באמצע החיים והקריירה כרואה חשבון התייצב עיסאווי פריג' בפני אביו והודיע שבכוונתו להתמודד לכנסת. והאבא פלאח בכפר קאסם, כריזמטי מאוד, מגדל עגבניות ומלפפונים ואת 12 בניו ובנותיו “באגרוף של ברזל". “אבא הסתכל עליי ופרץ בצחוק גדול", נזכר השר לשיתוף פעולה אזורי. “הוא פשט את כף היד, הצביע עליה ואמר, כשיצמחו לי שערות במקום הזה, אתה תהיה חבר כנסת". שבע שנים חלפו מאז. פריג' נבחר לכנסת, ואביו זכה לכינוי המכובד “אבו עיסאווי", כי בנו לא רק הפך לשר המוסלמי השני בתולדות המדינה אלא גם נסע לפני שבועיים לאוסלו לחדש את השיחות על הסכמי השלום מהצד הכלכלי. “אוסלו היא עיר מיוחדת ויפה", הוא מאפיין ספק בתמימות, ספק בקריצה, “אבל אצל האזרח הישראלי אוסלו לא נתפסת בכלל כעיר בירה אלא רק כמשהו פוליטי".

מה רציתם להשיג באוסלו?
“נסענו להחיות את הסכם אוסלו, לחדש את התקווה. אוסלו חי אבל לא נושם, אני מחיה אותו, עושה לו הנשמה, כי הפריזמה הביטחונית היא לא רק ביטחון, היא גם כלכלה".

למה דווקא עכשיו?
“הסכמי אוסלו מורכבים מנספח ביטחוני שמיושם ומנספח כלכלי שלא היה מיושם בשטח. לצערי, השרים שהיו בממשלה לפניי לא נתנו לנושא הזה חשיבות ולא ראו באוסלו מרכיב מרכזי בסדרי העדיפויות. מאז החתימה על הסכמי אוסלו ניהלנו את הסוגיה הכלכלית מול הפלסטינים על ידי מתאם הפעולות בשטחים ממקום של אדנות. המשרד שלי אחראי על יישום ההסכם הכלכלי של פרוטוקול פריז, ולכן מכוח הסמכות שניתנה לי ממדינת ישראל נסעתי לאוסלו בגישה חדשה, לנסות להביא להטבת התנאים הכלכליים ברשות הפלסטינית. בפעם הראשונה אחרי שנים של קיפאון קיימנו באוסלו כנס של הקהילה הבינלאומית בהשתתפות המדינות התומכות שהתחייבו בהסכמי אוסלו לעזור לרשות הפלסטינית. 27 מדינות וגופים פיננסיים הגיעו להשתתף בכנס הזה".

אז אנחנו מדברים על חידוש אוסלו הכלכלי?
“מה שאני עושה באוסלו זה אינטרס לישראל ולרשות. הכל מתחיל בסוגיות כלכליות, כי הקיום זה ההווה ובלי הווה אין עתיד. אנחנו כלכלה של העולם החדש, והרשות הפלסטינית היא כלכלה של עולם שלישי. דרך הזיווג הזה נולד בן חורג, דרכו מתבצעת כל הכלכלה השחורה שאנחנו סובלים ממנה".

כלכלה שחורה?
“הפכנו להיות חברה שמעודדת סחר עובדים. הפלסטינים שנמצאים בישראל בצורה לא חוקית מקבלים תשלום במזומן שהוא הון שחור. אצלנו יש חוק למלחמה במזומנים, אבל החוק הזה לא קיים ברשות הפלסטינית, ולכן היא הפכה למכבסה של ההון השחור שמשפיע גם עלינו. מדובר בדלת מסתובבת של מזומנים במיליארדים שנמצאים ברשות, וכל מי שרוצה להלבין כסף הולך לשם. צריך להקים מנגנון משותף ולחוקק חוקים שיילחמו בזה, כי אנחנו והפלסטינים זה מרחב כלכלי אחד, אז אנחנו דוחפים למהלך שכל מאות אלפי העובדים הפלסטינים במדינת ישראל יתחילו לקבל את השכר שלהם בהעברה מסודרת לחשבונות הבנק שלהם בשכם, ברמאללה ובחברון, ולא במזומנים או בצ'ק שנפדה אצל חלפן".

