קאמבק פוליטי הוא עניין סבוך. לא מעט כוכבים צריכים להסתדר בשמיים כדי שאדם שנזרק מניהול מדינה יחזור לתפקיד הרם ביותר. מבט חטוף אל ספרי ההיסטוריה מגלה שגרובר קליבלנד היה הנשיא האמריקאי היחיד שחזר לקדנציה שנייה בבית הלבן אחרי שהפסיד בדוחק בבחירות שבהן התמודד כנשיא מכהן בשלהי המאה ה־19. בבריטניה אומנם מונים 15 ראשי ממשלה שכיהנו בקדנציות מפוצלות, אבל מאז כהונת הרולד ווילסון בשנות ה־70 של המאה הקודמת, איש לא שב לדאונינג 10 לאחר שעזב אותו. גרמניה שאחרי הרייך השלישי שואפת ליציבות ואוהבת את המנהיגים שלה בתפקיד לתקופות ממושכות במיוחד, אבל לעולם לא קוראת להם לחזור מרגע שהם עוזבים את לשכת הקנצלר.

לעומת מה שקורה מעבר לים, כאן אצלנו בלבנט קאמבק פוליטי הוא כמעט עניין שבשגרה, ורבים מנבחרי הציבור שלנו מממשים את הציווי של אריאל שרון להישאר על הגלגל. היו כאן כמובן כל מיני סוגים של קאמבקים. שרון עצמו היה “סוס מת" במונחים פוליטיים עד שבנימין נתניהו הגיש לו את ראשות הממשלה ב־2001; שר התמ"ת אהוד אולמרט תפס את המקום ה־32 ברשימת הליכוד ורק תואר של ממלא מקום הפך אותו בן לילה למנהיג המדינה; ושמעון פרס הוא האיש שבעשור אחד הספיק להפוך מראש ממשלה לאדם שנזנח בקצה הפריים בנאום ההכתרה של יצחק רבין, להתמנות שוב לראש ממשלה בנסיבות טרגיות ולהפסיד את התפקיד בגלל 30 אלף קולות. לישראלים, כך נראה, יש זיכרון קצר ונפש סלחנית, אלא אם מדובר באהוד ברק.

ולמרות זאת, שלושת ראשי הממשלה האייקוניים ביותר מאז קום המדינה (יסלח לי מנחם בגין) נהנו מעוצמה גדולה כשהיו בשיאם וביצעו שגיאות מביכות כשחשו חשופים. דוד בן־גוריון, רבין ונתניהו הלכו ושבו, השתנו וחזרו לסורם, הגיעו בתחושת שליחות וסיימו באופן חמצמץ במקרה של בן־גוריון ונתניהו, ובאופן טרגי במקרה של רבין. האם מדובר בפוליטיקאים מזן מיוחד, שעומדים בשורה אחת עם ווינסטון צ'רצ'יל ושארל דה גול? האם חזרו רק משום שלא יכלו להיגמל מכוחו המשכר של השלטון, או שמא הקאמבק ותחושת השליחות כשלעצמם הם שהפכו אותם לגדולים מהחיים, עוד בעודם בחיים?

לדעתו של הפרופסור למדע המדינה ומנכ"ל משרד החוץ לשעבר, שלמה אבינרי, מדובר בשתי קטגוריות שונות של מנהיגים. "נשים בצד את רבין ונתניהו", הוא אומר. "סוד כוחם של מנהיגים כמו דה גול, צ'רצ'יל ובן־גוריון הוא בכך שהפכו מדמויות מפלגות ושנויות במחלוקת במשך עשורים למנהיגים שאיחדו עם. זה היה מצחיק אם מישהו היה אומר את זה עליהם בשנות ה־20 וה־30, כי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה צ'רצ'יל היה דמות מאוד מפלגת ונתפס כבלתי אחראי, שאפתן באופן מסוכן ושמו נקשר בכישלונות צבאיים. ברגע הקשה ביותר בהיסטוריה הבריטית החדשה הוא הפך לדמות מלכדת.

דבר דומה קרה עם דה גול: לפני מלחמת העולם הוא היה ידוע כגנרל די קיצוני, תוקפני ושנוי במחלוקת, אף שלא הייתה לו עדיין קריירה פוליטית. הוא הפך למאחד ברגע של משבר. גם בן־גוריון היה דמות מעוררת מחלוקת - 'בלי חרות ומק"י' - וברגע של משבר מול מצרים הפך לדמות מלכדת. מנהיגים נקראים בחזרה לדגל אם ברגע של משבר נדמה שיש להם את הפתרון. החולשה שלהם היא שבתום המשבר לרוב אין להם מושג איך להתנהל בפוליטיקה של היומיום".

