"הקוסם” ו“מדינאי פנומן” או אולי דווקא “מפלג” ו”מנהיג פופוליסט”? איך יתקבע עידן נתניהו בזיכרון הקולקטיבי שלנו? כיצד ההיסטוריה תשפוט ממרחק הזמן את המנהיג שבמצטבר כיהן פרק זמן ארוך יותר מכל ראש ממשלה אחר?

“נתניהו ייזכר כאדם מוכשר וממוקד מטרה שהצליח להישאר בשלטון זמן רב כל כך במשטר דמוקרטי, וזה הישג”, טוען ד”ר עמנואל נבון, מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב. “הוא נפל בסוף בעיקר בגלל היהירות שלו והפגיעה בשותפיו, שהובילה לאיחוד חזיתי של גורמים בימין נגדו”.

מה תהיה המורשת שלו?
“לכל ראש ממשלה יש מורשת שהיא אף פעם לא חד־ממדית, ובמקרה שלו היא עוד יותר מורכבת. הישגיו מרשימים, אבל במקרים רבים הם גבו מחיר גבוה מדי של ציניות פוליטית שהגיעה לרמות רעילות. שלטונו הסתיים בצורה מאוד לא מכובדת, וזה פשוט חבל. הוא הגיע לשלב המאפיין מנהיגים המכהנים זמן רב, שבו הם לא מסוגלים לראות עצמם בתפקיד אחר ומאמינים שאם לא הם יבצעו את התפקיד - אף אחד אחר לא יוכל לבצעו”.

נתניהו השקיע משאבים רבים בזירה המדינית, אולם מנגד החליש מאוד את מעמדו של משרד החוץ.
“היו לו הישגים בתחום מדיניות החוץ. הוא הוכיח שישראל יכולה להתקדם בזירה הבינלאומית בלי שזה יהיה קשור לוויתורים בסוגיה הפלסטינית. לפניו הנרטיב היה שהמעמד הבינלאומי של ישראל תלוי בהסדר עם הפלסטינים, והוא הוכיח שזה לא בהכרח נכון. אין ספק שגם העוצמה של ישראל, הגז והטכנולוגיה הופכים אותה לשחקן מבוקש. בנוסף, נתניהו השקיע בקשר עם האוונגליסטים בעיקר, ופחות עם יהדות אמריקה. כמו כן, נעשתה פגיעה בעייתית במשרד החוץ".

"בתחום הכלכלי המורשת שלו מעורבת. מצד אחד הוא גילה אומץ כשר אוצר בין 2003 ל־2005, אך זה התפוגג כשחזר כראש ממשלה ב־2009. הוא דיבר בלהט על שוק חופשי וצמצום רגולציה ופירוק מונופולים, אבל לצערי עשה מעט מאוד בתחום זה, ומכאן גם נובע יוקר המחיה והשוק הריכוזי”.

עמנואל נבון  (צילום:  ראובן קפוצ'ינסקי)עמנואל נבון (צילום: ראובן קפוצ'ינסקי)

איזו חברה ישראלית אנחנו כיום, לאחר שנות כהונתו?
“הוא קידם וטיפח שסע, למשל של ישראל הראשונה מול השנייה והשנאה כלפי התקשורת ומערכת המשפט. מצד שני, הוא לא קידם אפילו רפורמה אחת במערכת המשפט. גם בתקשורת הוא דיבר על גיוון, אבל במקום לגוון - יצר שופרות”.

איך לדעתך ייזכר כמנהיג?
“אני חושב שייזכר כמי ששינה את הפרדיגמה של יחסי החוץ של ישראל. הוא נבחר בהקשר ההיסטורי של הסכמי אוסלו ובטווח הארוך ריסק את הקונספציה של אוסלו בלי להציע אלטרנטיבה אמינה. הוא הצליח לחסל את הרעיון ולנהל את הסכסוך יחסית במחיר נמוך, אבל מאידך משאיר למחליפו מטען שלא הולך לשום מקום”.

