בעידן שבו מכהנות תשע שרות בממשלה, יכולה ח"כ לשעבר קולט אביטל להביט על תמונת השבעת הממשלה בסיפוק. מי שעוד מסוף שנות ה־50 נלחמה למען שוויון לנשים בדיפלומטיה הישראלית, רואה איך המהפכה המגדרית נושאת פרי. "אני מאושרת מהשינוי שחל ביחס לנשים בפוליטיקה", היא אומרת בגאווה.

ב־2007 היא הייתה האישה הראשונה שהתמודדה על הנשיאות מול שמעון פרס וראובן ריבלין. "השיקול שלי להיכנס למרוץ היה מגדרי", היא מודה. "רציתי להראות שאישה צריכה ואמורה להתמודד. להגיד שחשבתי שאהיה נשיאה? ידעתי שהסיכויים קטנים. אבל ידעתי שאם אני עושה את זה, אני צריכה ללכת עד הסוף, כי אנשים ראו בי את מי שלוחמת את המלחמה הזו. היה ברור שהחרדים לא יצביעו עבור אישה, והיו אמירות כל כך מקוממות, כמו 'מה פתאום שאישה לא נשואה ובלי ילדים תהיה נשיאה?'. היו שהתייחסו אליי כקוריוז, אבל הייתי נחושה להעביר את המסר שלי".

כאישה לא נשואה בפוליטיקה המצ'ואיסטית של אותה תקופה, חווית דברים שגברים לא היו נאלצים לעבור, אם זה שמועות ואם זה יחס כזה או אחר.
"לכל אורך הדרך, גם במשרד החוץ וגם בפוליטיקה. היו ימים שבהם לא הזמינו אותי למפגשים חברתיים עם קולגות מהעבודה, כי הנשים היו חשדניות שהבעלים שלהן יבגדו בהן איתי".

זכית להתנצלות משרה נתניהו.
"האמת שהיא עשתה לי עוול. הפיצה את השמועה הזדונית שיש לי רומן עם שמעון פרס, והרומן הלא קיים הזה רדף אותי ואת משפחתי במשך שנים. מה לא סיפרו עלינו? עיתונאים אמרו לי שהם יודעים שקניתי עם פרס דירה ברעננה. דברים מצוצים מהאצבע. תודה לאל, אחרי ההתנצלות השמועות פסקו".

שרה נתניהו (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)שרה נתניהו (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)


כאשת שמאל, מה דעתך על הממשלה החדשה?
"יש לי תחושה טובה לגביה, אני אופטימית. אני יודעת אילו קשיים עומדים בפניה, ויודעת גם שיש בה אנשים הגונים. העובדה שסוף־סוף יושבים יחד ימין ושמאל, אנשים שנותנים לגיטימציה אחד לשני ומנסים לעבוד יחד ולמצוא דברים משותפים - תרגיע את הציבור ותוריד את הלהבות והשנאה. גורמים מסוימים בפוליטיקה ניסו במשך השנים להפוך אותי לבוגדת משום שאני אשת שמאל. עצם הקמת הממשלה הזו לא תאפשר דברים כאלה".

מה לדעתך האתגר העיקרי שעומד בפני הממשלה החדשה?
"יש לטפל בכל מה שקורה בקרב הפלסטינים בארץ ולא להתעלם ממה שקורה בלבנון. לדעתי אחרי שהתקציב יעבור, נתניהו יבין שיש לו סיכוי נמוך להפיל את הממשלה והקואליציה תירגע".


במחבוא מתחת למדרגות

בימים אלו יצא לאור ספרה האוטוביוגרפי "הילדה עם העניבה האדומה" (הוצאת ידיעות ספרים), שבו היא מתארת את הילדות הקשה שעברה בצל השואה ובתקופת המשטר הקומוניסטי המאיים ברומניה, העלייה לישראל וקשיי ההתאקלמות בחברה הצברית. היא מספרת על תחילת דרכה כמזכירה זוטרה במשרד החוץ והפיכתה, בנחישות ובהתמדה, לאחת הדיפלומטיות המשפיעות, המחזיקה בתפקידים בכירים ברחבי העולם ובהמשך גם כחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה. "במשך שנים חבריי דחפו אותי לכתוב את הספר, אבל לא באמת ידעתי איך לגשת לזה", היא מספרת. "לפני מספר שנים, בזמן חופשה בתאילנד, התחלתי לכתוב פרק אחר פרק אבל היססתי. תהיתי אם יש לזה טעם. גם היום, אחרי שכבר פרסמתי את הספר, אני עוד קצת בחששות לגביו. חשבתי שיש בו תועלת, בוודאי לנשים. הספר מראה איך דברים התנהלו במשרד החוץ, ומה הייתה המדיניות והיחס כלפי נשים".