ווינסטון צ'רצ'יל
כהונה ראשונה: 1940־1945
כהונה שנייה: 1951־1955

זה היה יום סגרירי בצפון לונדון ושני תלמידים בני 17 ניצלו את זמן ההפסקה כדי לתהות מה צופן להם העתיד. אתה תהיה דיפלומט או איש פיננסים, התנבא אחד מהם בנוגע לעתידו של האחר ומיד המשיך: ומה יהיה איתי? מתישהו האימפריה הבריטית תהיה תחת סכנת פלישה איומה ואני אהיה שם כדי להציל אותה. לא יודע מתי ולמה, אבל זה מה שיקרה. נדהם מתשובתו המשיחית משהו, הזכיר לו החבר שמאז נפוליאון לא חוותה בריטניה סכנת פלישה מכיוון היבשת, אבל לך תשכנע את ווינסטון צ'רצ'יל שהוא לא נועד לגדולות.

"החבר שאיתו הוא שוחח הפך בסוף לכומר, מה שמראה שלא תמיד הנבואות של צ'רצ'יל התממשו", מזכיר קובי חוברה, מורה ומרצה להיסטוריה, המתרגם מיצירותיו של ראש הממשלה הבריטי המנוח. "אם מנסים לפענח את האופי שלו, אפשר לומר שהוא בראש ובראשונה היה אדם שאוהב להידחף. המציאות לא תמיד תאמה לתפיסת העולם ולנבואות שלו, אבל גם בצבא וכשכיהן כלורד הראשון של הימייה - הוא תמיד דחף את עצמו למוקד העניינים. לאורך זמן התכונה הזו גרמה לכך שכוכבו הלך ודעך. הוא ספג תבוסה צורמת כמנהיג המערכה בגליפולי, טורקיה, במהלך מלחמת העולם הראשונה, ולאורך השנים הוא הפך לבדיחה. אלה שנות המדבר שלו, ואותן הוא מנצל לשני עיסוקים: כתיבה לצורכי פרנסה, ואזהרות בלתי פוסקות על הסכנות שטומן הרעיון הנאצי. אבל על סכנות אף אחד לא רצה לשמוע, בטח לא ממנו".

"יש נטייה לחשוב שצ'רצ'יל מגיע משום מקום כשהוא הופך לראש ממשלה ב־1940, אבל זה לא מדויק. האיש נמצא באותה נקודה, ולמרות שאנשים מסתכלים עליו בהתנשאות כעל סוג של אאוטסיידר, פתאום כולם מבינים שהוא צדק", מזכיר אוריה בר־מאיר, חוקר העוסק בבריטניה שלאחר מלחמת העולם השנייה ובעל הבלוג "יס מיניסטר". "במשך שנים רוב המדינאים הבריטים הזהירו בעיקר מברית המועצות, אבל כשגרמניה פולשת לנורווגיה ומתחילה המערכה במערב אירופה, ראש הממשלה צ'מברליין נדרש להתפטר. מפלגת הלייבור תופסת את עצמה ככזו שנלחמת בפאשיזם, ולכן מה יותר טבעי עבורה מלשבת בממשלת אחדות תחת ראש ממשלה שמרני שזה הדגל העיקרי שלו ומעולם לא הואשם בתמיכה במדיניות פיוס?".

אלא שהבליץ הגרמני וחמש שנות לחימה רצופות, אף שהסתיימו בניצחון, גבו את המחיר. צ'רצ'יל אומנם נחשב לאבי האומה בשנת 1945, אבל הבוחרים הבריטים חשו דווקא אז שהגיע הזמן לשנות כיוון וציפו להגדלת האחריות מצד המדינה בתעסוקה, בדיור וברווחה. הלייבור הבטיחו בדיוק את זה, וצ'רצ'יל, שהתקשה להבין את השינוי בהלך הרוח, הודח מהתפקיד. "בבחירות שנערכות חמש שנים לאחר מכן, ב־1950, התכווצה מפלגת הלייבור משמעותית וזכתה לרוב דחוק בפרלמנט", אומר בר־מאיר. "קלמנט אטלי החליט על בחירות בזק בתקווה להגדיל את הרוב, אבל השמרנים קיבלו יותר מושבים, וצ'רצ'יל שב לראשות הממשלה בתחושה שחלק ניכר בציבור מעוניין להפסיק את ההלאמות הגדולות ולהרגיע את המשק".

"אנגליה הייתה במצוקה כלכלית קשה מאוד בעשור שלאחר המלחמה וכדי לבנות את החברה שהלייבור הבטיח דרוש הרבה כסף. במיוחד כשצריך לעזור לערים שסבלו מהפצצות ולהמוני חיילים פצועים", מסביר ההיסטוריון הצבאי אלון קדיש, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית ומרצה במכללת כנרת. "קשה לבצע מהפכות בזמן משטר צנע, ומה שצ'רצ'יל והמפלגה השמרנית הציעו מנגד זו נוסטלגיה. הסלוגן היה: 'you never had it so good'".

