יוסי בן-אהרון (צילום: פלאש 90)יוסי בן-אהרון (צילום: פלאש 90)

יוסי בן-אהרון

החזית הסורית

בוועידת מדריד קיבלנו שיעור. הבנתי שלחברה הערבית מסביבנו יש צבעים שונים, והקיצונית בהן היא סוריה, כמו אז כך היום. זה היריב העיקש והקשה ביותר שהיה לנו

התהליך שבסופו התקיימה ועידת מדריד החל במרץ 1991. מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר יצא אז לבירות מדינות ערב ואלינו במטרה לגשש כיצד, אם בכלל, אפשר לממש את הרעיון של ועידת שלום.

הערבים התייעצו ביניהם. הם רצו להציג עמדה ערבית מתואמת עד כמה שאפשר מול ישראל, כך שהם יוכלו, במישרין או דרך ארצות הברית, להכתיב את מהלך הוועידה והמשא ומתן. התרשמתי שנשיא סוריה חאפז אל־אסד רצה להבטיח מראש שסוריה, גם במעגל הערבי וגם במשא ומתן, תשיג את מטרותיה. עוד לפני הוועידה הוא ביטא את תפיסת עולמו, שלפיה הדרך להגיע להישגים מדיניים במסגרת דו־שיח עם מדינת ישראל היא חזית ערבית מאוחדת.

ראש הממשלה יצחק שמיר לא הסתיר את עמדתו שלפיה הוא לא מאמין בוועידה כוללת, כי לדעתו זה לא מתכון למשא ומתן אמיתי בין שני הצדדים, בהנחה שהם רוצים להגיע לסיכום חיובי. זו הייתה עמדתה של ישראל מקדמת דנא, שתמכה בדו־שיח פנים אל פנים. אבל המטרה הייתה להנמיך את גובה הלהבות ואת גובה העוינות של המדינות הערביות, כשהמובילה בהן היא סוריה.

אחרי שהוחלט על קיומה של הוועידה, קיבל אליקים רובינשטיין, אז מזכיר הממשלה, את האחריות על המשלחת לשיחות עם ירדן והפלסטינים, ואמר לי, "תיקח אתה את הסורים". אמרתי לו: "תודה רבה, אליקים". זה היה האגוז הקשה, אבל הסכמתי, מה יכול להיות. מנכ"ל משרד החוץ יוסף הדס ועמו אורי לוברני מונו לנהל את המשא ומתן עם לבנון.

לפני הסיבוב הראשון של המשא ומתן, התקיים על כל דבר דיון ארוך, לפעמים גם מתיש ומעייף. זה התחיל בזה שהסורים לא רצו להופיע לבדם אלא במתכונת פאן־ערבית מול ישראל. אנחנו פעלנו בדיוק בכיוון ההפוך - להפריד בין כל משלחת ומשלחת. במפגש הראשון היה כמעט פיצוץ, שנמנע רק כשבייקר איים על אסד, דרך ראש המשלחת הסורית, מואפק עלאף - אם אתה לא משתף פעולה, אני מכנס מסיבת עיתונאים, מפזר את הוועידה ומטיל את האשמה עליך.

שמיר לא הסתיר את עמדתו שלפיה הוא לא מאמין בוועידה כוללת. פגישת ראש הממשלה עם מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב. ליד שמיר, מימין לשמאל: בן־אהרן, נתניהו, יוסף הדס ורובינשטיישמיר לא הסתיר את עמדתו שלפיה הוא לא מאמין בוועידה כוללת. פגישת ראש הממשלה עם מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב. ליד שמיר, מימין לשמאל: בן־אהרן, נתניהו, יוסף הדס ורובינשטיי

כל משלחת הוכנסה בנפרד לאולם מפואר בארמון. הגענו למקום, ושוב היה עיכוב. חיכינו. לא היה ברור מה הבעיה. בסוף נכנסנו לאולם, אבל הסורים נשארו בחוץ. יצאתי לעיתונאים בחוץ ואמרתי, "מדברים על ועידת שלום, אבל הסורים משגעים אותנו על כל 'פיצי פיצי'". כמובן שזה הרגיז את הסורים עוד יותר.

הם רצו שוויון במעמד של שני הצדדים, ואז נקבע שארצות הברית תלווה את המשלחת הישראלית עד הכניסה לאולם, וברית המועצות תלווה את המשלחת הסורית, וכך זה היה. מלבד זה, הם תיאמו איתנו: כשאתם פותחים את הדלת, גם אנחנו נפתח. כך שיו"ר המשלחת הסורית נכנס בדלת אחת ואנחנו בדלת השנייה.

לאחר שנכנסנו, הייתה דקה אחת של שקט. הותירו אותנו לבד. לקחתי את היוזמה ואמרתי: "אנחנו באים עם תקוות שהמפגש יוביל להבנה, אולי גם להסכם שלום". אבל אז נוצרה בעיה: באיזו שפה מדברים? יו"ר המשלחת אומר לי: החלטנו לדבר בערבית. אמרתי לו: טוב, אז אני אדבר בעברית. יגאל כרמון, יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור, שהיה חבר במשלחת, ראה שהמתורגמן שלהם, שתרגם את דבריו מערבית לעברית, לא יודע לתרגם, והיה נכנס לדבריו ומתקן אותו. עד שיו"ר המשלחת הסורית אמר, בוא נעשה את זה באנגלית.

כפי שיכולתי לצפות, הוא דיבר על זה שהכנס נועד לפתור את בעיית השטחים הכבושים וזה יפתח את השער להבנה בשאר הדברים. הוא לא דיבר על שלום אלא על הסדר או הבנה. אני אמרתי: "אנחנו באים ללא דעות קדומות, רוצים דו־שיח אמיתי וכן, הבנה הדדית שביטויה הוא חוזה שלום".

