אחרי 45 שנה, נפרד בשבוע שעבר העיתונאי, המרצה, פרשן הספורט והפרשן הפוליטי הוותיק חנן קריסטל מהשידור הציבורי - רוב הזמן ברשות השידור ובשנים האחרונות בתאגיד.

"הפרישה הזו הייתה צפויה", אומר קריסטל בן ה־77. "הרי למה החזיקו אותי בתפקיד יותר מדי? בגלל הבחירות. אם באפריל 2019 הבחירות היו נגמרות, היו משחררים אותי. אין טעם להחזיק, אני כבר שחוק, אבל הייתה עוד מערכת בחירות ועוד אחת. אפשר לומר שבזכות בנימין נתניהו יצאתי לחופש".

אתה מרגיש שסיימת את התפקיד בשיא?

"אם הייתה עוד מערכת בחירות, אני מניח שהייתי ממשיך בתפקיד. כל הסיפור בפרשנות הוא המגע האישי, הנסיעות פעם בשבוע לכנסת, הפגישות עם האנשים וקיום שיחות. הקורונה מנעה את זה, כבר לא נוסעים לכנסת ולא קובעים פגישות וזה הביא לניתוק. חוץ מזה, הגיעה תקשורת חדשה".

אתה אוהב את התקשורת החדשה?

"זה לא עניין של אהבה, זו עובדה. בעבר הייתה הבחנה בין כתב לפרשן, ואיפה מותר להביע דעות. כיום אתה גם כתב, גם פרשן, גם פובליציסט. בעיתונות המודפסת אני מבין את זה, אבל לא בטלוויזיה. ברור שזה פסול כי אתה לא יכול להיות גם וגם, אבל הפובליציסטיקה הופכת להיות היום פוליטיקה. אתה הופך להיות תועמלן בכיר. כיום אפשר לזהות כל שופר פוליטי, כולל אלה שהם לא עיתונאים. שופרות לא מפריעים לי, מפריע לי שעיתונאים ופרשנים רציניים משמשים גם כתועמלנים. לצערי זה המצב: כל אחד פרשן ואין את ההבחנה שהייתה פעם, שפרשן צריך להיות מומחה בנושא".

מהיציע לפוליטיקה

קריסטל גדל בשכונת קריית שלום בתל אביב, ומעיד על עצמו שאהבתו הגדולה הייתה כדורגל, בעיקר קבוצת הפועל תל אביב. "באופן טבעי כמי שגדל בשיכון פועלים והיה בנוער העבודה, אתה אוהד את הפועל תל אביב", הוא משחזר. "נהגתי ללכת לבלומפילד ברגל לראות משחקים. כשהתגייסתי לגולני, המשכתי לעקוב אחרי כל מה שקורה עם הפועל ובהמשך עשיתי מנוי קבוע למשחקים".

האהדה שלו לכדורגל המשיכה גם כשהשלים לימודי תואר ראשון ושני במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1976, עם הבחירות לנשיאות בארצות הברית בין ג'ימי קרטר לג'רלד פורד, אירעה התפנית בחייו המקצועיים, דווקא מיציע הפוליטיקה. "לימדתי באוניברסיטה והתמחתי בפוליטיקה אמריקאית וישראלית", הוא מספר. "לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית, ידידי הטוב פרופ' אבי בן צבי היה צריך להיות פרשן ברדיו אך זה לא הסתדר, אז הביאו אותי כתחליף והגשתי עם גבי גזית. ב־1977 גבי הזמין אותי ללוות את משדר הבחירות והתוצאה הייתה שמאז הפכתי להיות הפרשן הפוליטי של רשת ב'".

חנן קריסטל  (צילום: אבשלום ששוני)חנן קריסטל (צילום: אבשלום ששוני)


מערכת הבחירות הישראלית הראשונה שבה שימשת פרשן הייתה היסטורית.

"התחלתי במהפך 1977 וסיימתי במהפך 2021. אף אחד לא צפה אז את המהפך שיביא לסיום 44 שנות שלטון של המערך, עוד מימי היישוב העברי. זה היה שלטון משחית ככל שלטון ממושך. נכנסתי אליו עם כל פרשיות השחיתות ובאופן סמלי או לא, הגעתי למהפך הנוכחי".

במה שונה המהפך הנוכחי?