ספרה של קולט אביטל  (צילום: ידיעות ספרים)ספרה של קולט אביטל (צילום: ידיעות ספרים)

אביטל נולדה לפני 82 שנה בבוקרשט שברומניה למשפחת אברמוביץ', משפחה אמידה שבבעלותה היו בנק ובית חרושת. בתקופת מלחמת העולם השנייה נאלצה משפחתה לענוד טלאי צהוב, ואביה נעצר ועונה קשות. בשנת 1950, לאחר שנמלטו ממקום למקום, עלתה משפחת אברמוביץ' לישראל והשתכנה בתל אביב.

"כשהייתי ילדה קטנה, המשטר הקומוניסטי רדף את משפחתי, וערב־ערב הגיעו לביתנו בניסיון לחפש את אבי", היא מספרת. "בשנה האחרונה שלי ברומניה קיבלתי את העניבה האדומה, שמסמלת את הנוער הקומוניסטי, כי הייתי תלמידה מצטיינת. העניבה הזו הצילה אותנו, כי בכל פעם שהגיעו לעצור את אבי, הייתי פותחת את הדלת כשהעניבה האדומה על הפיג'מה שלי. זה עיכב אותם ונתן לאבי הזדמנות לברוח מהדלת האחורית".

היה קשה לחזור לאותם רגעים במהלך העבודה על הספר?
"בזמן השואה הייתי ילדה קטנה, אז אני זוכרת הבזקים של רגעים. למשל זיכרונות של בריחה ממקום למקום. כשראיתי את הסצינה שבה חיילים גרמנים הולכים ברחוב עם המגפיים בסרט 'החיים יפים', זה עורר אצלי משהו. אמרתי לאמי שאני זוכרת שהיו אצלנו בבית חיילים גרמנים, ושהייתי מתחבאת בכוך מתחת למדרגות, והיא אמרה לי שכך היה".

טראומטי.
"קשה לי להגיד לך שזו הייתה טראומה. אני זוכרת את הלילות שאנשי המשטר הקומוניסטי דפקו בדלת וחיפשו את אבא שלי, כי הייתי אז ילדה גדולה והבנתי יותר ולכן הפחד היה גדול. הפחד שאבא ייעלם, שהוא ייעצר, שיעצרו אותנו. את הפחדים האלה אני זוכרת היטב".

והפחד הזה השפיע עלייך בבגרותך?
"אני אדם שחי כמעט ללא פחדים, כך שזה לא השפיע עליי. העובדה שאבא שלי נכשל בכל העסקים שהוא ניסה לעשות בארץ; התחושות שלי בזמן התיכון, כשעדיין לא ידעתי עברית, התביישתי לפתוח את הפה והרגשתי מאוד לא בטוחה בעצמי; וזה שלא עשיתי חיל בצבא - נתנו לי את האמביציה והרצון להצליח. לקח לי זמן להתגבר על הבעיות ולהמשיך למרות שאמרו לי לא. אז גיליתי שאני לא פוחדת לפתוח את הפה ולהגיד לכולם מה אני חושבת".

בספר היא מתארת את קשיי ההסתגלות למציאות הישראלית החדשה כנערה שלא דיברה עברית ובלטה בלבוש אירופי מוקפד, "בארץ החמסינים", כפי שהיא מכנה אותה בספר. "בעיקר לעגו לגרביים הסרוגים שלרגליי", היא כותבת בספר, "ואף זכיתי לכינוי 'גרביים'. בכלל, הייתי עבורם ילדה זרה, 'סבונית' שבאה מ'שם'. כל יום חזרתי הביתה מושפלת יותר".

הקשיים הביאו את הוריה להעבירה לבית הספר הצרפתי של מסדר הנזירות ביפו ואחרי ארבע שנים שם עברה לתיכון עירוני ה' בתל אביב.
"זו הייתה תקופה די בודדה לפרקים", היא אומרת. "המצב בבית לא היה קל, גם להוריי היה קשה להתאקלם. לא הייתה הרמוניה ביניהם, הם היו טיפוסים שונים אחד מהשנייה ונאלצתי להיות בין שניהם".

באותה תקופה, בעצת חברתה המשוררת חמוטל בר־יוסף ומתוך רצון להשתלב בחברה הישראלית, עברתה את שם משפחתה ל"אביטל", כחלק מהרצון להשתלב בחברה הישראלית.

