם על הפנים כלכלית ובריאותית. זה חד־משמעית הדבר, במיוחד כשזלזלו בהיסטריה ששידר, כולל ראש הממשלה העתידי, לפיד, שהיה סקפטי וחשב שמדובר בקשקוש. הצלחה על אפם ועל חמתם של יריביו".

יוסי לוי: "לזכותו, הוא היה מאוד זהיר בהפעלת הכוח הצבאי בניגוד לדיבוריו הרברבניים. לגנותו זה צמצום הדמוקרטיה, פגיעה בחופש הביטוי ופגיעה כמעט בכל מוסדות הדמוקרטיה. זה בעיקר תהליך של חמש השנים האחרונות, מאז פתיחת החקירות, אתה רואה מה פירוש 'עבירה גוררת עבירה'. הוא נמצא בלופ, והוא חייב להגן על עצמו, ואז הוא משתלט על עוד כלי תקשורת, נישות שידור ומפעיל את כל כובד המשקל. רגישות היתר שלו ושל סביבתו למה שנאמר עליו היא דבר לא בריא. אין אדם שלא אכפת לו, אבל צריך פרופורציות, בטח כשאתה בן 71, עם מטען כבד וניסיון גדול, ולא לאבד את הראש בכל ביקורת וגם לא לחיות ממחמאות של שופרות, שאותם הוא לא מעריך. בתקופה שעבדתי איתו היה יותר ממקרה אחד שמישהו אמר דבר שטות, ואז הוא לכסן אליי מבט ולא היה צריך להגיד מילים, 'תראה את הטמבל, עם אלה אני צריך להתמודד'. הוא בסופו של דבר רוצה את אהבתם של אלה שלא אוהבים אותו ושהוא מעריך את דעתם".

ראש הממשלה היוצא בנימין נתניהו, לוחץ את ידו של ראש הממשלה הנכנס, נפתלי בנט (צילום: מרק ישראל סלם)ראש הממשלה היוצא בנימין נתניהו, לוחץ את ידו של ראש הממשלה הנכנס, נפתלי בנט (צילום: מרק ישראל סלם)

נתניהו עזב בתחילת השבוע את התפקיד. הוא לא הכריז על פסק זמן כמו ב־2009, אלא עמד מעל במת הכנסת ועשה רושם שמבחינתו זו רק שאלה של זמן עד שיחזור לשלוט במדינה.

"ההערכה שלי היא שממשלת השמאל תחזיק מעמד הרבה זמן", ד"ר ברץ משוכנע. "הממשלה הזו בנויה על כרעי תרנגולת, וכולם שם יודעים שאו שיהיו תלויים זה בזה, או שיהיו תלויים זה לצד זה. בנט הרי לא יעבור את אחוז החסימה, ולכן הוא שבוי מוחלט של לפיד. שאר הגורמים בקואליציית השמאל, יש להם הזדמנות חד־פעמית להיות בשלטון. לפיד הולך בעוד שנתיים להיות ראש ממשלה, במילים אחרות - אין מי שיערער את הקואליציה, ואם כן, אז הם יצרפו את הרשימה המשותפת ויישארו. נתניהו כבר לא צעיר, ואני לא יכול לתת תשובה מה יהיה איתו בעוד שלוש או ארבע שנים".

בושינסקי דווקא חושב שהגיל לא ישמש כפקטור אצל ראש הממשלה היוצא, זו יותר המטרה שמנחה אותו: "כשאבי נפטר לפני שלוש שנים, ביבי התקשר לנחם ודיבר על אביו, שנפטר בסביבות גיל 100. הוא אמר 'זה תמיד עצוב לאבד אבא'. וכשאמא שלי נפטרה לפני כשנה וחצי הוא שוב התקשר ואמר את אותם דברים. למה אני מזכיר זאת? העובדה שאביו נפטר בגיל מאוחר גורמת לו לדעתי להבין שיש לו עוד הרבה זמן לחיות ולבעוט, וזו גם הגישה. הוא חושב שהוא כאן מתוך שליחות להציל את המולדת, וכל עוד יראה סיכוי לחזור, הוא יהיה בתמונה, ויש בזה גם צדק מסוים. הוא הביא 30 מנדטים ובקומבינציה שאפילו ממציא הקובייה ההונגרית לא היה מצליח לייצר, החליפו אותו. אולי לא גנבו את השלטון, אבל עשו עליו קומבינה, ואל תשכח שיש לו בית שמאוד רוצה שהוא יראה להם מה זה".