עוד איש ליכוד יושב מולי בחדרו בכנסת. עוד חבר אופוזיציה מן המניין, שעד לפני כמה שבועות היה בכיר בקואליציה. שר, או סגן שר, או יו"ר ועדה. כמו עם בכירים לשעבר שאיתם שוחחתי, את השלב הראשון בשיחה כבר עברנו – ניסיון לשכנע כמה כיף לו במעמדו הנוכחי, בחופש. הרבה פחות טרדות, כמעט אין כאבי ראש, הרבה יותר זמן פנוי שאפשר להקדיש למשפחה, לעבודה פרלמנטרית. וכן, למחשבות על העתיד. וכאן מופיע המוקש, למשמע אותה שאלה לא נוחה שכמעט כולם משתתקים לאחריה. "אז מה עם העתיד? לכמה זמן אתם כאן, במצב החווייתי הזה באופוזיציה?". 

לפני כשבוע ביקש יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו לספק לאנשיו תשובה לאותה שאלה לא נוחה. הוא ערך סבב ארוך של פגישות, זימן אליו את אנשי הליכוד, אחד־אחד. רובם נפגשו איתו בלשכתו הפרלמנטרית החדשה, שהיא הרבה פחות מרווחת ומפוארת מלשכת ראש הממשלה בכנסת. מעטים קיבלו הזמנה לבלפור. הנושא היה אותו נושא בכל שיחה עם כולם. "צריך למרר את חיי הקואליציה הרעה הזאת. צריך להפגיז אותם, להפציץ אותם, להתיש בפיליבסטרים בלתי פוסקים. לגרום להם להתמוטט, לטעות, להפסיד בהצבעות", הייתה התוכנית האופרטיבית המרכזית.
"ומה יקרה אז?".

"אז נעיף את בנט הביתה ונחזור לשלטון".

חלק מבני שיחו של נתניהו הסתפקו בתשובה זו. מעטים החליטו להקשות. הם ביקשו לשאול את ראש מפלגתם איך בדיוק הוא רואה את המהלך שבין שתי הנקודות האלה: בין הפלת ממשלת בנט לבין הכתרתו המחודשת כמנהיג האומה. מתברר שלכך אין לנתניהו תשובה מספיק משכנעת שתרגיע את השואל.

לאחד הוא אמר כי "אם נילחם בהם מלחמת חורמה עכשיו, התקציב לא יעבור, והממשלה תיפול". השני שמע מפיו כי "ככל הנראה, התקציב יעבור והממשלה הזאת לא תקרוס מחר בבוקר, אבל אם נתעקש, נפיל אותה בהמשך". השלישי הבין משיחתו עם הבוס כי יש לו איזו תוכנית סודית איך לחזור לשלטון.

והרביעי יצא בתחושה שלא ממש ברור מהיכן ייפלו על ראשיהם של אנשי הליכוד המנדטים שחסרים להם זה שנתיים כדי להקים קואליציה. בקיצור, לכל אחד ואחת סיפק נתניהו תמונת מציאות משלו, קצת שונה מזו שתיאר לחברו או לחברתו. אבל המסר המרכזי היה אחיד: "אני לא הולך לשום מקום, עוד מעט חוזר לשלטון".

זאת המטרה העליונה של נתניהו בתוך הליכוד, מטרה שאליה הוא מתמסר כולו, כל הזמן הזה שהוא אינו ראש ממשלת ישראל: לשמר ולתחזק את האמון בו בקרב אנשי הליכוד. להקפיא את המומנטום, את תמונת המצב נכון ללפני כשבועיים. להחדיר לתודעת הקהל שהוא־הוא ראש ממשלת ישראל האמיתי, שרק בטעות נשאר בחוץ באופן הכי זמני שרק אפשר.

בשבוע הראשון של כהונת נפתלי בנט אף הוחלט לא להחליף את הטייטל ולקרוא לנתניהו בהודעות הליכוד "ראש הממשלה לשעבר" ולא "ראש האופוזיציה". שרים לשעבר, לפחות חלקם, ניסו לאמץ את השיטה. כמה מהם הקפידו להציג את עצמם כ"שר לשעבר" ולא "חבר הכנסת". לזמן מה זה עבד.

לא צריך להיות יועץ פוליטי או מומחה בתקשורת כדי לדעת שכך בדיוק עובדת הפסיכולוגיה האנושית, גם כאשר לא מדובר בנתניהו. לבן אנוש לוקח זמן לעשות "סוויץ'", לעבור לעמוד הבא בספר החיים ולהתאים את עצמו למצב חדש. נתניהו, אחרי 12 שנות שלטונו, ממשיך אוטומטית בעיני רבים, לא רק בליכוד, להיות מישהו שהוא הרבה מעבר לראש האופוזיציה.

