"הפערים החברתיים הם הפצע המדמם של החברה הישראלית”, כותב הפעיל החברתי אבי דבוש בספרו החדש “מרד הפריפריות: המדריך למהפכה הנחוצה בחברה הישראלית” (הוצאת פרדס). מבחינת דבוש, לשעבר מתמודד ברשימת מרצ שהוביל את הקמת תנועת הפריפריות ב־2015, ששמה לה למטרה לתקן את יחסי הכוח בין מרכז ופריפריות, מטרת הספר היא “לעורר בעירה חדשה בשטח”.

“כשהקמנו את תנועת הפריפריות, הייתה בעירה בשטח, וקשה לעורר בעירה”, הוא אומר כעת. “זה התפקיד של הספר הזה, שמזמין לשיחה, לוויכוח והתגייסות מחודשת למאבק”.

אתה באמת חושב שיכולה להיות פה מהפכה?
“בוודאי, אחרת לא הייתי כותב את הספר הזה ולא הייתי עושה את כל מה שאני עושה בשנים האחרונות. אני מאמין שבסופו של דבר הדברים יקרו בצורה כזו או אחרת. בשבוע שעבר שר האוצר אביגדור ליברמן ושר הבריאות ניצן הורוביץ הגיעו לבית החולים סורוקה ודיברו על הקמת בית חולים שני בדרום, שזה מאבק שאנחנו מקדמים במשך שנים, ויש לשם כך החלטת ממשלה עוד מלפני שבע שנים ושום דבר לא קרה אחריה. אז אם הם ישכילו לקדם את הדברים בצורה מעמיקה גם בהמשך, אולי אנחנו בכיוון הנכון”.

אתה אופטימי.
“כדי לשנות דברים צריך עדיין לשמור על גחלת האופטימיות ולחלום. יכול להיות שדברים יתחילו להשתנות, ולא יהיה נחוץ להשתמש בגורמים מהפכניים, במאבקים וכו’, אבל בסופו של דבר זה יתפרץ, כמו שזה התפרץ בשנות ה־70 עם הפנתרים השחורים, כמו שזה התפרץ ב־2011 עם המחאה החברתית, כי אי אפשר לחיות לאורך זמן ככה.

"כיום גם בארצות הברית, שהיא סמל הקפיטליזם, יש שיח מאוד ער ושורה של החלטות, שלפיהם מבינים שפערים הם דבר שצריך לטפל בו ולמקם בראש סדר העדיפויות, ושזו הפצצה החברתית הכי גדולה שעומדת מאחורי הרבה מהקונפליקטים וחוסר הנחת שאנחנו חווים במובן הקהילתי והחברתי”.

ניצן הורוביץ  (צילום: מרק ישראל סלם)ניצן הורוביץ (צילום: מרק ישראל סלם)

אין חלופות

דבוש, 45, נולד וגדל באשקלון. כיום הוא גר בשדרות. לקראת הבחירות לכנסת ה־20 התמודד על מקום ברשימת מרצ לכנסת והגיע למקום השמיני. אחרי הבחירות הוביל את ההצעה לקיים במרצ פריימריז פתוחים ליו"ר התנועה ולמועמדיה לכנסת, והיא התקבלה. דבוש הכריז על מועמדותו בבחירות לראשות מרצ שהתקיימו במרץ 2018, אולם כעשרה ימים לפני הבחירות הודיע על פרישתו מהמרוץ ותמיכתו במועמדותה של תמר זנדברג.

בפריימריז לקראת הבחירות לכנסת ה־21 הגיע למקום העשירי ברשימה. ביוני 2020 הודיע על עזיבת הנהלת מפלגת מרצ, תוך שהוא מותח ביקורת על שינוי אופייה ממפלגת שמאל ל"מפלגה סקטוריאלית חילונית" ועל מהלכי האיחוד עם "ישראל דמוקרטית" והעבודה־גשר.

“אני עדיין חבר מרצ כי אין חלופות”, הוא אומר כעת. “התפטרתי מהנהלתה ואני לא פעיל בה, מכיוון שאני חושב שהיא הולכת לכיוון מאוד לא נכון. להתחבר לפריפריות זה הדבר הנכון גם מבחינת האינטרס הפוליטי שלהם, אבל בואי נאמר בכנות, כרגע אין חלופות מדהימות בכנסת הקיימת”. על ההתמודדות ההיא מול זנדברג הוא אומר כעת: “התמודדתי לראשות מרצ כדי לקדם את מרצ לכיוון של להיות למען הפריפריות ולהפוך להיות שמאל אמיתי. אחרי שנשארנו רק תמי, אבי בוסקילה ואני, זה היה ברור שהיא מנצחת. סיכמתי איתה שנקים את מטה הפריפריות, והיא עמדה בהבטחתה. ניצן הורוביץ כבר לקח את המפלגה למקום אחר”.

אתה מדבר על מרד הפריפריות, אבל בישראל, אולי בניגוד למקומות אחרים, הפערים החברתיים עדיין נתפסים כקשורים לשד העדתי.
“צריך להסתכל על המציאות נכוחה. יש עדיין פערים עדתיים מאוד מובהקים, וכמובן שהם מובנים היסטורית. אין שום סיבה שהשד העדתי יחזור לבקבוק, צריך להסתכל על זה כמו שאנחנו מסתכלים באומץ על פערים בין ערבים ויהודים, בין נשים וגברים. יחד עם זאת, צריך לומר שבעשרות השנים האחרונות יש מעמד בינוני מזרחי יותר מובהק, והרכב הפריפריות משתנה.