מה עוד עדכנתם מהסכם אוסלו המקורי?
“הגדלנו את צוותי המעקב ופתחנו ציר עבודה להרחבת מעבר רפיח ומעבר אלנבי. בהסכם אוסלו הכלכלי נקבע שיש רשימה של מוצרים וכמויות שהרשות הפלסטינית מורשית לייבא מחו"ל. מאז החתימה על הסכמי אוסלו האוכלוסייה גדלה, גם התל"ג והצריכה גדלו, וצריך לעדכן את הרשימות ולהרחיב אותן. בנוסף ניסינו לקדם את הנחת צינור הדלק במסוף ג'נין. ישראל תניח את הצינור, והפלסטינים ייקחו דרכו את הדלק במקום מאות המשאיות שעוברות כל חודש מישראל בכבישים לשטחי הרשות. זו סוגיה כלכלית לרשות אבל גם ביטחונית ובטיחותית למדינת ישראל. הדברים האלה כבר מתחילים להתגלגל. עד היום הם נעשו מתחת לשולחן, ואנחנו מעלים את זה על השולחן. כמו למשל יבוא בשר קפוא ולא כשר. על פי הסכמי אוסלו, מותר לרשות לייבא עד 12 טונות בשר קפוא לשנה. בשנים האחרונות כבר היו מקרים שאישרו מעבר למכסה הזו, אבל באופן שרירותי, דרך מחוות רצון טוב של פקידים. אני אומר, בואו נעדכן את ההסכמים. ממה אנחנו בורחים? לא עדיף ישר ודוגרי במקום בדרך עקומה?".

איך המדינות שהשתתפו בכנס באוסלו הגיבו?
“יש תרומות, המדינות שתורמות הכי הרבה הן נורווגיה, בריטניה, גרמניה ושוודיה. הבעיה היא שב־2011 סך התרומות לרשות עמד על מיליארד ו־300 מיליון דולר. היום התרומות עומדות על 400 מיליון דולר בקושי. איך רשות פלסטינית ש־70% מהתקציב שלה בנוי על כספי המסים שישראל מעבירה כל חודש יכולה לשרוד ככה? בשנים האחרונות הפלסטינים הגיעו למצב של משבר נזילות פיננסי שמאיים על קיומם. אני אומר את זה הכי דוגרי: הרשות מתקשה לשלם משכורות לעובדיה, וביום שהיא לא תשלם, יהיה כאוס. והכאוס לאן יוביל? צריך להבין שהרשות בסכנות קיום. האם אנחנו ערוכים לזה?".

למרות המצוקה הכלכלית, הרשות ממשיכה להעביר תמיכה כספית נדיבה למשפחות מחבלים פלסטינים שנהרגו ולאלו הכלואים בישראל.
“בעיית האסירים מעכבת את גיוס התרומות מהאמריקאים בגלל החוק שקבע שאסור לשלם למשפחות אסירים. גם אנחנו בישראל מקפיאים החל מפברואר 2019 את שווי הכספים שמועברים למשפחות האסירים. זה הצטבר ל־400 מיליון דולר. בכנס באוסלו שאלו אותנו, איך אתם מקפיאים את הכספים ומצד שני מבקשים תמיכה מהעולם? הרי הבעיה אצלכם, שחררו את 400 המיליון ולא תצטרכו את העולם".

ומה ענית?
“שיש הבדל בין הרשות הפלסטינית לאוכלוסייה הפלסטינית".

למה המדינות הערביות לא תומכות בפלסטינים?
“מדינות ערביות הפסיקו לתמוך בפלסטינים בגלל הסכמי אברהם. זה יצר משבר בינן לבין הרשות הפלסטינית. הרשות עשתה שגיאה חמורה שלא לקחה חלק בתהליך. עשר שנים היה קיפאון מדיני מוחלט בכל החזיתות עד הסכמי אברהם, וכשסוף־סוף יש תזוזה משמעותית, הפלסטינים היו צריכים להיות חלק ממנה".

נגעתם גם במישור המדיני באוסלו?
“נפגשתי עם ראש הממשלה ושר האוצר הפלסטינים ועם שר החוץ הירדני ועלתה סוגיית האופק המדיני. תמיד הסוגיה הזו עולה. ראש הממשלה הפלסטיני רצה לדעת מה עם הסוגיות המדיניות. כל צד מעלה את הסוגיות שבוערות בו, אבל אין לי מנדט לזה. נשלחתי לקדם את הפרויקטים הכלכליים".