במהלך השיחות, שנמשכו בוושינגטון, הגיעה אלינו חוברת שהופצה בדמשק בהוצאת שר הביטחון הסורי ובשער תמונה איומה של דמויות שנראות יהודיות חותכות את גרונו של אדם מבועת, כשהדם שמטפטף מיועד לאפיית מצות. הבאתי את זה לאחת הישיבות והרמתי את זה: "מיסטר עלאף, לאיזה שפל אתם יכולים לרדת? אני מתבייש". הרמתי וזרקתי את החוברת בכל כוחי על השולחן. הוא ענה לי, "מיסטר בן־אהרן, זה לא המקום להצגה כזו". באחד הדיונים העליתי את היחס הבלתי אנושי שבו חקרו את השבויים הישראלים. הוא עקף את זה ואמר כמה פעמים, "מיסטר בן־אהרן, אתה סוטה מהנושא, הנושא הוא הכיבוש".

שמיר לחץ גם על ארצות הברית וגם על נציגי המשלחת הישראלית לא להרפות מהתביעה להעביר את המשא ומתן לאזור, למשל שניפגש לסירוגין בשתי הבירות - דמשק וירושלים, או בגבול, כפי שהיה במשא ומתן על שביתת הנשק. את הכל דחה ראש המשלחת הסורית על הסף. פעם אחת אמר לי, אם תבואו אלינו, אני חושש שמישהו ירצה לפגוע בכם פיזית, אז למענכם, מוטב שנמשיך בסטייט דיפרטמנט.

בשורה התחתונה, משא ומתן אמיתי לקראת הסדר, טריטוריאלי או אחר, לא היה. ראש הממשלה שמיר הנחה אותנו לא לנהל משא ומתן על גבולות או טריטוריה. אמרתי בשיחות, "נגיע להסדר על הכל, כולל על הגבול, אבל בוא נדבר על נושאים ענייניים, ובראשם מתכונת השלום - חוזה שלום כמו שנחתם עם מצרים. אם אתם מסכימים לזה, נוכל לדבר". חזרתי על זה בכל מיני ניסוחים, והם דיברו רק על כיבוש, כיבוש, כיבוש, ולפעמים גם על הנושא הפלסטיני. התכנים חזרו כמו תקליט נושן.

בסופו של דבר, קיבלנו שיעור על חלק אחד מהעולם הערבי. הוועידה הזו הראתה לי שיש צבעים שונים של החברה הערבית מסביבנו ויצאתי עם הרושם שהקבוצה העקשנית והקיצונית ביותר היא הסורית, עד היום. זה היריב העיקש והקשה מכל אלה שהיה לנו.

יוסי בן־אהרן שימש כמנכ"ל משרד ראש הממשלה וראש המשלחת הישראלית לשיחות עם המשלחת הסורית בוועידת מדריד

אליקים רובינשטיין (צילום: יוסי אלוני)אליקים רובינשטיין (צילום: יוסי אלוני)

אליקים רובינשטיין

כך נפתח הצוהר

הוועידה היוותה ציון דרך היסטורי לשיחות ישירות בין ישראל לשכנותיה, ולשיחות רב־צדדיות בנושאים כמו איכות הסביבה, מים, 
בקרת נשק, ביטחון אזורי ופליטים


בימים אלה ימלאו 30 שנה לוועידת מדריד, שפתחה עידן חדש בתולדות המשאים והמתנים לשלום עם שכנינו, ירדן והפלסטינים, סוריה ולבנון, ועקרונותיה, ובראשם משא ומתן ישיר, הציבו ציון דרך משמעותי. חודשו היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם מדינות הגוש הסובייטי ובראשן ברית המועצות, וכן נפתחו יחסים עם מדינות "קטנות" דוגמת הודו וסין. הייתה לי, כמזכיר הממשלה, הזכות להיות חבר משלחת ישראל לפתיחה, בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר, ולעמוד בראש המשלחת לשיחות עם ירדן והפלסטינים, אשר החלו במדריד מיד לאחר הפתיחה ונמשכו בוושינגטון. ועידת מדריד לא זכתה למקומה הראוי בתודעה הציבורית (וכך גם שיחות וושינגטון). אזכיר את תרומתה.

הוועידה יכלה להתרחש בעקבות תוצאותיה של מלחמת המפרץ הראשונה בינואר־מרץ 1991, שבה קיימו ארצות הברית וברית המועצות, ועמן מצרים, סוריה ומדינות ערב נוספות, קואליציה בת 33 מדינות לפעולה נגד עיראק, בשל פלישתה לכווית. אש"ף וירדן נמצאו במצב לא נוח, כחשודים בשיתוף פעולה עם עיראק. הממשל האמריקאי, בהנהגת הנשיא ג'ורג' בוש האב ומזכיר המדינה ג'יימס בייקר, החליט בתום המלחמה לקדם יוזמת שלום בין ישראל לשכנותיה, שפתיחתה ועידה בינלאומית, דבר שראש הממשלה שמיר התנגד לו היסטורית. בייקר, שעד אז לא ביקר בתפקידו בישראל, בשונה מקודמיו, קיים כשמונה מסעות דילוגים באזור. גם מי שאינו רואהו כידיד מובהק של ישראל - ובוודאי סגנונו הקשוח לא היה לרוחנו - צריך להכיר בתרומתו בהקשר זה. אך שמיר ניהל משא ומתן קשוח לא פחות, והשיג את עיקר מטרותיו.