“למרות ההפסד ב־45', צ'רצ'יל של אחרי מלחמת העולם השנייה כבר לא יכול להיות ‘has been'", מתעקש חוברה, “טביעת האצבע שלו על הרוח הבריטית הייתה כל כך עמוקה שהסברה היום היא שמי שהודח ב־45' לא היה צ'רצ'יל אלא המפלגה השמרנית, שהואשמה בסטגנציה ובמדיניות הפיוס שהובילה למלחמה. גם בקדנציה השנייה שלו, שמתחילה ב־1951, צ'רצ'יל מתעניין בתמונה העולמית הרחבה - האו"ם, שאלת האימפריה המתפוררת, המלחמה הקרה. אחרי שחזר לשלטון הוא כבר לא היה צריך להגן על אישיותו, כי נתפס כסוג של דוד המלך, למעט בקרב אלה שרצו להחליף אותו. בריטניה והעולם הסכימו לקבל את האיש עמוס המגרעות הזה, הנהנתן, הכבד, החצוף, המהמר והמנותק לפעמים, כי הוא היה משהו שמעבר ליומיום. הוא הצליח לשכנע את העולם שהוא אכן הנער בן ה־17 שיודע שהוא עומד להציל את האימפריה".

ווינסטון צ'רצ'יל (צילום: Lars Baron/Getty Images)ווינסטון צ'רצ'יל (צילום: Lars Baron/Getty Images)

שארל דה גול
כהונה ראשונה: 1944־1946
כהונה שנייה: 1958־1969

אם החזרה של צ'רצ'יל לדאונינג 10 הייתה סוג של פשרה על מנהיג מזדקן, הקריאה לשארל דה גול לחזור ולהנהיג את צרפת הייתה מהדהדת. "במובן מסוים, דה גול של אחרי המלחמה מזכיר את צ'רצ'יל בבריטניה לפניה, כי הוא טיפוס שנוי במחלוקת", מנתח קדיש. "הוא חוזר לצרפת אחרי שהממשלה החוקית שלה, וישי, שיתפה פעולה עם הנאצים וחלקים בעם הצרפתי שתמכו בווישי מתנגדים לו ותופסים אותו כמי שמרד בשלטון החוקי של מרשל פטן. הוא אפילו לא פוליטיקאי משופשף אלא גנרל שלא מגיע כראש מפלגה. זה די מזכיר את המצב של פאול פון הינדנבורג בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה: המדינה מפורקת, הממשלה מחוסלת ומי שלוקח על עצמו את השלטון הוא הגנרל, אפילו שהצבא שלו הפסיד. מצד שני, בדיוק כמו צ'רצ'יל, המעבר למצב נורמלי אחרי המלחמה גרם לירידת קרנו".

"בגדול, למרות כיסי ההתנגדות, הוא ממלא אחרי המלחמה ואקום שרק מנהיג מחתרת שנכנס עם הכוחות המנצחים יכול למלא", מוסיף ההיסטוריון הצבאי פרופ' דני אורבך. "דמיין מצב שמשטר קורס, רבים מנסים לנכס לעצמם רקורד של פעילות ברזיסטנס והבעת עוינות נגד המשטר הישן, ופקידי שלטון מתעוררים בבוקר ורואים שעל קיר הבית שלהם מתנוססת האות C - משתף פעולה. ופתאום בא מישהו שמדבר על אחדות, שטוען שהוא מייצג את צרפת הנצחית והאמיתית, והכי חשוב - שכולם היו רזיסטנס חוץ ממעט בוגדים. אז נוח לשתף איתו פעולה. אתה לא תופס אותו כמי שבא לקדנציה ארוכה, אלא כפקק שעוד רגע פורש והולך לכתוב זיכרונות".

אף שהייתה קצרה, הקדנציה הראשונה של דה גול עמדה בסימן כאוס והתאפיינה בטקסי השפלה אכזריים ופומביים של נשים שיצאו עם חיילים גרמנים. אחרי כשנה בשלטון דה גול פורש, אבל הבעיות של המדינה הנבנית מחדש רחוקות מלהסתיים, כשהמשבר באלג'יריה מפיל בפריז ממשלה אחר ממשלה. ב־1954 פורץ במדינה הצפון־אפריקאית מרד אנטי־קולוניאלי שהולך ומתפשט, וכעבור כשנתיים הוא הופך למלחמה אורבנית בתוך אלג'יר עצמה. הצרפתים מדכאים את המרד באופן צבאי, אבל נכשלים בהכרעת הוויכוח הפנימי לגבי עתיד הקולוניה שלהם. בצרפת כולה מתקוטטים בשאלות אילו זכויות מגיעות לאלג'יראים, איך צריך להתמודד עם המתנחלים הצרפתים שם, ואם להיענות לכל דרישות הצבא בנוגע לדיכוי המרד.