זה לא דבר של מה בכך שראש הממשלה נפתלי בנט ושאר מנהיגי הימין בממשלה שלחו אותך לחזק את אוסלו, גם אם רק במישור הכלכלי.
“אף אחד לא שלח אותי. הלכתי לפי סמכות המשרד לשיתוף פעולה אזורי. הממשלה הזו קמה כשמפלגה ערבית היא חלק מהקואליציה. זה אירוע מכונן במדינת ישראל. השרים שהיו עד היום לא פעלו ליישום כלכלי ישראלי־פלסטיני. השר אופיר אקוניס שהיה לפניי במשרד הזה אפילו לא ראה לנכון לעשות איתי חפיפה. למרות שהוא עמד בראשו, הוא חיכה עד יומו האחרון כדי להצהיר שהמשרד שלו מיותר. את אקוניס עניינו קפריסין ויוון. אותי מעניינות מדינות המרחב סביבי כמו ירדן, מצרים והפלסטינים. אני חושב שהעתיד הוא שם, ושם צריך לפעול. אני עובד מול משרד החוץ ומתואם מול ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד, שהחמיא לי על הייצוג ועל ההופעה ועל הכבוד שקיבלנו ממדינות העולם בכנס".

גם בנט החמיא לך?
“לא הייתה שיחה בינינו, אבל אנחנו עושים את העבודה שלנו בלי לחכות לפרגון או קרדיט. מה שחשוב לי הוא המפגש, השיח, החזרת התקווה לחלל האוויר. יש אנשי מקצוע מישראל שיושבים עם אנשי מקצוע מהרשות ודנים בפרויקטים ואני כראש המשלחת וכשר בישראל נותן את המטרייה הפוליטית. אני נותן את הכיוון, הם משלימים את המהות".

ומהם הכיוון והמהות?
“אנחנו מחדשים את הקשר ומחזקים את הרשות ועושים פולו־אפ למפגשים הדדיים בין אנשי המקצוע ומכניסים את נציגי הקהילה הבינלאומית לסיפור. עד היום לא היינו רגילים למפגשים כאלה. ופתאום יש מפגשים. זה דרמטי. התוצאה מתחילה ממהלכים קטנים, ואנחנו באנו לעבוד ולתקן את העיוות שהוזנח במשך עשור".

גם נציגי הרשות הפלסטינית הרגישו כמוך?
“נציגי הרשות שיתפו פעולה בצורה יוצאת מן הכלל. גם הם יצאו אופטימיים. עצם קיום המפגשים באוסלו הוא חידוש בעיניי ובעיניהם. אפילו שר האוצר הפלסטיני שהתחיל להציג את תקציב הרשות אמר בכנס: ‘זה מאוד מרגש אותי, כי זו פעם ראשונה שאני מציג את התקציב של הרשות הפלסטינית בנוכחות שר ישראלי'. זה היה פתיח. זה היה סימבול".

ככה הרגשת?
“כן. לכל אורך המפגשים והכנס הרגשתי שאני עושה משהו, שאני חלק ממהלכים. ישראל היא המדינה שלי, יש לי שותפות גורל איתה, אני חלק אינטגרלי מהציבוריות הישראלית, אבל גם העם הפלסטיני הוא האנשים שלי. במקביל אני גם בנו של העולם הערבי והאומה הערבית, ולכן השלום ופתיחת אופק בין מדינתי לבין המדינה של בני עמי מבטיחים את קיומי ומתרגמים את ההוויה של העתיד שלי ושל ילדיי. לראות את מדינתי ביחד עם האנשים שאני שייך אליהם מבחינה לאומנית היה שיא השמחה. זה הכניס בי רוח מרוממת. אמרתי לעצמי, אפילו שאני עושה משהו שהוא בגדר ניסיון, עצם הניסיון הוא בגדר עשייה".

עיסאווי פריג' עם ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד אשתייה (צילום: המשרד לשיתוף פעולה אזורי)עיסאווי פריג' עם ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד אשתייה (צילום: המשרד לשיתוף פעולה אזורי)

פריג' הוא אחד השרים הרהוטים במליאה, ויחד עם זאת - מהשקטים שבהם. כשהאווירה מתחממת, פריג' מעדיף להקליל ולשבור את המתח. יש לו חוש הומור ותפיסה חברתית מכילה, ונדמה שהשפעת מקצוע האם שלו כרואה חשבון על המרחב הפוליטי (“לא זנחתי את התחום וגם השנה חידשתי את הרישיון") יצרה אצלו שילוב של פילוסופיה פרגמטית. בקדנציה הקודמת נחשב לחבר כנסת פעיל בייצוג ערביי ישראל ונשא את דגל המאבק באלימות בחברה הערבית. אבל מאז שנכנס ללשכת המשרד לפיתוח אזורי, נדמה שהעדיף להתמקד בחצר במקום בבית ולהחליף את הטיפול בערביי ישראל לטובת הערבים שמעבר לגבול. “השינוי הוא מכוח התפקיד, אבל אני לא מזניח את הבעיות הפנימיות, כי הבית בוער", הוא אומר. “כדי שנצליח בחוץ צריך להוכיח שגם בתוך מדינת ישראל יהודים וערבים יכולים לחיות ביחד".