שלושה אתגרים היו לישראל: האחד, הבטחת מתכונת הוועידה, כדי שלא תהפוך לאירוע מתחדש וכופה, ותישאר חד־פעמית; השני, הייצוג הפלסטיני, נושא ותיק וקשה בהתחשב במדיניות הישראלית רבת־השנים שלא לנהל משא ומתן עם אש"ף; השלישי, מינוף המצב כך שכל המוזמנים למשא ומתן הרב־צדדי בעקבות הוועידה יהיו מקובלים עלינו, קרי, לא ייכללו מדינות שאינן מקיימות עמנו יחסים דיפלומטיים.

היעד הראשון הושג במלואו. לא ניתנה לוועידה אפשרות להתכנסות מחדש אלא בהסכמת כל הצדדים. מיד לאחר הפתיחה החגיגית החלו במדריד השיחות הבילטרליות בין ישראל לירדן ולפלסטינים, בין ישראל לסוריה ובין ישראל ללבנון, והוטעם ההיבט של משא ומתן ישיר. לקראת הוועידה, והדיונים הרב־צדדיים שבעקבותיה, חידשה ברית המועצות דאז את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, לאחר שנים רבות של ניתוק; כך גם מדינות נוספות במזרח אירופה. סין כוננה בסמוך יחסים דיפלומטיים, והודו שדרגה את יחסיה מייצוג קונסולרי שלא בבירתה לייצוג דיפלומטי מלא. אשר לייצוג הפלסטיני, ישראל עמדה על כך שתוקם משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת ושהייצוג הפלסטיני יהיה מתושבי השטחים בלבד ולא יכלול את אש"ף, והנוסחה לכך לא הייתה פשוטה. "מסמך ביטחונות" מארצות הברית הטעים את הנושאים החשובים לישראל, לעניין הוועידה, היעד של חוזי שלום, אי־כינונה של מדינה פלסטינית עצמאית ואי־משא ומתן עם אש"ף.

לייצוג המשותף עם הפלסטינים הסכימו הירדנים לא בשמחה. רובינשטיין (מימין) בוועידה לוחץ את ידו של ראש המשלחת הירדנית, עבד א־סלאם אל־מג'אלילייצוג המשותף עם הפלסטינים הסכימו הירדנים לא בשמחה. רובינשטיין (מימין) בוועידה לוחץ את ידו של ראש המשלחת הירדנית, עבד א־סלאם אל־מג'אלי

מאביב 1991 ובמקביל למסעות בייקר, נפתח ערוץ חשאי מול המלך חוסיין ואחיו, יורש העצר הנסיך חסן. ראשיתו בביקורים חשאיים בירדן של אפרים הלוי, המשנה לראש המוסד, ואנוכי, כשליחים אישיים של ראש הממשלה, ושיחות תיאום עם הירדנים במהלך משא ומתן בייקר. סייענו לירדנים בקונגרס בוושינגטון, שבו היה מצבם בעייתי לאחר מלחמת המפרץ. היה זה המשך למגע אישי שנוצר לפני מלחמת המפרץ בין שמיר למלך, אשר כבר נפגשו בעבר. נוצרה הערכה הדדית.

לייצוג המשותף עם הפלסטינים הסכימו הירדנים לא בשמחה; עוד ב־1988 הכריזו על התנתקותם מהגדה המערבית. גם הפלסטינים, שביקשו ליצור סממני עצמאות, לא אהבו זאת. בנסיבות התקופה לא הייתה ברירה. אש"ף לא היה בשיחות, אך משך בחוטים מתוניס, הגם שחלק מהנציגים הפלסטינים, כולם מאיו"ש ועזה, לא התלהבו מכך; סאיב עריקאת הורחק לעת ההיא, כיוון שהצהיר ערב הוועידה שהוא איש אש"ף.

לימים צורף, בימי ראש הממשלה יצחק רבין. הפלסטינים גם ביקשו שאחד הנציגים "יאותת" זיקה לירושלים, ונמצא פרופסור פלסטיני, וליד ח'אלדי, שנולד בה, אך גר בארצות הברית. נמצאה "נוסחת שיתוף" מורכבת בין הירדנים לפלסטינים, שפותחה בשיחות וושינגטון ללא הצלחה מלאה.

פתיחת הוועידה במדריד הייתה על ידי נשיא ארצות הברית בוש, מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב והמארח - ראש ממשלת ספרד גונסאלס. ישראל יוצגה על ידי ראש הממשלה שמיר, מדינות ערב - מצרים, ירדן, סוריה ולבנון - על ידי שרי חוץ, והפלסטינים תחת המטרייה הירדנית על ידי מי שלימים עמד בראש משלחתם, ד"ר חיידר עבד אל־שאפי מעזה. השתתפו גם משקיפים, כולל מטעם האו"ם, שלא הסכמנו כי ייתן חסותו.

מיד לאחר הפתיחה החלו השיחות הבילטרליות. נפגשו משלחותינו עם משלחת סוריה, מצדנו עמד בראש המשלחת יוסי בן־אהרן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, וסגנו דוד אפק ממשרד החוץ; עם משלחת לבנון - מצדנו בראשות יוסף הדס, מנכ"ל משרד החוץ ואורי לובראני, המתאם לענייני לבנון; ועם משלחת ירדן והפלסטינים - מצדנו בראש כותב שורות אלה; סגני בהמשך היה איתן בנצור, משרד החוץ, והשתתף גם השגריר בארצות הברית זלמן שובל.