"המערכת לא יודעת להתמודד עם הכאוס הזה, ולנישה הזו נכנס דה גול בקדנציה השנייה", מסביר אורבך. "הוא הופך לדמות שאנשים מאמינים שתפתור את הפלונטר - וזה בין היתר משום שהוא לא אומר שום דבר ברור. אם אתה רוצה להשוות אותו לישראל, זה מזכיר קצת את ליפקין־שחק או גנץ. שניהם נחשבו למושיעים עוד לפני שנכנסו לפוליטיקה. היה ברור שהם איפשהו במרכז ונתפסים כגיבורים לאומיים, ולכן להרבה אנשים היה קל להשליך עליהם את התקוות והחלומות שלהם. הטריק הוא פשוט: אתה לא אומר מה אתה מתכוון לעשות אחרי שתעלה לשלטון, וכולם יכולים לתמוך בך. עד כדי כך שתביעה של גנרלים דרשה להעלות את דה גול לשלטון. ראש הממשלה התפטר וברור היה לכולם מי אמור לרשת אותו כנשיא ולקבל הזדמנות לפתור את הבעיה.

"ואז קורה משהו מוזר: הוא מגיע לאלג'יר וגם המתנחלים הצרפתים וגם האלג'יראים בערים הגדולות שמצפים שהוא ייתן להם זכויות, מפגינים בעדו. זה אירוע שניתן להשוות אותו לירח הדבש שאחרי אוסלו ולפני תחילת הפיגועים הגדולים, כשברק הגיע לסיורים בערים פלסטיניות כמעט ללא שמירה והתקבל בברכה. זה היתרון והחיסרון של דיבור בשפה שאיננה ברורה. בסופו של דבר הוא מחליט להיפטר מאלג'יר כדי לשמור את צרפת כמעצמה שמטפלת בענייניה הפנימיים, צופה אל אירופה ושומרת על צביונה המערבי. למרות מסכת התנגדויות שהוא עובר, וגם כמה ניסיונות התנקשות, הנסיגה מתבצעת, ודעת הקהל הצרפתית נותרת איתו. האיש שהגיע כדי לפתור את המשבר אכן פתר אותו - ובאופן הקר והציני שבו היה רגיל לפעול".

"סוד כוחו של דה גול ושל הקאמבק שלו נעוץ בכך שכאיש צבא הייתה לו סמכות שלמנהיג אזרחי לא הייתה", מוסיף קדיש. "אף אחד מהימין ומהשמאל לא הצליח, כי תמיד הצד השני הלביש עליו תדמית של בוגד. האנלוגיה שלי היא לשרון ולהתנתקות מעזה. רק אדם עם המעמד שלו כמומחה לצבא וביטחון יכול היה לעשות משהו שלצורך העניין אולמרט לא יכול היה בהיותו פוליטיקאי־אזרח. דה גול קבע שאי אפשר להישאר באלג'יריה, וכמו במקרה של שרון, זה מה שקרה".

שארל דה גול (צילום: Keystone.GettyImages)שארל דה גול (צילום: Keystone.GettyImages)

דוד בן־גוריון
כהונה ראשונה: 1948־1954
כהונה שנייה: 1955־1963

קרירות, ציניות ויכולת לקבל החלטות קשות הן תכונות שאפיינו גם את המנהיג הישראלי בתקופה של דה גול. קצת מוזר לחשוב על דוד בן־גוריון במושגים של "קריירה" ו"קאמבק" - שתי מילים שוודאי גם אותן היה דורש לעברת - אבל ראש הממשלה הראשון של ישראל נע לאורך רוב חייו הפוליטיים בין החלטות גדולות להתקטננויות שאפילו מקורביו התקשו להסביר. "סוד כוחו היה השליטה במוסדות היישוב", עונים פה אחד אורבך וקדיש על השאלה כיצד אדם ללא עבר ביטחוני או כריזמה יוצאת דופן הצליח להפוך לפוליטיקאי שאפילו יורשיו הפוטנציאליים מתחננים בפניו שיישאר.

"הוא שלט בהסתדרות, בסוכנות היהודית, וגם הפך לבן השיח מול מנהיגי העולם. אי לכך הוא גם עמד בראש המפלגה הגדולה ביותר, וכל זה ביישוב שלא היו בו עדיין מומחים צבאיים", מנתח קדיש. "הוא בנה את ההילה שלו על האופן שבו ניגש לטפל בענייני ביטחון, ולכולם היה ברור שמקבלים את מרותו. לצ'רצ'יל ודה גול היו אולי דיביזיות על מדים, אבל לאף אחד מהם לא היה מנגנון עוצמתי כמו ההסתדרות".