האלימות בחברה הערבית שוברת שיאים ומגיעה למצב של יריות בפתח בית חולים בלב מדינת ישראל.
“הזנחת ערביי ישראל לאורך השנים יצרה מצב של אנרכיה רוחבית. החזק שולט, והצעיר הערבי מבין שמשתלם להפעיל כוח. 2% מהחברה הערבית משליט סדר יום של אלימות על 98%. דבר כזה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית ומתקדמת. ברגע שיש לי מיליון וחצי ערבים שחיים כחצר אחורית בתוך מדינתם, והמדינה של משה ומוחמד נותנת ביטחון אישי למשה, ולמוחמד היא אומרת שישבור את הראש, אז מגיעים ל־120 הרוגים בשנה. אני גר בכפר קאסם, ראש העין רחוקה ממני בשתי דקות, ולא יכול להיות ששוטר עוצר אזרח שמשתולל בכביש בראש העין ואומר לו, את זה תעשה בכפר שלך ולא כאן. עד לא מזמן, התהליך היה לדחוף את החברה הערבית להתנהל כמערב פרוע".

רק המדינה אשמה?
“האנרכיה בחברה הערבית הגיעה מההזנחה של הרשויות. ברגע שאין הרתעה ואכיפה, משתלם להיות עבריין".

אבל איפה האחריות למאבק בפשיעה דרך חינוך, אנשי דת, ראשי רשויות?
“כל איש ואיש, גם אנשי הדת, דואגים לאינטרסים של עצמם. כשמישהו מנסה להשיג משהו בדרך לא חוקית ואלימה, מי אמור לתת לקורבן את ההגנה? יש מסר מרכזי שהממסד מעלים עין והעבריינות משתלמת, ולכן האלימות חלחלה למגזר".

המסר הזה אחראי לאובדן המשילות בדרום?
“הבדואים סובלים מהכי הרבה הזנחה, ולכן יש אצלם הכי הרבה אלימות. ברגע שאתה גדל ביישוב בלתי מוכר בנגב, ולא הולך לבית ספר כי אין עליך רישום או בקרה וגם בגלל שהדרך לבית הספר אורכת עשרה קילומטר, אז איזה מוצר תקבל? היריות בפתח בית החולים לא יכולות להיות הסיבה שמקפיצה את הרשויות לפעולה. אלימות היא אלימות, ולא משנה אם היא מתרחשת ביישוב לא מוכר, בחתונה או בפתח בית חולים. הממשלה הגדירה תוכנית עומק למאבק באלימות במגזר הערבי. חבל שנזכרו רק עכשיו, אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא".

נדמה שאתה מקדיש תשומת לב רבה יותר לערביי הרשות מאשר לערביי ישראל. רק לפני חודשיים נפגשת עם אבו מאזן בלשכתו במוקטעה.
“הלכנו באופן עצמאי כיוזמה אישית במסגרת מפלגת מרצ. הפגישה הייתה הצהרתית בכדי להגיד שפתרון שתי המדינות עדיין מונח על השולחן".

מה אירע בפגישה?
“ראיתי מולי אדם שעדיין מאמין שאין דרך אחרת מלבד הידברות. אבו מאזן אמר, חבר'ה, עזבו, אל תדברו על פתרון וגם לא על לוח זמנים. רק בואו ניפגש. הוא העביר דרכנו הזמנה פתוחה לימין, אפילו לפני השמאל".

העברת את ההזמנה לראש הממשלה?
“דיברנו עם מי שצריך, והבנו שמדיניות הממשלה כרגע היא לא שם".

אתה פועל למען החברה הפלסטינית, אבל האם האינטרס הישראלי לא דחוף יותר?
“אני רודף שוויון וצדק חברתי גם בתוך הארץ וגם מחוצה לה. אבל נכנסתי למשלה על פי האג'נדה של מרצ, שרואה בפתרון שתי המדינות ציפור נפש. אני פועל לפי האג'נדה הזו, שהיא כתובה וברורה ומפורסמת ולא נכנס להזיות של האחר. אני מודה, וכמוני גם פוליטיקאים רבים ברשות הפלסטינית, שהיו הפרות של הסכמי אוסלו משני הצדדים. השאלה היא אם הטעויות שנעשו צריכות לבטל את כל היתרונות של אוסלו. אני חושב שהפוליטיקאים למדו מהטעויות".