"בעבר דיברו על מפלגות, על הליכוד מול המערך. כיום זה פרסונלי וההתמקדות הייתה בבנימין נתניהו כראש ממשלה אוטוריטרי במדינה דמוקרטית. אני מחלק את תקופת כהונתו של נתניהו לשלושה חלקים: נתניהו של הקדנציה הראשונה; נתניהו של 2009־2017, שהיה ראש ממשלה מצוין לדעתי. זהיר, ממלכתי, לא מתחמם לפעולות תגמול. הוא עשה קצת שגיאות, אבל תמיד דאג שיהיה מישהו עם ברזלים אמיתיים בתור שר ביטחון, אם זה אהוד ברק או משה יעלון; נתניהו של 2018 ואילך כבר היה מסובך במשפט ויצא ללוחמה אישית נגד שומרי הסף והתקשורת. זה לא נתניהו שאני מכיר. לכן יש בזה מהדומה לשחיתות של שלטון המערך של לפני המהפך. מה שנתניהו עשה למערכת הפוליטית מדצמבר 2018, עם ממשלה של 61 מנדטים, כשהקדים את הבחירות ב־11 חודשים לפני המועד, נעשה מסיבה אחת: לעצור את המשפט שלו באמצעות כוח פוליטי, באמצעות חקיקה בכנסת, פיטור ומינוי יועץ משפטי ועוד".

אתה מאמין שהוא יחזור?

"זו שאלה מורכבת. נתניהו מחזיק את הליכוד כשבוי, וכל זמן שהוא לא מוכן לשום פשרה המסר שהוא מעביר הוא שהממשלה תיפול בקרוב. וברור שאם היא תיפול, הוא יחזור לשלטון. להתנהלות הזו יש אפקט שמשפיע על המערכת. כפרשן סיקרתי את כל מערכות הבחירות שהיו בארץ מ־1977. באף אחת מהן לא היה מצב שהשלטון היוצא לא מקבל את הלגיטימיות של השלטון הנכנס. אין מצב כזה! בנאום ההשבעה של נפתלי בנט ראינו את חברי הכנסת של האופוזיציה החדשה צועקים 'הונאה'. המנדט הוא של חברי הכנסת ואם 61 מהם הצביעו בעד הממשלה – זו הדמוקרטיה. אבל מאותו רגע הייתה דה־לגיטימציה לממשלה והאופוזיציה לא קיבלה את חוקי המשחק, ואנשיה טוענים שהממשלה לא לגיטימית. כך שאם הליכוד תחזור – נתניהו יחזור".

להערכתך ממשלת בנט־לפיד תחזיק מעמד?

"גם גדעון סער, בני בגין ונפתלי בנט מצד אחד וגם מרצ מצד שני הבינו שהמשך שלטונה של הליכוד בראשות נתניהו מהווה איום מסוים על מערכת הדמוקרטיה בישראל. זה הדבק שמחזיק אותם. גם אביגדור ליברמן וגם בני גנץ לא רואים את עצמם נופלים מבנט ביכולתם למלא את תפקיד ראש הממשלה, אבל אם שניהם, שיש להם יותר מנדטים מבנט, ויתרו מראש ולא דרשו את התפקיד זה משום שהם הבינו שהיעד חשוב יותר ולכן הממשלה הזו חזקה יותר. גם כשנתניהו באופוזיציה הם מרגישים את האיום, והדבק נשאר".

בנימין נתניהו ביום הבחירות (צילום: מרק ישראל סלם)בנימין נתניהו ביום הבחירות (צילום: מרק ישראל סלם)


בשנת 1986 חזית את ההתמודדות בין אהוד ברק לנתניהו. איך?

"העורך של 'חדשות', יוסי קליין, הציע שנכתוב תסריט דמיוני על המערכת הפוליטית בעוד עשר שנים. הכנתי תסריט לשאלה 'מי יעמוד בראש הליכוד בעוד עשור'. נתניהו היה אז השגריר באו"ם וההערכה שלי הייתה נכונה, כי חשבתי שהנושא הפרסונלי יתפוס והוא ינצח את הנסיכים של הליכוד. לגבי העבודה, המחשבה הייתה שהמפלגה מעדיפה רמטכ"לים, ממשה דיין ובר לב ועד יצחק רבין, לכן חשבתי שמנהיג העבודה יבוא מהצבא. אז הסתכלנו על אלופי צה"ל שהיו אז. ברק היה אז אלוף פיקוד המרכז והערכנו שהוא ייבחר לרטמכ"ל ושאחרי תקופת פרס־רבין הוא יהיה מנהיג העבודה. זה היה רק ניחוש".

40 שנה אחרי בחירות 1981, מה הכי זכור לך מהמערכת הזו?