בשנת 1953 החליט בן־גוריון לפרוש וליישב את הנגב. הוא הציע את לוי אשכול כמחליפו בראשות הממשלה ואת פנחס לבון כשר הביטחון, אבל הראשון נמנע בשלב זה מהתפקיד, שהוטל באופן מיידי על משה שרת. "ב־53' הוא עוזב מתוך לחץ פנים־מפלגתי", מציין אורבך, "הציבור מצביע למפא"י באחוזים אדירים, אבל במקביל לסדרת טעויות שעשה ושסדקה את בסיס התמיכה שלו במפלגה, נוצרה בין החברים תחושה של מנהיג שנשאר ונשאר ולא מפנה מקום לצעירים. הסיבה היחידה שהוא נקרא לדגל כעבור שנתיים היא המתיחות הביטחונית בסיני וחוסר האונים של שרת".

הזקן שב לשולחן הממשלה, תחילה כשר הביטחון בממשלת שרת במקום לבון, "אבל גם אז, בפועל הוא זה שניהל את הממשלה", מתעקש השר לשעבר עוזי ברעם, "שרת יצג את המדיניות היונית המובהקת, שקיבלה אשראי במפלגה רק בשנות ה־80. הוא התנגד לפעולות תגמול והיה מאוד מתון בהשקפה המדינית שלו. זו אחת הסיבות שנדחק החוצה. באמצע שנות ה־50 אי אפשר היה להיאבק עם בן־גוריון והקליקה שלו".
הסילוק של שרת והחלפתו בראשות הממשלה לא גבו מבן־גוריון מחיר אלקטורלי, וההוכחה היא הניצחון חסר התקדים בבחירות 59'. לפי ההיסטוריונים, אלו הבחישה בפרשת לבון והאווירה במפלגה בתחילת שנות ה־60 שגרמו לכך שבן־גוריון חזר לאבד גובה בקדנציה השנייה.

"קח לדוגמה את פרשת המדענים הגרמנים", מציין אורבך. "ב־1962 התקיים ניסוי טילים במצרים. היו בארץ שחשבו שאלה טילים כימיים, ונפוצו שמועות אימים על נשק גרעיני וסיפורים שנאצר מתכנן שואה שנייה בעזרת מדענים נאצים. בפועל, הפרויקט הזה היה קשקוש מהרגע הראשון והמצרים לא יכלו לפתח טילים כאלה. אלא שבקהילת המודיעין הישראלית התפתח ויכוח: המוסד בראשות איסר הראל חשב שזה איום קיומי, ואמ"ן היה מפוכח יותר. בן־גוריון נתן להראל לסחוף אותו לקמפיין בלתי מרוסן נגד המדענים הגרמנים, שפוצץ את היחסים עם מערב גרמניה וגרר גם משבר ביחסים עם ארצות הברית. ישראל הסתבכה במילים של עצמה, בן־גוריון נבהל והוביל לפיטורי הראל.

"מרגע זה חצי מהאנשים במפלגה כעסו עליו כי לא הצליח להשתלט על הראל בזמן, והחצי השני כעסו עליו משום שהיו חסידיו של הראל. זו רק דוגמה להשתלשלות אירועים שלא יכולה להיגמר בדבר מלבד התפטרות ושנאה גוברת לאשכול. יש שטוענים שהיא הייתה גדולה מהשנאה לנאצר. ואם כל זה לא מספיק, מה שבן־גוריון מגלה לאימתו בסוף הדרך, כשניסה להקים את רפ"י, הוא שללא הכוח העיקרי שלו - המוסדות שבהם שלט - הוא שווה בעיני הציבור רק 7־8 מנדטים. ההילה כבר לא הספיקה".

דוד בן גוריון (צילום: פריץ כהן, לע''מ)דוד בן גוריון (צילום: פריץ כהן, לע''מ)

יצחק רבין
כהונה ראשונה: 1974־1977
כהונה שנייה: 1992־1995

להבדיל מצ'רצ'יל, דה גול ובן־גוריון, יצחק רבין לא עלה לשלטון בפעם הראשונה בגלל מי שהיה, אלא בעיקר בגלל המלחמה שממנה נעדר. היסטוריונים ופוליטיקאים שמנתחים היום את מינויו לראש ממשלה ב־1974 מספרים על פוליטיקאי צעיר ולא בשל, שהגיע דווקא בתזמון הלא נכון, רגע לפני שקיעתה של מפלגת העבודה.