אם למדו מהטעויות, למה יש משבר ביחסים וחוסר אמון הדדי?
“כי כדי לקדם דברים אנשים צריכים לשבת ביחד, אבל במשך שנים היה ניתוק בינינו לבין הרשות הפלסטינית, והדברים התנהלו בשלוף ובפתרונות פלסטר. מה שאנחנו מנסים לעשות מאז הקמת הממשלה הוא להתייחס לרשות הפלסטינית כשותפה. קיימנו מפגשים רמי דרג בין שר הבריאות של ישראל לשר הבריאות של הרשות. ביקרנו את אבו מאזן. התחילה דינמיקה שמחזירה את התקווה ואת האופק ואת הביחד. אני רואה את המזרח התיכון כתמונה שבנויה מפאזל. לכל אחד יש את המקום שלו. אתה לא יכול לדלג על חלק מהפאזל ולהגיד שהוא עדיין מושלם. הפלסטינים הם חלק מהפאזל הזה. אי אפשר לעצום עיניים ולהגיד שהם לא קיימים. בוודאי לא היום, כשלישראל יש יחסים עם שש מדינות ערביות".

אתה מאמין שגם הרשות תצטרף?
“אני חייב להאמין, כי מה החלופה? או שהפלסטינים יתאדו, והם לא יתאדו, או שתהיה מדינה אחת לכל תושביה. מדינת היהודים פנויה לפתרון כזה? אני חושב שמתווה שתי המדינות לשני עמים ילווה אותנו עשרות שנים וכל ניסיון לברוח ממנו הוא לעשות צחוק מעצמנו. אני לא חוזה עתידות, אבל אני רואה תושבים. יש היום שלושה מיליון אנשים בגדה המערבית, ועוד שני מיליון בעזה ו־370 אלף ערבים במזרח ירושלים. הם חיים כאן ולא ילכו לשום מקום. אז שבו ותחשבו על פתרון. שתי מדינות, מדינה אחת, רק לא להתעלם מהבעיה, כי עצם ההתעלמות מפגינה חולשה".

העלית את סוגיית השבויים והנעדרים בפגישתך עם אבו מאזן ונציגי הרשות באוסלו?
“הנושא הזה עולה בכל מפגש ומפגש שלי עם הרשות והקהילה הבינלאומית. אני חושב שזה לא הומני ולא אנושי להחזיק גופות ולחסוך מידע על השבויים. כשנפגשתי עם ראשי הרשות הפלסטינית באוסלו, ביקשתי שהצלב האדום יאשר לפחות לקבל מידע על גורלם. אבל לרשות אין את השליטה בסוגיה הזו. היא קשורה לחמאס".

בכירי מרצ עם יו''ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן (צילום: לשכת יו''ר מרצ)בכירי מרצ עם יו''ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן (צילום: לשכת יו''ר מרצ)

את פעילותו הפוליטית התחיל פריג' באוניברסיטה העברית כפעיל בתא הסטודנטים המזוהה עם בל"ד. עם השנים נפתח לפרדיגמות חדשות. “ככל שאתה מתבגר, אתה מסתכל על הדברים בעין אחרת ומזוויות אחרות", הוא אומר בגילוי לב.

אתה השר המוסלמי השני בתולדות ישראל.
“אני מצטער שזה ככה. אני חושב שלאורך כל ממשלות ישראל היו צריכים להיות הרבה יותר שרים ערבים. אני מקווה שהעובדה שאני שר היום, תהיה פתיחת דלת לצעירים הערבים של המחר, שחייבים להיות חלק ממערכת קבלת ההחלטות. זה אפשרי, כי בפוליטיקה הכל אפשרי וכי אי אפשר להתעלם מזה שאחרי 73 שנים יש פתאום מפלגה ערבית בקואליציה ושני שרים, דרוזי ומוסלמי. אני מבסוט שהרוב היהודי בחברה מתחיל להפנים ולקבל את השילוב הזה. לכן אני גם מאמין שהשר הערבי שיבוא אחריי יתקבל באופן טבעי ולא כחריג".

איפה אתה מצוי בין רע"ם למשותפת?
“בחברה הערבית יש שני קווים: הקו הש"סניקי, האסלאמי, הקהילתי, שזו מפלגת רע"ם, והשני הוא התפיסה הקומוניסטית הלאומנית של המשותפת. אני נמצא במקום אחר. התפיסה שלי היא שותפות והשתלבות כדי להיות חלק מהחברה הכללית ולא כבסיס סקטוריאלי. זו מהות המחשבה שאני מוביל. האחרים רוצים ללכת עם ולהרגיש בלי. אני רוצה ללכת עם ולהרגיש עם. הרשימה המשותפת מייצגת את הציבור והאנשים וקו המחשבה הקומוניסטי של בידול והתכנסות סקטוריאלית. אבל אני מאמין בכיוון של חיזוק השותפות וההשתלבות בחברה הישראלית. ואני מאמין שהקו שלי מייצג את רוב הצעירים בחברה הערבית".