המפגש עם ירדן והפלסטינים היה שולחן ראשון שבו ישבו ישראל, ירדן והפלסטינים למשא ומתן מדיני פורמלי, להבדיל משיחות צבאיות או חשאיות ולא פורמליות. אכן עם המלך עבדאללה והמלך חוסיין היו מפגשים חשאיים רבים. ועם הפלסטינים היו מפגשים מאז 1967, בגדרי ממשל צבאי ומינהל אזרחי; אולם ועידת מדריד סימנה שלב חדש, מדיני גלוי ופורמלי. לחיצת היד עם הנציג הירדני ד"ר עבד אל־סלאם מג'אלי, שלצדו הנציג הפלסטיני ד"ר עבד אל־שאפי, הייתה מעין אירוע פומבי מכונן.

ועידת מדריד הייתה הפתיח לכל המהלכים המדיניים הבאים, ומבחינה זו ציון דרך היסטורי לשיחות ישירות בין ישראל לשכנותיה, וגם פתח לשיחות רב־צדדיות בנושאים כמו איכות הסביבה, מים, בקרת נשק, ביטחון אזורי ופליטים. ראויה היא שתיזכר. 

אליקים רובינשטיין שימש כמזכיר הממשלה וכראש המשלחת הישראלית למשא ומתן עם המשלחת הירדנית־פלסטינית בוועידת מדריד

יוסי אחימאיר (צילום: אלוני מור)יוסי אחימאיר (צילום: אלוני מור)


יוסי אחימאיר

מה ששמיר רצה

ראש הממשלה התעקש על מהלך שיוביל למשא ומתן ישיר והניח את אבן הדרך להסכם השלום עם ירדן, שהתבצע בדרך שבה האמין מלכתחילה: שלום תמורת שלום

במטוס אל־על שעשה דרכו למדריד הייתה התחושה בקרב נוסעיו שהם טסים לאירוע היסטורי מאין כמוהו. בתא המטוס היו ראש הממשלה יצחק שמיר ופמלייתו וכן קבוצה גדולה של עיתונאים וצלמים. שמיר, כהרגלו, לפני כל יציאה “לשטח", היה ספון במחשבותיו. מפעם לפעם עלעל בניירות שלפניו - טקסט נאומו שאותו היה עתיד לשאת קבל עולם. נאום שמחשבה רבה הושקעה בו, תוך הקפדה על כל תג וכל ניסוח. נאום מקיף, שזיקק את כל אמונתו של שמיר בזכות העם היהודי לארצו ובמאמץ להשיג שלום תמורת שלום. ועידת השלום במדריד שהתכנסה בארמון המלוכה בבירת ספרד ב־31 באוקטובר 1991, הייתה פסגת מאמציו לקידום משא ומתן ישיר לשלום.

שמיר ראה בוועידה פתיחה טקסית בלבד, רבת-משתתפים, ישראל ונציגי מדינות ערב וכן ראשי שתי המעצמות הגדולות, ארצות הברית וברית המועצות. בעקבות האירוע הגרנדיוזי, קיווה כי יחלו משאים-ומתנים דו־צדדיים בין ישראל לבין כל אחת משכנותיה. בהיותו חסיד גדול של משא ומתן ישיר, הוא התנגד לוועידה בינלאומית, שבה לדידו ישראל תמצא עצמה במיעוט ובה יוטל על ישראל לעשות את כל הוויתורים, בעוד הצד הערבי יהיה פטור מפשרה כלשהי מצדו.

יריביו של שמיר מבית טענו שהוא נגרר לוועידת מדריד, שהיא נכפתה עליו, שזו הייתה תחילתו של תהליך אוסלו, ולא היא. שמיר ראה במדריד הזדמנות להעמיד במבחן את נכונות הערבים למשא ומתן אמיתי ללא תנאים מוקדמים. התקבלו כל התנאים שלו על ארגון הוועידה וצורת תפקודה, וכפי שאמר בשיחות פרטיות, “לא נעשה בה אף ויתור ישראלי לא במהות ולא בפרוצדורה, קרנה של ישראל עלתה בזירה הבינלאומית. חשבתי שזה מאורע מספיק חשוב כדי שאסע בעצמי, למרות שמדינות ערב שלחו רק שרי חוץ. הייתי גאה בזה שפתחנו את השער למשא ומתן ישיר בינינו לבין הערבים".

התוכנית לכנס את ועידת מדריד החלה לקרום עור וגידים בתחילת אפריל 1991. כינוסה התאפשר לאחר שנתקבלו רוב דרישותיו של ראש הממשלה: הוועידה תהיה חד־פעמית, תישא אופי טקסי, ולאחריה יחלו סבבי שיחות ישירות דו־צדדיות. האו"ם יוכל לשלוח רק משקיף פסיבי, ושתי המעצמות נותנות החסות, ארצות הברית וברית המועצות, לא ישתתפו בפועל במשא ומתן, אלא רק יישאו נאומים במליאה. יתר על כן, בפגישת שמיר והנשיא בוש (האב) שכנע ראש הממשלה את הנשיא לא לאזכר בנאומו את נוסחת “שטחים תמורת שלום", וכך היה. 

כל הדיונים נקלעו למבוי סתום. אחימאיר בוועידה (צילום: ראובן קסטרו)כל הדיונים נקלעו למבוי סתום. אחימאיר בוועידה (צילום: ראובן קסטרו)

שנת 1991 הייתה שנת מלחמה ושלום. מלחמת המפרץ וירי טילים על ישראל בתחילתה, פעמי שלום לקראת סיומה. שמיר עצמו העיד: “אחרי מלחמת המפרץ הייתה שעת כושר. ברית המועצות התפרקה, הערבים חיפשו משענת ונתנו אמון רב בנשיא ג'ורג' בוש. הם האמינו שיעמוד לצדם... סיכמנו על משא ומתן ישיר ללא תנאים מוקדמים. לא אפשרנו לגורמים מחוץ לאזור להשתתף, לא לאו"ם, לא נציגים אירופיים, ובוודאי לא פלסטינים מירושלים ומן הפזורה, או כאלה שמזוהים עם אש"ף. רק תושבי יש"ע".