שיחות מאיימות בלילה

עם סיום שירותה הצבאי פנתה ללימודי מדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים וחלמה על קריירה של עיתונאית ולא תיארה לעצמה לאן יתגלגלו חייה. "כדי להתפרנס מצאתי עבודה זמנית כמזכירה במשרד החוץ", היא מספרת. "כשנכנסתי למשרד, נחשפתי לעולם שריתק אותי: קריאת דיווחים מכל העולם, האזנה, רישום ועריכת שיחות ומסמכים. בשנה השנייה שלי שם החלטתי שאני רוצה להיות דיפלומטית".
רצונה נתקל בתחילה בלעג ובזלזול מצד גורמים במשרד החוץ. "הם טענו שנשים לא יכולות להיות דיפלומטיות כי הן היסטריות מדי", היא אומרת. "התעקשתי וניגשתי לבחינה. הייתי אישה אחת בין אלף נבחנים, והתקבלתי. אחר כך אמרו לי שאני צעירה מדי, וגם על זה התגברתי".

מה היה המוטו שהנחה אותך אז?
"כל חיי אמא שלי נתנה לי את התחושה שאין דבר שאישה לא יכולה לעשות. היא תמיד אמרה שאישה יכולה להיות כל מה שהיא רוצה. אמא שלי, אישה אינטלקטואלית, הייתה מאוד אמביציוזית לגביי ונתנה לי את התחושה שאני יכולה הכל. היא גם הייתה מאוד ביקורתית. כשכיהנתי בכנסת, היא הסבירה לי אחרי כל הופעה שלי בתקשורת מה החמצתי ומה הייתי צריכה לומר".

ואביך?
"כשהייתי בצבא ולפני כן הוא חשב שאני קלת דעת, לא התייחס אליי ברצינות וחשב שמה שמעניין אותי זה החבר'ה, המסיבות, שחקני קולנוע וזמרים. הוא אהב אותי אבל לא עמד על עולמי ולא שוחח איתי. רק כשנכנסתי למשרד החוץ הוא התחיל לגלות אותי והשיחות בינינו הפכו לרציניות".

אביטל שירתה במשרד החוץ במשך 38 שנים, שבמהלכן עבדה במגוון תפקידים דיפלומטיים. היא הייתה מנהלת מדור תכנים במחלקת הסברה, שימשה כציר בפריז, כיהנה כשגרירת ישראל בפורטוגל, קונסולית כללית בניו יורק וסמנכ"לית האחראית על מערב אירופה. "היו לי הרבה רגעי שיא במשרד", היא מציינת בגאווה. "כשהייתי אישה צעירה ושוחחתי בטלפון עם ראשי תנועות שחרור באפריקה ואישים בכירים, צבטתי את עצמי שזה קורה לי. הרגע שבו נשיא פורטוגל באופן בלתי צפוי התנצל על 500 שנות רדיפת היהודים בארצו, היה אחד הרגעים המרגשים שהיו לי. הגעתי לפורטוגל בתקופה שבה לא היינו רצויים שם. כל קודמיי בתפקיד עזבו בכאב לב ובטריקת דלת. והנה, הנשיא לא רק הזמין אותי אליו אלא גם התנצל בפני העם היהודי. היה שווה להשקיע את כל המאמצים כדי להגיע לרגע הזה".
קולט אביטל (צילום: פלאש 90)קולט אביטל (צילום: פלאש 90)


אבל היו גם רגעים לא פשוטים, כמו למשל בשהותה בניו יורק לאחר הסכמי אוסלו: "זרקו עליי ביצים, צעקו 'קולט, הביתה', והיו גם איומים. חבורה של כהניסטים רדפה אותי. היו מטלפנים אליי בלילה ומאיימים לרצוח אותי".

איך התמודדת?
"ההומור תמיד הציל אותי. הוא אפשר לי לקחת את הכל בפרופורציות. הרי הם לא שנאו אותי אישית אלא את מה שסימלתי בעיניהם. בכל ערב כשהייתי חוזרת הביתה הייתי מדליקה את הטלוויזיה וצופה בקומדיה מצחיקה. צחוק לפני השינה הוא התרופה לכל".

הדלת הפתוחה

לפני בחירות 1999 החליטה להיכנס לפוליטיקה. היא התפקדה למפלגת העבודה ונבחרה לכנסת. "היום שבו נכנסתי לכנסת היה כל כך מרגש, חשבתי שהגעתי לפסגת החיים שלי", היא אומרת.