מנסור עבאס האשים בעבר את המשותפת בהיצמדות עיקשת לשיטות שאבד עליהן הכלח.
“מנסור עבאס צודק. אנחנו תמיד שואלים את עצמנו למה אנחנו הולכים לכנסות, כדי לצעוק ולעשות הצגות או כדי לייצג? אני חושב שאנחנו הולכים לכנסת כדי להביא הישגים לציבור הערבי בישראל. אם אנחנו עושים את כל הדרך והתוצאה היא עדיין כישלון, אז משהו לא נכון בשיטה. משבר המנהיגות בחברה הערבית ידוע במשך עשרות שנים, כי היה חסר שם אומץ. רוב הפוליטיקאים הערבים יודעים מה נכון ולא נכון לחברה שלנו, אבל אין להם את האומץ להגיד את הדברים בקול. אז הם עובדים הפוך. לקחו את המילה ‘ישראליזציה', הפכו אותה למושמצת וזרקו אותה לחלל האוויר כחלק מקמפיין הבחירות של המשותפת. הקמפיין שלהם היה אנטי־ישראליזציה, ואני שואל, אם אתם הולכים על אנטי־ישראליזציה, למה אתם הולכים בכלל לפרלמנט הישראלי? למה אתם לא יוצאים נגד הפרופסורים הערבים שמייצגים את ישראל ברפואה ובמדע ובספורט? אתם מייצרים כותרות בשביל לשלהב את הרוחות אבל במציאות אתם משחקים את ההפך ויוצרים משבר זהות אצל האזרח הערבי. כי ברגע שאתה אומר לצעיר ערבי, תתקדם, תשתלב ותייצג את ישראל בכל התחומים, ומצד שני עושה קמפיין לישראליזציה, אתה מבלבל אותו".

אמרת בעבר שאיימן עודה מדבר לערבים בשפתם וליהודים בשפתם.
“לאורך השנים חלק מהפוליטיקאים הערבים הוליכו שולל את הציבור שלהם. נתנו להם ססמאות שלא ניתנות ליישום, והאכזבה הביאה לניכור וריחוק. הם כל הזמן התלוננו אכלו לי, שתו לי, ואני אומר, סו ווט? כל מה שאתם אומרים נכון, אבל מה עושים הלאה? תביאו פתרון. אני לא הפוליטיקאי הערבי המצוי. אני, מה שיש לי בבטן יש לי בפה. אני אוהב לדבר בשפה אחת ולא בשתי שפות. מה שאתה מדבר בשינקין, תדבר גם בקסבה בנצרת. אני לא מוכר ססמאות אלא מעשים".

איך אתה מסתדר עם בנט ושקד?
“לכל אחד מאיתנו יש אינטרסים, והאינטרסים שלנו נפגשים. אני רוצה להיות בממשלה והם רוצים להיות בממשלה, וזה מחייב שנהיה במערכת יחסים טובה. יש לנו שיח אישי אבל מחלוקת פוליטית. ודבר אחד לא בא על חשבון הדבר האחר. שלושתנו רוצים ברווחת מדינת ישראל ולהיאבק בקורונה ולקדם את הכלכלה, אבל נקודת החיכוך היא בנושא המדיני. אנחנו מאמינים שטובתה של מדינת ישראל היא בפתרון שתי מדינות לשני עמים, וימינה מאמינה שטובת מדינת ישראל היא באי־קיום המדינה הפלסטינית".

ואיך הולכים עם זה למכולת?
“מתחברים סביב נקודות ההסכמה. נוצרו לזה תנאים ייחודיים. היה פה ראש ממשלה שהחזיק תקופה ארוכה בכיסא, והשררה שהייתה לו ביד גרמה לפגיעה בדמוקרטיה ולשחיתות שהובילה את המדינה למקום לא טוב של ריחוק ושנאה. האינטרס של מדינת ישראל חייב לסיים את הפרק של נתניהו והוא זה שחיבר אותנו. אז סיכמנו שאנחנו מקדמים את האג'נדות שאנחנו מסכימים עליהן ואת אלו שלא מסכימים מניחים לעת עתה בצד".