עם זאת, אותו כלל פסיכולוגי אכזרי, שלא יודע חריגות, קובע כי לא לעולם חוסן והכל חולף עם הזמן. והזמן פועל לא לטובת נתניהו. הוא מודע לכך, יריביו הפוליטיים הפנימיים מודעים לכך, ועוד מעט תתפשט המודעוּת הזאת אל תודעת כלל חברי הליכוד. לפחות זאת התקווה של כל הטוענים לכתר היורש.

העולם השתנה

הסדק הראשון בקונסטרוקציה הופיע כאשר ניסה נתניהו לבצע את התרגיל האהוב עליו. תרגיל שאף פעם לא בגד בו: קיום פריימריז בזק לראשות הליכוד, כדי לא לתת למתחרים פוטנציאליים להרים את הראש, להתארגן ולהתחזק. כך הוא עשה לא פעם ולא פעמיים בעבר, ותמיד ניצח. כך חשב לעשות גם הפעם, מיד אחרי הודעת יאיר לפיד לנשיא כי "עלה בידו". ואז זה קרה.

יותר נכון, לא קרה. בפעם הראשונה אחרי יותר מעשור של מלכות בלתי מעורערת הוא נתקל ב"לא" נחרץ של בכירי מפלגתו. כל אלה שעד היום חששו ממנו כמו מאש חיה, התחילו להפנים כי המצב השתנה. נתניהו עדיין נהנה מפופולריות רבה מאוד בקרב מתפקדי הליכוד, אך לתודעתם של בכירי הרשימה התחילה לחדור הבנה ברורה כי העולם השתנה, המצב השתנה, מעמדו של נתניהו השתנה. הוא כבר לא ראש ממשלה מכהן ויותר מכך, ספק אם יחזור להיות ראש ממשלה מכהן אי־פעם.

נתניהו עצמו ומקורביו מהחוג הכי קרוב אליו ממשיכים לטעון באוזני הליכודניקים את מה שטענו כבר אחרי בחירות מועד א': "קרתה לנו תאונה, בוחרי הליכוד שאננים ולא באו להצביע. אם בבחירות הבאות נוציא אותם מהבית – נחזור לשלטון בכבוד". הבעיה היא שאחרי שנתיים וארבעה סבבי בחירות התזה הזאת משכנעת את הליכודניקים הרבה פחות.

היא לא משכנעת גם את אלה מחברי סיעת הליכוד שממשיכים להיחשב ל"אנשי שלומו ואמונו" של נתניהו. גם אלה שנשבעים אמונים לראש מפלגתם בראיונות בתקשורת מודים בשיחות סגורות כי "הוא לא מסוגל להרכיב קואליציה, זה כנראה נגמר". אם תסתכלו על הרכב הסיעה, תמצאו בקושי חמישה ח"כים שממשיכים להוות "גרעין קשה של תומכי נתניהו". הרוב כבר נמצא בשלב אחר, בשלב ההפנמה ובשלב המחשבות על הפרק הבא.

מה שהכי מטריד מבחינת נתניהו הוא שכל הטוענים לכתר, המתחרים הפוטנציאליים במרוץ עתידי לראשות הליכוד, מבינים היטב את העובדה הזאת. עד היום הוא נהנה מחסינות הפריימריז שהעניקה לו הגנה הגבוהה מזו שמספק חיסון פייזר מפני נגיף הקורונה. ראש ממשלה מכהן תמיד ניצח בפריימריז לראשות הליכוד. עובדה. כלל ברזל. לא משנה מי יעמוד מולו - משה פייגלין, דני דנון או גדעון סער. הרף של כל מתחרה לא יעלה על 30% מול 70% שמובטחים לראש הליכוד שהוא ראש ממשלה.

לפני שבועיים פגה חסינותו הפנים־ליכודית של בנימין נתניהו. מעתה והלאה לכל מי שיתמודד מולו יהיו סיכויים ריאליים לנצח. לא עוד התמודדות סמלית שתוצאתה ידועה מראש. נתניהו בעצמו יכול לספר איך בתחילת שנות ה־2000 החליט להתמודד מול ראש הליכוד שהיה ראש הממשלה המכהן, אריאל שרון שמו. גם בהתחשב בעובדה שקולות ההתנתקות כבר נשמעו באוויר וסימני הסערה הופיעו פה ושם – נתניהו, עם כל הקסם ושלל כישרונותיו, הובס בידי שרון.