בדיעבד, את לא מתחרטת שנכנסת לעולם הפוליטי?
"אני שמחה שנכנסתי לפוליטיקה. הגעתי לכנסת כדי לעשות דברים ולא רק כדי לצעוק במליאה או לתפוס כותרות. באתי כדי לעבוד ועבדתי. התייחסתי לפוליטיקה כמקצוע. החיים בניו יורק חישלו אותי והכינו אותי להתמודד עם קשיים כאלה, אבל לא אשקר ואגיד שהיה תמיד נעים. לשמחתי קיבלתי לא מעט רוח גבית ועידוד, בייחוד מיוסי ביילין, שאמר לי בכל פעם שהיססתי שאני מתאימה לתפקיד. לא הייתה בעיה בחברה הישראלית שלא למדתי אותה".

בכנסת ה־15 כיהנה אביטל תקופה קצרה בראשות ועדת האתיקה. בכנסת ה־16 עמדה בראשות ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. בכנסת ה־17 כיהנה כסגנית יושבת ראש הכנסת, מ"מ יו"ר ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, חברה בוועדת הכנסת, בוועדה למאבק בנגע הסמים ובוועדת החוקה, חוק ומשפט ומ"מ בוועדת החוץ והביטחון.

"כשלאנשים היו בעיות, הם חיפשו חברי כנסת לפנות אליהם. רצו לדעת שיש מי שעונה להם בטלפון, ועניתי לכולם", היא אומרת ומעבירה ביקורת: "כיום אני רואה שיש חברי כנסת שאי אפשר להגיע אליהם. הם הולכים עם שלושה־ארבעה עוזרים שעוטפים אותם, ואוי ואבוי אם תנסה לדבר איתם. זה נוראי לדעתי. אצלנו הדלת הייתה פתוחה וכל מי שרצה - מצא אותי. תפקידו של חבר הכנסת הוא להיות נגיש לציבור. בוז'י הרצוג הוא כזה, ולכן אני כל כך שמחה שהוא נשיא מדינת ישראל".

במהלך כהונתה בכנסת יזמה אביטל תיקון לחוק חינוך ממלכתי, תיקון לחוק עבודת נשים ולחוק הבחירות. אבל מבחינתה השיא של עשייתה הוא עמידתה בראש ועדת החקירה הפרלמנטרית לבדיקות נושא איתור והשבת נכסים של נספי השואה והקמתה של החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה. "זו הייתה מלחמה מאוד גדולה", היא אומרת. "יורשים של נספי השואה קיבלו פיצוי של מיליונים, אז בסך הכל אני די מרוצה שחלק ממה שעשיתי קיבל ביטוי. היום שבו נתתי צ'ק לניצולת שואה בת 90, שבמשך שנים נלחמה כדי לקבל את הכסף שמגיע לה, היה אחד הימים שנתנו לי סיפוק בלתי רגיל, כי הרגשתי שיש תוצאה למלחמה שנלחמתי בה, שעזרתי לאנשים, שבזכותי השתפרו חייהם של אנשים. אני מניחה שהרבה חברי כנסת היו רוצים להגיע לתחושה כזו".

במבט לאחור, יש לך חרטות לגבי הקריירה?
"פה ושם אני מניחה שהחמצתי משהו, והיו גם מינויים שנמנעו ממני לאורך הדרך כי אני אישה, ואלו היו רגעים קשים. אבל בסך הכל אני שלמה עם מה שעשיתי".

הבדידות של הניצולים

בשנת 2009, לאחר שכוחה של מפלגת העבודה נחלש בבחירות, אביטל נותרה מחוץ לבית הנבחרים. היא שימשה כיו"ר המרכז הרעיוני־חינוכי של קרן ברל כצנלסון ויו"ר לשכת המסחר ישראל־רומניה. ביוני 2012 נבחרה לתפקיד יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל. כיום היא מנסה להילחם בחוק הפולני, שמנסה להגביל השבת רכוש לניצולי שואה.