ואתה חי עם ההחלטה הזו בשלום?
“יש כוס מים, אצטרך להסתפק בשלב זה בחצי ממנה".

קצת לפני שפינה לכם את השלטון, נתניהו חתם על חוק הלאום.
“לחוק הלאום אין מקום במערכת החוקים הישראלית. זה חוק אנטי־דמוקרטי, אנטי־מוסרי ולכן גם אנטי־יהודי. מדינה שעושה מדרג לאזרחיה מנוגדת לכל תפיסה דמוקרטית. החוק הזה בא לתקוע אצבע בעין של האזרח הערבי. האזרח הזה יודע שישראל היא מדינתו של העם היהודי, הוא חי ומתפתח באווירה הזו, מה אתה בא להזכיר לו, ערבי, תיזהר, אסור לך אפילו לחלום על יום מהימים שתהיה אזרח שווה זכויות במדינת מולדתך? נתניהו גדע לי את החלום. אני חושב שביטול חוק הלאום הוא אינטרס יהודי ממדרגה ראשונה. כי גם היהודים הם מיעוט ברוב ארצות העולם".

אתה חבר של בצלאל סמוטריץ'?
“אני לא חבר של בצלאל. אנחנו חברים באותה הכנסת, אנחנו עובדי ציבור באותו מקום עבודה, אז יש בינינו מערכת יחסים שכוללת שיחה והחלפת דעות. אבל אני מתרחק מגזענים ומאנשים שמבטלים אותי. כשאני מנהל עם סמוטריץ' שיח, אני מדבר איתו על האמירות הגזעניות והנישה שהוא מוביל. אני מעדיף לנהל איתו ויכוח במקום לשתוק ולהתרחק. סמוטריץ' לפחות אומר את דעתו בגלוי. יש אחרים שגזעניים לא פחות מסמוטריץ' אבל מעמידים פנים. מציגים מולי עמדה, אבל עם אחרים הם מדברים אחרת".

איזו מערכת יחסים יש לך עם יאיר לפיד?
“לפיד הוא אדריכל הממשלה הקיימת. הוא הפתיע אותי בפיקחות ובאחריות הציבורית שגילה בשנים האחרונות. לא ראיתי את זה קודם, לא עד כדי כך. לפיד הוא הדבק שגורם לממשלה הזו להמשיך. הוא היה המפלגה הגדולה ביותר בגוש השינוי, ולמרות זאת ויתר וזרם בהרבה מאוד מובנים רק כדי שהממשלה הזו תקום. זה לא דבר מובן מאליו. אני מאוד מקווה ורוצה לראות אותו כראש הממשלה הבא".

ואביגדור ליברמן?
“הוא ההפתעה הכי גדולה שלי. הפרקטיות שלו הפתיעה אותי ברמות. ישיבה איתו לוקחת עשר דקות גג, ואתה יוצא עם מבוקשך. אין בבל"ת. כן־כן לא־לא. תתארי לעצמך שכל שבועיים הוא מרים לי טלפון. עיסאווי, מה המצב, חסר לך כסף, עיסאווי? יש בעיות בתקציב? לפני חודש הוא התקשר אליי: עיסאווי, מה קורה עם הפלסטינים? בוא נעשה פרויקט כזה וכזה, נתקצב אותך, לך תעבוד. יום אחד אני אומר לו, החשב הכללי עושה לי צרות. אמר לי, עכשיו החשב הכללי יתקשר אליך. תיק תק החשב הכללי מתקשר. כן, עיסאווי, במה אני יכול לעזור? ליברמן הפתיע אותי ברמת הפרקטיקה, ולפיד ברמת הבגרות והאחריות שהוא מגלה כלפי אחדות הממשלה".

ושר הבריאות ניצן הורוביץ מהמפלגה שלך?
“על פי מבחן התוצאה, ניצן הורוביץ עושה עבודה נהדרת. במשמרת שלו גם הקורונה טופלה וגם משבר המתמחים הסתיים".

איזה קשר אתה מקיים עם ח"כ איתמר בן גביר?
“אין לי איתו מערכת יחסים. הייתי בקשר ובשיח על אידיאולוגיה וציונות עם פייגלין ועם סמוטריץ', אבל בן גביר הוא איש דל תוכן, יעני, איש לא עמוק מבחינה אידיאולוגית ואינטלקטואלית. אצל בן גביר אתה רואה מדיניות חפיפניקית. הכי קל לזרוק אבן, וגם קללה אפשר להגיד בצורה מכובסת ואפשר להגיד בגסות. בן גביר הוא איש של גזענות גסה ושטחית, ולכן לא שווה שיחה או התייחסות".