לצד קמפיין הסברה יעיל שניהל במדריד סגן שר החוץ בנימין נתניהו, היה המוקד בוועידה נאומו של ראש ממשלת ישראל. היה זה מן הנאומים המכוננים ביותר בתולדות הדיפלומטיה הישראלית (“הנושא איננו שטח אלא קיומנו") ובמסגרת המאמצים להניע משא ומתן לפתרון הסכסוך הישראלי־ערבי. ראש הממשלה דיבר על הזכות של העם היהודי לארץ ישראל זה 4,000 שנה: “אנו העם היחיד שירושלים הייתה תמיד בירתו. אנו העם היחיד שהמקומות הקדושים לו הם אך ורק בארץ ישראל. אין עם שביטא את קשריו לארצו באינטנסיביות ובהתמדה כמונו... לא ארץ זרה כבשנו, אנו הדפנו את ההתקפה הערבית, מנענו את השמדת ישראל, הכרזנו על עצמאותה והקמנו מדינה ומוסדות ממשל בני קיימא".

ראש הממשלה תיאר בפרוטרוט את מאמצי הערבים שוב ושוב להביא להשמדת ישראל ואת הסבל האנושי שנגרם כתוצאה מכך לאומה הערבית, ופנה לנוכחים: “אני ניצב לפניכם היום לשוב ולבקש שלום, לא רק בשם מדינת ישראל, אלא בשם העם היהודי... מאבקנו להסתגלות הדדית ולשלום לא חדל... בישראל יש קונצנזוס כמעט מלא בדבר הצורך בשלום. אנו חלוקים רק באשר לדרכים הטובות ביותר להשיגו".

שמיר עוד הספיק לשמוע במליאה את נאומו רווי השטנה נגדו ונגד ישראל של שר החוץ הסורי - בטרם שב ארצה חסר אשליות, והשאיר את הזירה לצוותים לנהל משאים ומתנים ישירים בין ישראל לבין כל אחת משכנותיה: סוריה, לבנון, ירדן. כל הדיונים הישירים האלה נקלעו למבוי סתום, אבל כעבור שלוש שנים נחתם הסכם שלום בין מדינת ישראל לממלכה ההאשמית הירדנית. ועידת מדריד הייתה הקטליזטור של ההסכם, שהושג על פי נוסחת שמיר: שלום תמורת שלום.

יוסי אחימאיר שימש כראש לשכתו של ראש הממשלה שמיר וכיועץ במשלחת הישראלית לוועידת מדריד

זלמן שובל (צילום: אריאל בשור)זלמן שובל (צילום: אריאל בשור)

זלמן שובל

המלכודת הפכה להישג

האמריקאים סברו שאחרי מלחמת המפרץ בשלה העת ללחוץ את ישראל, אבל בירושלים אף אחד לא מיהר להתקפל, והגישה הזו הוכיחה את עצמה בבירת ספרד

ועידת מדריד, למרות שמה, הייתה טקס פתיחה חגיגי למשא ומתן ישיר ודו־צדדי בשושבינות אמריקאית בין ישראל לפלסטינים ומדינות ערב ותו לא. ליד השולחן בארמון המלכותי המפואר הסבו נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (האב), מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב וראש ממשלת ספרד פליפה גונסאלס — כשלצדם המנצח על האירוע, מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר, ושר החוץ הסובייטי בוריס פנקין, שכרטיס הכניסה שלו היה חידוש היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, וסביב השולחן ישבו ראשי המשלחות השונות. דברי השטנה של שר החוץ הסורי פארוק א־שרע, שכינה את ראש הממשלה יצחק שמיר "טרוריסט" וההופעה ההפגנתית של סאיב עריקאת הפלסטיני שעטה כאפייה לראשו, היו סימן רע לבאות.

יותר משמעותיים מהאירועים בטקס היו הפרקים לפניו — ואחריו. ישראל, שהתנגדה תמיד לוועידות בינלאומיות שתהיה בהן במיעוט, נערכה להדוף את היוזמה או לפחות לשנותה. המבוא ליוזמה האמריקאית היה מלחמת המפרץ, שוושינגטון סברה לגביה שהצלחתה להרכיב קואליציה ערבית ללא ישראל הגבירה את אמון העולם הערבי כלפיה ופגעה בכוח המיקוח של ישראל (הערכה שלא הוכיחה את עצמה) — ושבכך נוצר רקע מתאים ליוזמה מדינית בנושא הישראלי־ערבי. הערכתי אז הייתה שהאמריקאים נעולים על הרעיון ושעדיף להתמקד בקביעת המסגרת והנהלים. שמיר קיבל את דעתי אך הודיע שישראל עומדת על כך ש"המפגש האזורי" לא יהיה פורום למשא ומתן, אלא אירוע חד־פעמי "ללא מעורבות של האו"ם". וכך היה.