בנימין נתניהו (צילום: ABIR SULTAN/GettyImages)בנימין נתניהו (צילום: ABIR SULTAN/GettyImages)

מעריצים לצד שונאים

“כמה קווים מרכזיים אפיינו את תקופת נתניהו לאורך השנים, שהתחדדו ככל שהוא חש בטוח במעמדו כראש ממשלה”, מסביר מיכאל הררי, מרצה בחוג למדע המדינה במכללת עמק יזרעאל, לשעבר שגריר ישראל בקפריסין. “נתניהו הצטייר כמדינאי בעל שיעור קומה בזירה הבינלאומית וכמדינאי זהיר, שלא הסתבך יותר מדי בהרפתקאות צבאיות באזור רווי משברים כמזרח התיכון. גם מיתוגה של ישראל כסטארט־אפ ניישן נזקף במידה רבה לזכותו”.

היכן הוא לא מימש את עצמו?
“בשתי נקודות מאוד משמעותיות: האחת, כישלון במניעת יכולת גרעינית מאיראן. נתניהו נאבק, באופן מרשים, בניסיונות האיראניים לפתח יכולת צבאית גרעינית, וראה בהסכם שאליו הגיעו המעצמות ביולי 2015 ‘הסכם איום ונורא’, כהגדרתו. אולם הוא לא הצליח למנוע אותו, למרות עימות חזיתי עם הנשיא אובמה. בדרך פגע פגיעה קשה ביחסי ישראל וארצות הברית, כמו גם ביחסים עם הקהילה היהודית שם".

"הנקודה השנייה היא הפספוס של ההזדמנות ההיסטורית למקם את ישראל במקום משופר לאין ערוך בסכסוך הישראלי־פלסטיני. אירועי ‘האביב הערבי’, הקרבה האסטרטגית לוושינגטון, חולשתו של השחקן הפלסטיני, וכאמור מעמדו של נתניהו כמדינאי משכמו ומעלה - לא תורגמו להבנות ואולי אף להסכמים במישור הפלסטיני־ישראלי. מעולם לא שררה הבנה נוחה יותר לישראל ביחס לסוגיות הקבע מאשר בשנים האחרונות”.

מיכאל הררי  (צילום: סיגל זונדר)מיכאל הררי (צילום: סיגל זונדר)

לדעתו של ד”ר מיכאל מירו, מרצה במכללת עמק יזרעאל ומחבר הספר “החברה האזרחית – בית ספר לפוליטיקה”, שאף ראיין את נתניהו בספרו, מדובר ברב־אומן פוליטי. “נתניהו הוא להטוטן פוליטי שצריך דלק של מאבק כדי להתקדם”, אומר ד”ר מירו. “לצדו תמיד יהיו קבוצת מעריצים לצד קבוצת שונאים. הוא מביא 30 מנדטים בגלל שיסוי ומאבק. וזה מה שהוא משאיר אחריו - את השיסוי החברתי ככלי מרכזי. זו שיטת העבודה והניהול הלעומתית. כשאמר ’הערבים נוהרים באוטובוסים’, או כשאמר לרב כדורי ’השמאל שכח מה זה להיות יהודי’, זה כלי ליצירת התנגדות".

"הוא ייזכר כפוליטיקאי ששולט במנגנונים ומסוגל לעשות חיבורים בין רעיונות כדי לקדם את האינטרסים שלו. הוא רב־אומן פוליטי ביכולות שלו לשרוד למרות שהוא מפר הבטחות. במדינה מורכבת כל כך כמו ישראל, היכולות שלו פנומנליות. גם בעולם מתעניינים בו בגלל כושר הניווט שלו בתוך המערכת הפוליטית”.

אילו עוד היבטים משמעותיים היו בתקופת כהונתו?
“הוא הכניס סוג של טלטלה בעולם התקשורת כשהקים את ‘ישראל היום’ וגם כשהוביל לפירוק רשות השידור. הוא אחד מהפוליטיקאים שזכה לסיקור הכי רחב בתקשורת, ובדרך שבה התנהל מולה, הפך אותה לכלי להעצמתו. אם יצאו נגדו, טען שהתקשורת שמאלנית, ואם היו בעדו, טען שזו תקשורת טובה. הכל עבד על פי השיטה של מי איתו ומי נגדו”.