קרה לך בכנסת או בממשלה שהרגשת שמתייחסים אליך כאל עלה תאנה?
“הרגשתי. היו מקרים. התפיסה היהודית מטבעה רואה בערבי קישוט, עלה תאנה. השאלה אם אתה זורם או לא זורם עם ההגדרה הזו. אני לא שם. לא אתן למיעוט לנצח ואגיד לא מתאים לי ואצא החוצה. מי שעוזב את המקום הוא תמיד המפסיד. אני ערבי זקוף, ואתם תקבלו אותי בלי לבטל לא את הנרטיב שלי ולא את הזהות".

עיסאווי פריג' (צילום: יוסי אלוני)עיסאווי פריג' (צילום: יוסי אלוני)

הרחוב מחבק את פריג', אף שעל פי עדותו, “יש לי אופי ואני אומר את מה שאני חושב גם אם זה לא לרוחו של הציבור שלי". אולי החיבה שרוחשים לו נעוצה בעובדה שבעצמו צמח מהרחובות בכפר קאסם בצל הטבח שבו נהרגו גם בני משפחתו ושצרב בחברה הערבית טראומה לאומית עמוקה. משפחתו הגדולה נטועה באותו האזור: “אנחנו שישה בנים ושש בנות במשפחה, ובזכות אבא שהיה כריזמטי מאוד ואמא שהייתה אחראית על דוכן הפלאפל בבית הספר, כולנו הצלחנו בחיים. כולנו בוגרי אוניברסיטאות, דוקטורים, עורכי דין. גם הנכדים אקדמאים. כולם. יש לנו 11 רופאים במשפחה".

אשתו מנהלת בית ספר, ולשניים שש בנות ובן זקונים: “אני שמח בחלקי ומבסוט שיש לי אישה ושש בנות נהדרות, שתמיד מחבקות ותמיד מאירות את הבית. הן מלמדות אותי הרבה דברים. לאחרונה החלטתי לחזק את האנגלית שלי, אז הבנות התחילו לדבר איתי רק באנגלית בבית. אחת מהן לומדת רפואה בטכניון. השנייה לומדת אדריכלות באוניברסיטת תל אביב. השלישית והרביעית הנדסת מחשבים. יש לי נחת מכולם".
אמרת פעם שהמיקום של כפר קאסם הוא ברכה וגם קללה.

“כפר קאסם הוא בלב מדינת ישראל וכבר עכשיו בדרך להפוך לתל אביב של החברה הערבית. המיקום הגיאוגרפי, עם שלושה אזורי תעשייה משגשגים ורמת חיים מהגבוהות במגזר, הוא הברכה. אבל המיקום שלה הביא לקללת הטבח ב־56', כשכתוצאה מהמיקום ומהקרבה לתל אביב הייתה תוכנית חפרפרת לעידוד הגירת ערביי המרכז והיה רצון לגרום לבהלה אצל הערבים בכפר קאסם כדי שיעזבו את המשולש. 5% מהיישוב נרצחו בטבח הנורא ההוא, ו־20 שנה מאז היישוב חי בטראומה. לא היה אף אחד מאיתנו שיצא ללמוד בחוץ. ההורים שמרו את הילדים קרוב אליהם מרוב פחד. ככה עד 76'. רק אז התחילו לצאת ללמוד באוניברסיטאות ולהשתלב גם מחוץ לגבולות הכפר. ובכל הזמן הזה המדינה ניסתה להעלים את הטבח מספרי ההיסטוריה והאזרחות. הגיע הזמן שהמדינה לא תפחד לדבר על העבר שלה, וכמו שהילד היהודי לומד על אלטלנה ועל הסכם השילומים ועל הפנתרים השחורים הוא ילמד גם על הטבח בכפר קאסם. עם חזק לא צריך לפחד להסתכל על עצמו במראה. עם חזק ובטוח בעצמו יכול להתמודד עם עברו, גם אם יש בעבר הזה פרקים חשוכים".

ארבעה מבני המשפחה שלך נרצחו בטבח.
“סבא שלי חזר הביתה מבית הספר עם אח שלו ובני דודים שלו. הם נסעו באופניים. ירו בכולם. שניים נהרגו ושניים נפצעו. סבא שלי עשה את עצמו מת. אחרי רבע שעה הגיע רועה צאן. רצחו גם אותו והצאן המשיך לבד. אז סבא שלי זחל עם הצאן עד שהגיע לבית הראשון בכפר וניצל. איזה אבסורד שמתוך הזחילה הזו יצא לו נכד שר במדינת היהודים".