יחסיי שלי עם מזכיר המדינה היו טעונים בגלל העימותים לגבי הערבויות לקליטת עולי ברית המועצות לשעבר, כך שהופתעתי כשטלפן אליי ואמר: "אני רוצה להתחיל בתהליך השלום, ואני רוצה לעשות זאת איתך". התקיימה פגישה בנוכחות צוות עוזריו בראשות דניס רוס, שבה הודיע שכוונתו לכנס ועידה בינלאומית שתתבסס על החלטה 242 של מועצת הביטחון שלא קראה לנסיגת ישראל מכל השטחים והתנתה נסיגות בקביעת גבולות ביטחון — החלטה שהייתה מקובלת על ישראל עוד מקודם. המפגש יתקיים במדריד, בירת ספרד — אולי בגלל קרבתה לעולם הערבי. אחרי זה התחיל השלב המעשי, תחילה בירושלים, לקביעת התנאים.

שמיר, שלא נהג לקטוע את דברי אורחו, לא הסכים לכרוך את נושא ההתנחלויות במשא ומתן והפסיק את בייקר במשפט “But this is our land" - "אבל הרי זו ארצנו", כלומר שאיש לא יאמר לנו היכן לבנות או לא לבנות בארץ שלנו. בייקר הסכים לדרישת שמיר שאש"ף לא ישתתף בתהליך והוחלט שהייצוג הפלסטיני יהיה של תושבי השטחים במסגרת ירדנית־פלסטינית. בדיעבד התברר שזה היה במידה רבה פיקטיבי ושהנציגים הפלסטינים פעלו על פי ההוראות שקיבלו מיאסר ערפאת בתוניס.

 עמד על כך שזה יהיה אירוע חד־פעמי. שמיר עם ח''כ שרה דורון בוועידה (צילום: ראובן קסטרו) עמד על כך שזה יהיה אירוע חד־פעמי. שמיר עם ח''כ שרה דורון בוועידה (צילום: ראובן קסטרו)

המערכה הבאה והמכריעה עברה עכשיו לוושינגטון והציבה אותי במוקד, ובתיאום צמוד עם יוסי בן־אהרן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ואליקים רובינשטיין, מזכיר הממשלה. נוצר מעין משולש בין הנ"ל בירושלים לביני בוושינגטון. אחרי ויכוח ממושך, הוסכם שההסכמות לוועידה ייכללו במסמך רשמי. מאחר שהיה ברור שהעיתונאים יודעים על כל שיחה בבניין מחלקת המדינה או בשגרירות, המגעים התקיימו סביב שולחן האוכל בביתי בין דניס רוס וביל ברנס, לימים ראש ה־CIA, מהצד האמריקאי, וסגני הציר מיכאל שילה, ולפעמים שמעון שטיין, היועץ המדיני, ואני מצד ישראל.

האמריקאים הסכימו להתנגד לדרישת הפלסטינים לשאת נאום נפרד, אך עמדו על דרישתם להזכיר את "הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני" שמנחם בגין הסכים לה, בעבר, ולעומת זאת הצהירו ש"ארצות הברית לא תתמוך בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית"; לא היה אזכור לירושלים, וצוינו החלטות העבר בעניין הגולן. שר החוץ דוד לוי החליט שלא לצאת למדריד אחרי שראש הממשלה שמיר הודיע שישתתף באירוע בעצמו ובמקומו הצטרף למשלחת הישראלית סגן שר החוץ בנימין נתניהו. בנאומו בטקס הפתיחה הדגיש בוש, כפי שדרשנו, שהוועידה לא תכונס מחדש ללא הסכמת כל הצדדים ושעל העולם הערבי להתחשב בצורכי הביטחון "הסבירים" של ישראל, התעלם מנוסחת "שטחים תמורת שלום" ואמר שהגבולות צריכים לשקף הן את מרכיבי הביטחון והן הסדרים מדיניים. המשא ומתן המעשי בין הצדדים התקיים בין כותלי "מחלקת המדינה" בוושינגטון, כפי שהאמריקאים תכננו מראש וכפי ששיערתי שיהיה.

בתחילה שרר קיפאון בין הצדדים, אך בעקבות "דיפלומטיית הספסל" ו"דיפלומטיית הקפה", נשבר הקרח. אשר לסורים, התברר כבר ביום הראשון שאין להם כל כוונה לנהל משא ומתן אמיתי, וזו הייתה גם עמדת הלבנונים, שממילא לא העזו להמרות את פי הסורים. שונה היה המצב בשיחות בראשות רובינשטיין עם המשלחת הירדנית־פלסטינית, ואף שהפלסטינים, על פי הוראות מאש"ף, הסתפקו בהעלאת ססמאות ודרישות בעיקר לצורכי תעמולה בענייני ירושלים והפליטים, כוונת הירדנים, כפי שהודיעו, אכן הייתה להגיע להסכם שלום.

למעשה, סוכם חלק גדול מהפרטים בהסכם באותה תקופה, אף שעל ההסכם עצמו חתם יצחק רבין לאחר שהחליף את שמיר. רובינשטיין ניהל את השיחות גם אחרי חילופי הממשלה, אך תוך זמן קצר גברה התחושה שהפלסטינים טחנו מים, כנראה מפני שבאוסלו החלו מאחורי גבה של הממשלה הנבחרת הדיונים עם נציגי אש"ף.

ועידת מדריד העניקה לישראל מספר הישגים חשובים: היסודות לשלום עם ירדן והכרה דה־פקטו של מדינות ערב נוספות בישראל. שמיר הוכיח את עצמו כמנהיג עקבי ובעל עקרונות, גם מול המתנגדים מבית, ויחד עם זאת, כמדינאי פרגמטי כשנדרש. ועידת מדריד הפכה ממלכודת אפשרית להישג דיפלומטי ומדיני ברור של ישראל — מבלי שתוותר על עמדותיה הבסיסיות.