"הנושא העדתי היה ההפתעה הגדולה שלי מהמערכת הזו. בבחירות של 77' הנושא לא היה קיים. המהפך התרחש בגלל ש'העבודה' התקלקלה. ההפסד שלה בא בדיליי, כשברקע מלחמת יום הכיפורים, ועדת אגרנט, פרשת הדולרים של רבין, פרשת השוחד וההרשעה של אשר ידלין, וההתאבדות של שר השיכון אברהם עופר לאחר שהועלו נגדו חשדות לשחיתות. ב־1981 הנושא העדתי פרץ כמו לבה. אני זוכר את זה כמו היום. בחגיגות המימונה, שמעון פרס יצא לשכונת התקווה והתקבל בעוינות. אם היית נוסע לשכונת התקווה לראות את הפועל תל אביב עם מכונית שעליה מדבקת 'המערך' – היו שוברים אותה. ואז כמובן נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז. הנושא העדתי התפוצץ והרחוב היה על סף מלחמת אזרחים. לדעתי ממשלת האחדות של 1984 קמה כדי להרגיע את הרוחות, אחרי אותה מערכת בחירות סוערת".

במבט לאחור, מהם הרגעים הכי גדולים לדעתך בקריירה שלך?

"לא אשכח שלפני ההתנתקות, דיברתי בשיחת אוף רקורד עם אריק שרון, שהייתה לי איתו מערכת יחסים טובה. הוא אמר לי בשקט: 'חנן, בוא נדבר כבן־גוריוניסט לבן ־גוריוניסט. בן־גוריון הקים את המדינה ואני אקבע את גבולותיה. בן־גוריון הקים מפלגת שלטון ואני אקים מפלגת שלטון'. בגלל מה שקרה לו, הוא לא הספיק לעשות מה שתכנן.
"רבין ראה בפרס אשם במה שקרה במהפך של 77'. הם השלימו פעמיים, פעם אחת ב־81' ופעם שנייה כשהם עשו את ההסכם ביניהם שפרס יהיה ראש ממשלה ורבין שר ביטחון. שאלתי אותו: 'איך הסכמת ללכת עם פרס אחרי כל מה שעבר ביניכם?', והוא אמר לי אוף רקורד: 'חנן, תיק הביטחון הוא כל כך חשוב שעבור זה אתה עושה הכל!'. שאלתי אותו: 'אם היית צריך לבחור בין תפקיד ראש הממשלה לשר הביטחון, במה היית בוחר?', הוא צחק ואמר: 'אני חושב שבביטחון'".

אריאל שרון (צילום: פלאש 90)אריאל שרון (צילום: פלאש 90)


הפרשן של המדינה

קריסטל טיפח בסוף שנות ה־70 גם קריירה של פרשן ספורט, אהבתו הגדולה. "הייתה לעמיקם רוטמן תוכנית אישית במוצאי שבת והוא נהג להזמין אותי לפרשן פוליטיקה. ומאיפה הייתי מגיע? מבלומפילד", הוא נזכר. "בגלל שגם עמיקם אוהד הפועל תל אביב, היינו מדברים בתוכנית גם על כדורגל. מאז הזמינו אותי להגיש פינות כדורגל בשלל תוכניות בקול ישראל".

בשנת 1993 זכה לפריצתו הגדולה בתחום, כשהוזמן לשמש פרשן בתוכנית הדגל של "קול ישראל" – "שירים ושערים". "הפכתי בזכות זה לסוג של 'הפרשן של המדינה'", הוא אומר. "לדעתי הייתי לא רע בזה, אבל הייתה לי בעיה. כאוהד הפועל תל אביב, לא הרגשתי בנוח לפרשן את הקבוצה בצורה אובייקטיבית אז ביקשתי שלא לפרשן משחקים של הפועל. ואומנם הייתי מזוהה עם הקבוצה, אבל האוהדים של הקבוצות האחרות קיבלו אותי נהדר".

קריסטל שידר ב"שירים ושערים" עד 2004. "נהגתי להגיע למגרשים עם טרנזיסטור ואהבתי לשבת שם ולפרשן, אבל להיות באולפן טלוויזיה ולא במגרש עם האוהדים פחות דיבר אליי, אז עזבתי", הוא אומר. "בהמשך שימשתי פרשן בתוכנית הכדורגל 'זה ברשת' של דני דבורין ויואב אביב ברדיו עד 2016".

מה אתה מתכנן לעשות כיום עם כל הזמן הפנוי שנוצר לך?

"קריאה, משפחה, מנוחה. לא לקום ב־6 בבוקר. לכל דבר יש תחליף ובוודאי שלאדם כמוני. התחליפים החדשים מתאימים לתקשורת של היום, תקשורת טכנולוגית של וואטסאפים ורשתות. אני כבר לא במשחק הזה וכל דבר טוב צריך להסתיים. אני שמח".