עוזי ברעם הצעיר היה האיש שהתבקש על ידי רבין להציג אותו מעל במת המפלגה כמועמד לראשות הממשלה ב־1974. "לא חשבתי אז שהוא מוכן, אבל הוא היה הכי רחוק מסקנדל יום הכיפורים וזה היה מספיק. אנשים רצו ביטחון ומישהו שלא דבק בו רבב", הוא נזכר. "לעומת זאת, רבין של הקדנציה השנייה היה מעולה באופן חסר תקדים - בתשתיות, בתיירות, בחינוך ובמה לא. אוסלו היה השוני בין הקדנציות, כי הוא הוכיח שמדובר במנהיג. אחד שיודע לנהל ממשלה, שמבין מה זו פוליטיקה, שבמשך 15 שנות חברות בכנסת הקים מחנה נאמנים בתוך מפלגת העבודה ולמד לדבר גם עם יריבים פוליטיים. רק דבר אחד הוא לא הצליח לעשות: לעבוד עם פרס".

בנוגע לשאלה אם הסכם אוסלו היה סמל ההתבגרות הפוליטית של רבין או היגררות אחר שר חוץ עצמאי, מבהיר ברעם: "פרס ניגש אליי, כי הייתי מאוד מקובל על רבין, וסיפר לי שאנחנו עומדים בפני פריצה היסטורית וראש הממשלה מהסס ולכן עליי לדבר איתו. אני מאמין שלא הייתי היחיד שהתבקש לעשות את זה, ורבין באמת היסס - לא רק בגלל הפלסטינים אלא גם כי לא סמך על פרס והאנשים שלו. עם זאת, כשהוא נכנס לעניינים, הוא לקח על עצמו את כל האחריות. אני זוכר שאפילו לפני שאוסלו אושר ואלפים הפגינו מול משרד ראש הממשלה, הוא היה עוצר את ישיבות הממשלה, פותח חלון, מסתכל החוצה, רואה את המפגינים נגדו עם הכאפייה - ובהיותו ג'ינג'י נחוש החליט ללכת על המהלך ביתר שאת. הוא היה המנהיג האמיתי של אוסלו".

“רבין היה בן נאמן של הוריו. הם היו שליחי ציבור, שליחי התנועה, וכדרכם הוא חי בתחושה שחייו ניתנו לו כדי לשרת ציבור. הגישה, עוד לפני הקדנציה הראשונה, הייתה 'אם צריך אותי, אני שם'", מנתח קדיש. "דווקא התכונה האנטי־תחרותית הזו היא זו שאפשרה לו תמיד להמתין להזדמנויות. כשהוא נכנס לפוליטיקה, לא היה לו שמץ של מושג איך העסק הזה עובד. כמו רוב אנשי דור תש"ח, שידעו לנתח כישלונות ולהפיק לקחים תוך כדי תנועה, הוא בעיקר למד בקדנציה הראשונה.

"זה דבר אחד לעבוד עם אנשים שאתה בוחר בצבא והם כפופים לך, ודבר אחר לעבוד עם אנשים ששואפים להחליף אותך. בשנות ה־70 הוא למד לשתף והבין שלא כל הידע נמצא אצלו. אצל חלק מהפוליטיקאים והציבור זו נתפסה כמנהיגות חלשה, אבל בעיניי היא זו שאפשרה לו לתפקד טוב בפעם השנייה. השינוי האמיתי שחל בו בין הקדנציות הוא לא המוכנות לסגת מהשטחים. הרי עוד לפני הכהונה השנייה הוא דיבר על ‘ויזה לגוש עציון' ותמיד נחשב נִצי מבחינה ביטחונית, אבל לא מדינית. השינוי שהוא עבר נוגע לפרדיגמה שצריך להחרים את אש"ף בשנות ה־70, לעומת לדבר איתם כשחזר לשלטון בשנות ה־90".

האם תכנן לחזור מרגע שהתפטר בעקבות פרשת הדולרים, או שמא פשוט היה במקום הנכון כשהגורל זימן לו הזדמנות לשוב לכס ראש הממשלה? מבחינת ברעם התשובה ברורה: “את המנהיגים של מדינת ישראל צריך לחלק לשני חלקים: אלה שיש להם תודעה עצמית ורוצים להירשם בהיסטוריה היהודית והישראלית - כדוגמת בן־גוריון, בגין ונתניהו - לעומת כאלה כמו גולדה ורבין שהדבר לא היה בדמם. רבין חזר לא כדי להירשם בהיסטוריה הישראלית, למרות שכך נרשם בסוף, אלא כדי לסגור חוב לעצמו ולתומכיו על הנפילה בקדנציה הראשונה. לא הייתה בו את המשיחיות של פרס או ברק, וגם לא את זו של ביבי, שבדיוק מהסיבה הזו לא יכול לפרוש עכשיו. הוא לא יקבל את האפשרות שיירשם כלוזר בראי ההיסטוריה".