זלמן שובל שימש כשגריר ישראל בארצות הברית וכחבר המשלחת הישראלית למדריד ולשיחות בוושינגטון   

איתן בנצור (צילום: יוסי אלוני)איתן בנצור (צילום: יוסי אלוני)

איתן בנצור

הוועידה החשובה ביותר

במדריד נפגשו בכירים ישראלים, עם אויבים בדרג בכיר ונפתח תהליך שלום אזורי. הסכם אוסלו, שהגיע לאחר חילופי השלטון, משך את השטיח מתחת להישגים אלה

ועידת מדריד הייתה הוועידה הבינלאומית החשובה ביותר מאז קום המדינה, משום שנפגשו בה אויבים בדרג בכיר ונפתח תהליך שנועד להוביל לשלום אזורי ותהליכים מדיניים שישנו את פני המזרח התיכון. ועידת מדריד הייתה פועל יוצא של יוזמה מדינית שנהגתה במשרד החוץ הישראלי ושעיקריה שולבו בתנופת העשייה הדיפלומטית האמריקאית לקידום תהליך השלום במזרח התיכון. היוזמה המדינית, אשר קיבלה את ברכתו ותמיכתו של שר החוץ דוד לוי, גובשה על רקע הנסיבות הגיאופוליטיות המתהוות ותפיסת השלום בחשיבה המדינית הישראלית.

הוצע, שלא כבעבר, להניע את התהליך בשני מסלולים, בין ישראל למדינות ערב ובין ישראל לפלסטינים. מסלולים אלה ייעטפו במסלול מולטילטרלי אשר יעסוק באתגרי האזור, כלכלה, רווחה, אקולוגיה ועוד בעיות אשר מעיבות על השלום. בכך ניתן להרחיב את היריעה אל מעבר לעיסוק הבלעדי בסוגיה הפלסטינית ולשלב פתרונה במסגרת חתירה לשלום האזורי המקיף.

ביוזמת השלום של משרד החוץ היה ממד אידיאולוגי ששאב השראתו מתפיסת השלום וחזונם של שר החוץ אבא אבן, שהטיף לשלום אזורי במתכונת מדינות בנלוקס - גרעין הקהילה האירופית - ושמעון פרס אשר חתר לוועידה בינלאומית לשלום ול“תוכנית מרשל" רבתי לרווחת המזרח התיכון.

יוזמת משרד החוץ להביא בחשבון את התמורות המתחוללות שתאפשרנה את קידום תהליך השלום: נסיקת ארצות הברית למעמד של מעצמת־על יחידה נוכח הליכי פירוקה של ברית המועצות, התהוות הקואליציה הרחבה אמריקאית־אירופית־ערבית נגד שליט עיראק סדאם חוסיין, מנהיגותו ומיומנותו של מזכיר המדינה בייקר, ומאידך הסתייגות עמוקה מערפאת, שתומך בסדאם חוסיין ומעמדו במדינות ערב היה בשפל.
שר החוץ לוי החליט לקדם את היוזמה המדינית ודאג להצגת עיקריה למזכיר המדינה בייקר, שתוך זמן קצר הודיע שהוא מאמץ את תכניה ויחתור בכל מאודו למימושה. מבחינתו זו הייתה הדרך להיחלץ מהדשדוש שנוצר במאמציו הקודמים באזור, כאשר הצעותיו לא נענו על ידי ממשלת ישראל, וכתוצאה מכך המערך פרש ממנה.

בייקר פעל בתנופה מדינית אינטנסיבית, בתשעה מסעות לאזור, לירושלים ובירות ערב, תוך ניהול משא ומתן תקיף ופרטני. בישראל נתקל בהיסוסי ראש הממשלה שמיר ובהתנגדות נמרצת של אריאל שרון, משה ארנס ובנימין נתניהו. מולם ניצב שר החוץ לוי, שניהל מאבק עיקש לשכנע את שמיר ועמיתיו ללכת בדרך החדשה והמבטיחה לשלום אזורי. בייקר התמיד במאמציו המדיניים ובהדרגה, נדבך על נדבך, גיבשה ארצות הברית את התנאים ודפוס הפעולה לכינוס ועידת מדריד לשלום והתהליך אשר יושק בה: משא ומתן בשני מסלולים בין ישראל לפלסטינים ובין ישראל למדינות ערב על בסיס החלטות מועצת הביטחון 242 וכן מסלול מולטילטרלי לפיתוח אזורי בכל תחומי החיים. במהלך המאמצים המדיניים העניקה ארצות הברית ביטחונות הן לישראל והן לפלסטינים. למעשה ביטחונות אלה אפשרו לפלסטינים ולישראל להגיע להסכמים מרחיקי לכת בגיבוי אמריקאי מלא במסגרת מדריד.

פועל יוצא של יוזמה מדינית שנהגתה במשרד החוץ. אחימאיר, הדיפלומט אהוד גול ובנצור בוועידה (צילום: צביקה ישראלי, לע''מ)פועל יוצא של יוזמה מדינית שנהגתה במשרד החוץ. אחימאיר, הדיפלומט אהוד גול ובנצור בוועידה (צילום: צביקה ישראלי, לע''מ)

ועידת השלום הבינלאומית שנתכנסה במדריד ב־30 באוקטובר 1991, הייתה להישג היסטורי אדיר. ישראל, מדינות ערב, הפלסטינים לצד המעצמות, נציגי האו"ם ואירופה התכנסו לוועידת שלום שביסודה הכרה ערבית בישראל, קריאה למשא ומתן ישיר והסכמה שאין הוועידה יכולה לכפות עצמה על מי מהצדדים. כל הסדר צריך שינבע ממשא ומתן נוקב, ישיר ויצירתי. נשיא ארצות הברית בוש קרא למשא ומתן של פשרות כואבות ומקוריות המחשבה. בוש דרש משא ומתן של תן וקח, ויתורים הדדיים למען השגת שלום מקיף וכולל עשיר בתכנים דיפלומטיים, כלכליים ומסחריים ותרבותיים.