מיכאל מירו  (צילום: פרטי)מיכאל מירו (צילום: פרטי)

שמרנות ופופוליזם

“סגנון השלטון שלו היה אוטוריטרי, הערצת מנהיג יחיד”, מסבירה ד”ר גייל טלשיר, מחברת הספר “משילות או דמוקרטיה?” ומרצה בכירה בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית. “הוא מיצב עצמו כמנהיג העם היהודי והמציל שלו. הפופוליזם שלו שם אותו כמנהיג שפירק את כל מנגנוני התיווך בין המנהיג לעם. נתניהו פירק את מנגנוני האיזונים והבלמים והשאיר עצמו כמנהיג יחיד. במקביל, יצר תפיסה שלפיה ‘העם בחר אותי וכל מי שנגדי הוא נגד העם’. השינויים שעשה לא נעלמים ביום שאחריו”.

איך לדעתך ניכרת ההשפעה של כהונת נתניהו ברמה הלאומית?
“הוא הפך את ישראל ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינה שהיא יהודית דתית־לאומית. זה קריטי כי ססמת הבחירות שלו ב־2013 הייתה ‘ישראל יהודית וחזקה’. החזון המשותף שטבע כדי להחזיק את החרדים בשותפות היה של ישראל כמדינה יהודית דתית, ולא יהודית דמוקרטית עם שוויון מלא שעוגניו בהכרזת העצמאות. נתניהו לקח את הדימוי של מנהיג העם היהודי צעד אחד רחוק מדי. כל העקרונות שאיתם עלה ב־96’ הקצינו בגלל האינטרסים האישיים שלו. לדוגמה, הוא ייזכר כשר אוצר ניאו־ליברלי שלא פחד לקצץ קצבאות ילדים וביטוח לאומי".

"בתוך מהלכי ההפרטה שיזם, הוא הפך את בעלי ההון לשליטים בפירמידה, והקשר בין ההון לשלטון בלבל בין האינטרסים הפרטיים ללאומיים. הוא נשבה בקסם של בעלי ההון, וזה גם מה שהפיל אותו. הרי כל התיקים שלו עוסקים בקשר בינו לבין בעלי ההון. בעוד 20 שנה הוא ייזכר כחלק מהמנהיגים שצמחו מתוך דמוקרטיה, אך שאפו לשלטון מלוכני יחידני. הוא ייזכר כמנהיג שראה את עצמו כנציג העם היהודי עלי אדמות”.

גייל טלשיר (צילום: באדיבות האוניברסיטה העברית)גייל טלשיר (צילום: באדיבות האוניברסיטה העברית)

“נתניהו מותיר אחריו טביעת רגל גסה: שמרנות מצד אחד ופופוליזם מצד שני”, מסכם פרופ’ ארז צפדיה, מרצה למנהל ומדיניות ציבורית במכללה האקדמית ספיר. “הוא אוחז בשני הקצוות הללו בעת ובעונה אחת. הוא ניאו־שמרן במובן שהוא מאמין בעליונות יהודית, ומצד שני חסיד גדול של תפיסות קפיטליסטיות ניאו־ליברליות".

"והפן האחר זו המנהיגות הפופוליסטית: לדעת לרתום את החשיבה הניאו־שמרנית וגם להציג אותה במובן ש’אני יודע מה הכי טוב בשביל העם הזה’. הוא פוליטיקאי מוכשר בזכות העובדה שידע ללכת בעת ובעונה אחת על שני הקצוות. אנחנו והם, אליטות שמבקשות את רעתו לכאורה לעומת מגיני העם. הוא מנהיג מתמרן, שמדבר לבייס שלו ומצליח למצב עצמו כמושיע”.  

ארז צפדיה  (צילום: פרטי)ארז צפדיה (צילום: פרטי)