יצחק רבין ז''ל בעצרת בה נרצח (צילום: נאור רהב)יצחק רבין ז''ל בעצרת בה נרצח (צילום: נאור רהב)

בנימין נתניהו
כהונה ראשונה: 1996־1999
כהונה שנייה: 2009־2021

מבין כל המנהיגים שחזרו אל כס ראש הממשלה, בנימין נתניהו הוא כנראה המגוון מכולם בתפיסותיו ובדרך פעולתו. הוא גם היחיד שטרם ברור אם סיפורו הוא חומר להיסטוריונים או לפרשנים פוליטיים.

הפרשן הפוליטי של חדשות 12, עמית סגל, כמו רוב המרואיינים לכתבה הזו, לא מוכן להתנבא באשר לאפשרות לקאמבק נוסף של נתניהו. בספר הביכורים שהוציא לאחרונה, "סיפורה של הפוליטיקה הישראלית", הוא טוען שסוד כוחו של נתניהו הוא ההיצמדות לבייס ומכנה אותו "אביר שיטת הבלוק". אלא שבשיחה על דרך ההישרדות והקאמבק של ראש הממשלה הקודם הוא מזכיר גם שורה מפוארת של ניסיונות התמרכזות - מההחלטה ללכת עם מפלגת העבודה ב־2009, עם ציפי לבני ב־2013, ובהצעה לממשלת אחדות עם יצחק הרצוג. "כשנתניהו מודח מהשלטון ב־1999, יש לו מסקנה גלויה ומסקנה סמויה", הוא אומר.

"המסקנה הגלויה היא שהוא לא העריך נכונה את כוחם של מרכזי הכוח והאליטות ועליו להתפייס איתם. אז הוא מתראיין אצל יאיר לפיד, הולך לאמנון לוי, משמיע טקסטים מפויסים ומארח אנשי רוח וסופרים לפגישות דיסקרטיות. לקראת החזרה שלו הוא גם מתפייס עם האליטה הכלכלית של ישראל, שמאוד אהבה את התוכנית הכלכלית שהציג, לעומת בייס הבוחרים שלו. זה המסר הגלוי. המסר הסמוי שנתניהו מסיק אחרי הקדנציה הראשונה הוא שעליו ליצור לעצמו מוקדי כוח, משום שלאורך זמן הוא לא יוכל לחיות עם האליטות באותו כלוב. בסופו של דבר הוא חוזר בזכות מלחמת לבנון השנייה והרצון ביד בוטחת על ההגה, וגם ההישארות שלו לאורך זמן רב כל כך היא לא תוצאה ישירה של המעשים שלו או של 'ישראל היום', אלא של עליית הרשתות החברתיות".

שתי קדנציות, עשור ביניהן, וכל כך הרבה מסקנות. אז מיהו נתניהו האמיתי?
"זה שראית בשנים האחרונות. עמוק בפנים הוא הימני, החשדן מאוד כלפי הצבא, התקשורת, האקדמיה והמשפט. נתניהו של הקדנציה הראשונה ותחילת השנייה ניסה לא להסתבך איתם, ונתניהו שלאחר מכן הרגיש שהוא לא זקוק לתיווך שלהם, כי החיבור שלו לעם באמצעות הרשתות מספיק חזק. אגב, הנפילה שלו בקדנציה הראשונה לוותה בטקסטים מאוד דומים למה ששמעת בשנים האחרונות - 'הם מ־פ־ח־ד־י־ם', המתקפה על הפרקליטות בהחלטה להעמיד אותו לדין על בר־און-חברון, וכל פרשת המתנות שהתפוצצה קצת אחרי הדחתו. כלומר התיאור של נתניהו, כאילו פעם הוא היה איזה אדם עם הדר ז'בוטינסקאי והיום הוא תואם דודי אמסלם, הוא לא נכון. יש שני נתניהו, והנתניהו האמיתי הוא לא נסיך רוויזיוניסטי שרואה ביראה את השופטים ואומר 'אני מכבד את התקשורת על אף שהיא תוקפת אותי', ו'מלוא כל הארץ משפט'. ממש לא. לכן כבר מההתחלה הנסיכים בליכוד לא אהבו אותו. נתניהו בבסיסו הוא באמת מהפכן, הוא רק לא הרגיש בזמנו שהוא יכול לבצע מהפכות".

אם הוא נפל בפעם הראשונה משום שלא נצמד לבייס, מה מפיל אותו בפעם השנייה?
"בגדול, הטעות היא לריב עם יותר מדי אנשים. אבל זו לא איזו טעות אסטרטגית כמו זו של ציפי לבני שמפספסת ראשות ממשלה כי היא לא נותנת לש"ס מה שהם רוצים. בסוף, באורח חיים של פוליטיקאי צמרת, זה תמיד קורה. הרי למה הוא הסתבך עם כל כך הרבה אנשים? כי הוא שם הרבה שנים. כל ראש ממשלה ישראלי הותיר אחריו שובל של פוליטיקאים כועסים ומאוכזבים, אולי למעט משה שרת, והסוף של כולם ידוע".
גם עוזי ברעם מסכים שבראש ובראשונה מדובר ביחסים הבין־אישיים: "הוא היה מנהיג בשיא כוחו שלא הבין שהוא מגדל מתחת לאף קבוצה שלמה וממורמרת שתפגע בו ברגע שתוכל. במקום לנסות לקרב אותם, לחבק את גדעון סער אחרי הפריימריז ולמנות אותו לשר התשתיות, הוא התנשא עליו מתוך תחושה של כוח בלתי מעורער".