"כבר כמה שנים שאני עוקבת אחרי כל מה שקורה בפולין", היא אומרת. "ההתנהלות של השלטון הפולני מובילה לשכתוב ההיסטוריה כדי להימנע מקבלת אחריות. זה קורה לעמים שהיו במשך שנים רבות תחת שלטון קומוניסטי. ברגע שהם משתחררים, הם ממציאים לעצמם זהות ובדרך מוחקים חלקים מההיסטוריה שלא נוח להם איתם. לפולנים קשה להודות שהיו ביניהם כ־200 אלף אזרחים ששיתפו פעולה עם הנאצים, שמסרו יהודים לנאצים ושרצחו יהודים. היו פוגרומים שנעשו ביהודים גם אחרי השואה, והם מתכחשים לזה ואפילו העבירו חוק שאסר על ייחוס אחריות לרצח העם היהודי בידי הפולנים או ממשלת פולין. נכון, אי אפשר להתכחש שהיו פולנים שהצילו יהודים בשואה, אבל כנראה היו רבים יותר ששיתפו פעולה עם הנאצים. עכשיו הם טוענים שגניבת הרכוש נעשתה על ידי הנאצים ושהגרמנים צריכים להחזיר לנו אותו. אבל אחרי שהגרמנים עזבו - הפולנים לקחו את הרכוש. לא רק השכנים הפולנים נכנסו לבתים היהודיים אלא גם המשטר הקומוניסטי, ועל זה הם לא מוכנים לקבל אחריות. הפולנים לא לבד. יש עוד מדינות במזרח אירופה שמנסות להתנהל באותו אופן, ואני חושבת שנגד המגמה הזו צריך להיאבק".

מהם הצעדים שצריך לנקוט כעת?
"יש לחץ בינלאומי בנושא, ויש לישראל שותפים במאבק, כך שאנחנו לא לבד. החוק הפולני החדש לא יחול רק על היהודים. יש אזרחים אחרים שרכושם הולאם, וגם לגביהם לא נעשה צדק".

מהם האתגרים העיקריים שעמדו בפני מרכז הארגונים של ניצולי השואה בתקופת הקורונה?
"יש תופעה שמתרחשת אצל ניצולי שואה מבוגרים, שהטראומות שלהם חוזרות לפקוד אותם וגם הפחדים. אני זוכרת את אמא שלי מתעוררת בלילה וצועקת 'הגרמנים באים'. בקורונה, כשאותם ניצולי שואה היו לבד, הם הרגישו שוב מאוימים, הטראומות גברו, והמצב הנפשי של רבים מהם הידרדר. האתגרים שעמדו בפנינו היו להגיע לאנשים הבודדים שהיו סגורים בבתיהם, לדאוג שמישהו יטלפן ויתעניין בהם, להביא להם אוכל, וגם לדאוג להם לטיפול נפשי. היו הרבה ארגונים חברתיים שעשו עבודה טובה בנושא. לאחרונה ניסיתי לטפל, לא בהצלחה גדולה, בבעיה של ניצולי השואה שהיו להם אמצעים להחזיק עובד זר ולעובד הזר פג תוקף האשרה והוא מגורש מהארץ בלי שהמדינה מאפשרת להביא עובדים חלופיים בגלל הקורונה. הקשישים הללו לא יכולים להישאר לבד. הנושא הזה עומד לפתחה של שרת הפנים איילת שקד, ואני מקווה שתהיה לה החמלה להבין את הצורך של אותם אנשים, שזקוקים לעזרה מסביב לשעון".

ומה לגבייך? איך העברת את תקופת הקורונה?
"יש לי כלב שהוציא אותי מהבית והייתה לי עבודה שעשיתי מהבית, אבל היו חסרים לי החברים והייתה חסרה לי תרבות. לשמחתי הייתה לי ערימה של ספרים חדשים, כך שהייתי מסודרת".

וזוגיות?
"כל חיי היו מלחמת עצמאות אחת גדולה, ויכול להיות שחיי נישואים לא היו מתאימים לי. כל אחד עושה בחיים את מה שהוא מסוגל לו ומה שהאופי שלו מכתיב לו. היו רגעים שכמעט התחתנתי וזה בסוף לא יצא, שלא באשמתי. לא יודעת מה היה קורה אילו הייתי באמת מתחתנת".

את מרגישה בגילך?
"לא, ממש לא, ואני גם לא מרגישה בהבדל בין היום לבין לפני עשר שנים. כשאני מספרת לאנשים בת כמה אני, הם לא מאמינים. אני עושה פעם־פעמיים בשבוע יוגה ושומרת על הרוח הצעירה".

כשאת מחזיקה בידייך את הספר, את גאה בעצמך?
"כן, אני שלמה איתו וגאה בו. אני מסתכלת ואומרת 'וואללה, כל ההישגים האלה הם שלי?'. יחד עם זאת אני חוששת מהאופן שבו הספר יתקבל ומקווה שזה יצליח". 