"מה פתאום ספר?", אני שואל את עמית סגל בפתח פגישתנו. "זה התבשל אצלי כמו צ'ולנט בבני ברק", הוא עונה.
יש לו חוש הומור, לעמית סגל. יתרון גדול. מכונת סקופים, חיית מסך, מלהטט ברשתות החברתיות - מהטלגרם ועד הטוויטר - האיש שכולם שונאים מכל הלב או מעריצים מכל הנשמה.
בניגוד לרבים מקוראיי, אני מחבב את סגל. עוקב אחריו עוד מאז שהיה כתב התקשורת הצעיר של גלי צה"ל והטריף את הברנז'ה בסקופים יומיומיים. בשורה התחתונה, סגל בן ה־39 הוא היום, לדעתי, העיתונאי החד והמשפיע בישראל.
זה לא סותר את העובדה שחלק ניכר מדעותיו רחוק מאוד מדעותיי או את העובדה שהוא שימש בשנים האחרונות מעין מסלקה רשמית של נתניהו וחצרניו. סגל הצליח להשתלט על מרב הטראפיק של סיפורים שמקורם בבלפור, ועשה זאת בצורה מרשימה. כמעט הכל יצא דרכו, אבל לא רק. הפס שלו היה רחב יותר מביבי. המבחן שלו הוא עכשיו, ביום שאחרי ביבי.
"אתה יודע מי יהיו בהרכב שלו בעליון?", שאל. "לא", עניתי. "סולברג, מינץ, כאלה", אמר וצחק. "אני דווקא אוהב מאוד את סולברג", עניתי. "ואין לי בעיה עם שום הרכב בעליון". כי זו ליבת אי־ההסכמה בינינו. אני מקבל את כללי המשחק. אפשר לבקר אותם, אפשר לחתור לשיפורם, אבל אי אפשר להרוס הכל כדי להציל נאשם אחד. בהקשר הזה ניסיתי להקשות עליו. מנדלבליט קם בבוקר והחליט להפיל את ביבי?
בשלב זה, שנינו פרצנו בצחוק. ואז הוא סיפר לי שההצעה של גנץ (שבאה במרומז במפגש עם חילי טרופר) הייתה המפורשת ביותר. חוץ מזה, נתנו לו להבין, יותר מפעם אחת, שהוא רק צריך לרמוז ויש לו מקום בטוח בצמרת הליכוד, בימינה ובעוד כמה. אבל הוא אפילו לא שקל את זה.
התרעות פיקוד העורף