את הפרק הזה בביוגרפיה של נתניהו מכירים היטב כל אלו ששוקלים להתמודד מולו בפריימריז. אגב, רשימת השוקלים טרם התבררה. כמה שמות מסתובבים זה זמן מה, וכלל לא בטוח שהשמועות מבוססות. לא ברור אם ברגע האמת יקבלו אמיר אוחנה, יריב לוין, מירי רגב או גלעד ארדן החלטה אסטרטגית להציב את עצמם בתחרות, או שמא יעדיפו לחבור אל אחד המועמדים.

ביביסטים בהכחשה

מי שקרוב לשלוש שנים פועל למען התמודדות עתידית הוא ניר ברקת. בחודשים האחרונים התרחבו ממדי פעילותו עד כדי כך שהתחילו להפחיד את שאר אנשי הליכוד. "מטה ברקת" - שכולל יועצים, דוברים, סוקרים וצעירים מהמרכזייה שמהבוקר עד הערב עושים מאות טלפונים לחברי המרכז ולמתפקדים - עובד ללא הרף כמו בית חרושת. ברקת אינו פועל בצורה כאוטית ואינו מסתפק בפעולות "מפעם לפעם". בדיוק כמו בספרו "רץ למרחקים ארוכים", הוא בנה לעצמו מסלול ריצה ומקפיד להתקדם בו בלי לסטות ממנו ולו מילימטר.

ניר ברקת (צילום: אבשלום ששוני)ניר ברקת (צילום: אבשלום ששוני)


חברי מרכז רבים יכולים לספר על ביקורו של ברקת, שהגיע אליהם עד הבית כדי לשוחח, לפרוש את משנתו ולהעביר את המסר המרכזי הבא: "אני לא נגד נתניהו, אני זה שיגיע בעתיד, אחרי עידן נתניהו". הסוד הכמוס של קמפיין ברקת הוא כי המסר המרגיע הזה בא בדיוק כדי להאיץ את סופו של עידן נתניהו, בלי להרגיז את הביביסטים שעדיין חיים בהכחשה.

מועמד נוסף לראשות הליכוד, בכיר ותיק, יולי אדלשטיין, התחיל לדבר על התמודדותו העתידית כבר לפני כמה שבועות. בשיחות פרטיות שאדלשטיין מקיים עם אנשי הליכוד ובשונה מברקת, הוא אינו מתנה את ריצתו לראשות התנועה בעזיבתו של נתניהו. אלה ששוחחו עמו התרשמו כי בשונה מאחרים, אדלשטיין אינו מאמין שנתניהו יחליט לפרוש מהחיים הפוליטיים, ולכן הוא מעדיף לפעול ללא התניות.

יולי אדלשטיין (צילום: מירי שמעונוביץ', לע''מ)יולי אדלשטיין (צילום: מירי שמעונוביץ', לע''מ)


השאלה הגדולה שעומדת בפני כולם בתוך הליכוד היא מהו המועד הנכון ביותר לבחירות פנימיות לראשות התנועה? מבחינת נתניהו, אם כבר את פריימריז הבזק לא נתנו לו לקיים, אז שהבחירות לא יוקדמו כלל. על פי חוקת התנועה, הבחירות הפנימיות צריכות להתקיים כחצי שנה לפני הבחירות הכלליות לכנסת. בעיני נתניהו, עדיף להגיע לשם, להמתין עד שהממשלה תתחיל להתנדנד, אולי בעוד שנתיים. או אז תבוסתו הרועשת תישכח, ותדמית הקוסם תתרענן ואולי תעניק לו ניצחון נוסף.

לעומת נתניהו, רוב המועמדים הפוטנציאליים סבורים שהתקופה המכריעה כשהמצב יתברר, תגיע אחרי שיעבור תקציב המדינה. אם וכאשר זה יקרה, גם הארכי־ביביסטים שבקרב חברי הליכוד עתידים להבין כי המסר שמוכרים להם, שלפיו "ממשלת בנט עומדת להתפרק עוד דקה והליכוד עוד מעט תחזור לשלטון" - אינו תואם את המציאות, וממשלת בנט כאן כדי להישאר. אז יגיע המבחן הגדול, גם של בנימין נתניהו וגם של כל מי שמתכנן לפתוח דף חדש בהיסטוריה של תנועת הליכוד.