כך יצא לדרכו, בוועידת מדריד, תהליך שלום רב־אנפין. אזורי, ישראלי־ערבי, פלסטיני. תהליך אמין, שיטתי, סדור, על בסיס כללי נוהל מוצקים, הדרגתי במהותו, אשר טומן בחובו סיכוי גדול לשלום אזורי, ישראלי-ערבי וישראלי־פלסטיני. מסלולים אלה לוו בחזון פיתוחי כלכלי לרווחת הכל. המסלול המולטילטרלי בהליכי יישומו נועד לעודד שיתוף פעולה אזורי בכל תחומי החיים. חזון מזרח התיכון החדש התדפק בשער.

תהליך השלום שיצא לדרך במדריד נכנס עד מהרה למסלוליו, לעבודה מסודרת יסודית ושיטתית. משא ומתן ישיר, מקיף ונוקב, שבו על כל צד להבין שלא יקבל את מלוא מאווייו ועליו להסתגל להכיר בצורכי האחר ולתור אחר דרך הפשרה. הדיונים בוועדות התנהלו בצורה מסודרת, עם נהלים ברורים ובגישה אחראית ביותר. יש לזכור שבראש המשלחת הפלסטינית ניצב חיידר עבד א־שאפי ממייסדי אש"ף ומנהיגיו. מטבע הדברים הדיונים עוררו מחלוקות לרוב, נתגלעו קשיים ומכשולים אך ברור היה שתהליך מדריד - הסדור וההדרגתי שפועל ככלים שלובים - הוא המסגרת הנכונה לליבונם ומציאת פתרון להם.

היתרונות המדיניים שהעניק תהליך מדריד לישראל היו גדולים ומיידיים. חידוש היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות, כינון יחסים דיפלומטיים עם סין והודו, ומשא ומתן מתקדם לשלום עם ירדן. מדינות רבות בעולם הערבי, באפריקה ואסיה שיחרו לפתחה של ישראל. למעשה נשתררה אווירה של מזרח תיכון חדש, רווי עשייה ותקווה, במעש ולא כחזון אחרית הימים.

גם הקהילה הפיננסית הבינלאומית גילתה עניין רב במגוון הפרויקטים האזוריים שעתידים היו לקום כשאינטרסים של כלל מדינות ערב וישראל משוקעים בהם. הוועידות הכלכליות בקזבלנקה ובעמאן היו עדות למגמת הזרמת הון בינלאומי לרווחת האזור, שכן תהליך מדריד נתפס כהבטחה גדולה ובת־יישום לשלום.

ב־1992 עלתה ממשלת רבין לשלטון ונתהפכו היוצרות. חבריה התקשו “להכיל" את ההישג ההיסטורי, ועידת ותהליך מדריד, שבדברי הימים נזקפו לזכות ממשלת שמיר. עתה החל תהליך של משיכת השטיח מתחת לתהליך מדריד. דוברי הממשלה השמיעו טענות על דשדוש, על כבלי האידיאולוגיה של ראשי המשלחות הישראליות והאמונה ש"אנחנו" נוכל להביא להסכם שלום בתוך שנה. הוחל במהלכי התעלמות ונטרול נציגי ישראל למשא ומתן עם הפלסטינים. בהמשך בקע לפתע הסכם אוסלו, אשר לדעתי ממשלת ישראל נגררה אליו בהיסח הדעת. אוסלו גרם להשעיית והשבתת תהליך מדריד ומעתה נתחלף המשא ומתן הסדיר, המאוזן, ההדרגתי להסכם שלום מקיף במשא ומתן פרטיקולרי ייחודי עם אש"ף בראשות ערפאת, כשהסוגיה הפלסטינית היא חזות הכל, וזאת תוך הזנחת הישגי מדריד.

בחשבון היסטורי ערפאת תעתע ברבין, פרס וברק. הוא קרא באנגלית לשלום של אמיצים ובפועל עסק בלוחמה מדינית בישראל תוך הסתה ושלהוב יצרים והטלת כל רבב אפשרי בה. בערבית הוא הטיף לתורת השלבים, כשההסכמים המדיניים שמשו לה למסווה. כל זאת עד אשר גדש את סאת אכזבותיה של ממשלת ישראל בראשות שרון, שפרס היה חבר בה והוכרז כ"בלתי רלוונטי".

הסכמי אברהם, שהמוני ישראלים נהנים מפירותיהם זה מכבר, מהווים אישוש לכך שדרך השלום שתחנת מוצאה מדריד הייתה והווה הדרך הנכונה להשגת יעד השלום. זו הדרך האמינה, הסדורה, ההדרגתית לקידום תהליך שלום אזורי ופלסטיני.

כל טענה שתהליך מדריד לא אפשר התקדמות במסלול הפלסטיני מופרכת מיסודה. נאמנים עליי דברי עבד א־שאפי, מייסד אש"ף, שאמר במושב הפתיחה של ועידת מדריד כך: "במדריד נדליק את נר השלום ונפריח את ענף הזית כדי שנבטיח את עמינו ואת גאולת אזורינו רוויי הדמים".

איתן בנצור שימש כסמנכ"ל לנושאי צפון אמריקה במשרד החוץ, ממובילי ההכנות לועידת מדריד, וכמשנה לראש המשלחת הישראלית למשא ומתן עם המשלחת הירדנית־פלסטינית