התומכים שלו יטענו שזה סימן שהוא זיהה בזמן את מי שרצה ברעתו.
"וכאן נכנסת אידיאולוגיית ה'רק לא ביבי'. כשהיסטוריונים יחקרו את התקופה, הם יעניקו למחאת בלפור חשיבות גדולה פי עשרה יותר ממה שאנחנו מחשיבים אותה היום. מולם אומנם עומדים הביביסטים, ועוד מספיק אנשים שבעיניהם הוא היה ראש ממשלה טוב, אבל מרגע שמול המיתוס הביטחוני של נתניהו קם מיתוס אחר, אפילו אם הוא חד־פעמי, זה הפך לקש ששבר את גב הגמל. ועם זאת, אני לא חושב שאפשר לומר שזה נגמר. במקום לפיד לא הייתי אומר ש'תם עידן נתניהו'. מנהיג שלקח 30 מנדטים של הליכוד לאופוזיציה ואיבד את כל הג'ובים - כשבכל מפלגה אחרת היו מעיפים אותו ושם הוא נשאר דומיננטי - זה סימן שהוא רחוק מסיום הקריירה".

בין שנתניהו הוא סוג של בן־גוריון - שמוכרע על ידי הסובבים אותו שמעולם לא ספר - ובין שמדובר בהפסקת פרסומות נוספת, אין ספק שההיסטוריה מאירה באור אחר מנהיגים שידעו לחזור לפסגה. "דיוקלטיאנוס היה קיסר רומאי עוצמתי שפרש לחיים בארמונו אחרי שאיבד אחיזה בשלטון", משחזר אורבך, "כעבור כמה שנים האימפריה נקלעה למשבר, ושליח מיוחד שהגיע לחווה שלו ביקש ממנו לחזור. תשובתו לשליח: 'תראה איך הכרובים גדלו פה יפה, למה שאחזור?'. הוא לא חזר. המנהיגים שדיברת עליהם תמיד נשארו בסביבה, ניצלו הזדמנויות, ומעולם לא עשו ניסיונות קאמבק פתטיים".
"אני לא יודע אם זה קשור למנהיגים שנתפסים כמאחדים או מפלגים", אומר סגל. "הרגש של אנשים הוא מתעתע. בן־גוריון, פרס, בגין ורבין היו מנהיגים שהעם היה מפולג לגביהם כל הזמן. על פרס דיברו בתיעוב ומצד שני העריצו אותו, על בגין אין צורך להרחיב את עומק המחלוקת, ורבין בא לקדנציה השנייה שלו בתחושת דחיפות שזו הפעם האחרונה שבה לשמאל יש רוב של 61 מנדטים. הנטייה שלנו הרבה פעמים היא להגיד 'פעם היו מדינאים והיום יש פוליטיקאים'. זה לא נכון. צ'רצ'יל עמד בפני רגע מסמר שיער במלחמת העולם השנייה עם הצבעת אי־אמון, שאם היא עוברת אז לא הממשלה שלו נופלת, אלא בריטניה נופלת. הוא נזקק למינויים סיטונאיים כדי להחזיק את הממשלה. בן־גוריון התפשר והתפשר והתפשר, כולל בנושאי דת ומדינה שמשפיעים עלינו עד היום.

ההיסטוריה בדרך כלל בוררת את המוץ מהתבן ומסתכלת על המדינאות ולא על עבודות האינסטלציה של הפוליטיקה, אבל אני ממש לא מקבל את ההנחה הרומנטית שאומרת שפעם היה פה אחרת. יום אחד יזכרו גם את נתניהו ובנט בערגה, כאנשים שהיה להם כבוד למילה והיו מדינאים. צריך רק זמן. כך או כך, דבר אחד ברור: כשהם חוזרים לתפקיד הבלתי אפשרי של ראש ממשלת ישראל, הם טובים יותר. לדעתי החוק הנוכחי מאפשר להיות ראש ממשלה החל מגיל 30, אבל אפשר בשקט להעלות את זה ל־60. רבין בפעם הראשונה לא מצא את עצמו, שרון אפילו כפוליטיקאי לא התחבר למערכת, וגם נתניהו היה שונה לחלוטין. בקדנציה הראשונה הם בעיקר מתגלחים על הזקן שלנו".