"עדיין בפריפריה יש ייצוג יתר למזרחים, אבל יש פה גם יוצאי אתיופיה ודוברי רוסית וערבים, ואי אפשר להתעלם מכך. אני לא מדבר על מאבק סקטוריאלי, רק של הנגב או רק של שדרות, אלא של חיבור יותר רחב של פריפריות גיאוגרפיות שכוללות את מגוון האנשים האלה”.

בספר אתה עוסק בבחירות סקטוריאליות ככאלה שעשויות לשנות את יחסי הכוח בפוליטיקה הישראלית.
“השיטה הפוליטית שלנו מתגמלת את האנשים בתוך המועדון הסגור, וזה נותן להם יתרון להישאר שם. כנסת שיהיה בה רוב לבחירות אזוריות - מסכנת את שאר חברי הכנסת. זה בניגוד לאינטרסים של מי שיושבים שם, ולמערך הכוחות העכשווי. לכן רק לחץ אזרחי חזק, מראשי הרשויות, דרך התארגנויות עממיות ועד ארגונים של חברה אזרחית, יכול לייצר את השינוי הזה”.

בספר מזכיר דבוש את נציגי הפריפריה לשעבר בכנסת, כדוגמת אבי גבאי ומשה כחלון, כמי שהגיעו עם שאיפות גדולות, אך בפועל לא יצרו שינוי בשטח. “אבי גבאי הוא בן אדם נחמד והיה עם רצון טוב, אבל זה בוודאי לא בער בו, הוא לא היה מחובר”, אומר דבוש. “נכון, בשנותיו הראשונות הוא גדל במעברה בירושלים, אבל זה כל כך רחוק. זה כמו כחלון עם הילדות בגבעת אולגה, כמה אפשר לעטוף את הדבר הזה, בסופו של דבר אנשים לא נמדדים לפי הייצוג שלהם, אלא לפי המעשים. למנהיגות יש כוח גדול מאוד בהקשר הזה. גם מנהיגות פוליטית וגם מנהיגות מוניציפלית”.

יש דיסוננס גדול בכל הנוגע לפריפריה: מצד אחד השקעות של הייטק בנגב ומנגד הזנחה.
“אנחנו במצב ש־3% מחברות ההייטק נמצאות בנגב, וההשקעה הזו לא עובדת, צריך להפוך משהו. בלי כוח פוליטי, בלי שינוי מערכתי כמו ייצוג אזורי, הדברים לא ישתנו. מטפטפים עלינו מהמרכז באופן ספורדי רק כדי להרגיש טוב ולומר: השקענו בנגב או בצפון או בפריפריות החברתיות, וזה פשוט לא עובד”.

דבוש סבור שתפקידה של המנהיגות הוא לשבור את המעגל הסגור בכל מובן. “למשל מעבר יחידות המודיעין לדרום”, הוא אומר, “מדובר במהלך שהתחיל ב־2005 והוא יותר משמעותי מעיר הבה”דים כי פה מדובר על יחידות העילית והתשתית של ההייטק הישראלי. יש שיח כזה של אנשי הקבע שאומרים: אנחנו לא נעבור לדרום. בעיניי, תפקידה של המנהיגות הוא לבוא ולהגיד: חברים התבלבלתם, זה לא שאנחנו מעבירים אתכם בשכר רעב. אתם יחידות עילית, יש החלטה מנהיגותית ומדינתית, תבואו ותעשו את זה”.

לדבוש יש לא מעט ביקורת על מפלגות השמאל: “זה פספוס אדיר של השמאל שהפריפריות הן הסיכוי היחיד שלו. הליכוד ניצח ב־1977 כי הוא הבין בצורה ברורה שבלי החיבור למזרחים ולפריפריות - לא יהיה מהפך פוליטי, והשמאל מסרב להבין את זה מכל מיני סיבות. השמאל יושב בעיקר בתל אביב, מדבר שפה אחרת, לא מחובר לפריפריות, וכך אין לו סיכוי.

"ברמת הדימוי העממי הציבורי, בסופו של דבר יש קצת שינוי. הצעירים של הפריפריות הרבה יותר מחוברים לנושאי אקלים ואיכות סביבה למשל, ופחות מתייגים את הנושאים הללו כאשכנזיים או שמאלניים. אם אנחנו נמצאים בשטח ואנחנו חלק מהקהילה, ואנחנו לא באים מהמרכז ומטיפים שזה הדבר הנכון לעשות”.

יצאת בטריקת דלת ממרצ. אולי צריך מפלגה אחרת? אולי לא באמת צריך כיום הפרדה בין שמאל לימין?
“אני מדבר המון עם צעירים במכינות וסטודנטים, ורבים אומרים: ‘יאללה, תקים מפלגה’. אני מחובר לרעיונות של השמאל ואני לא מתבייש בזה, בשדרות יש לי את דגל הגאווה תלוי בבית, ואני מתויג כשמאלני. אני מחובר לשמאל כלכלי וחברתי וגם לשמאל מדיני, ואני לא רוצה לטשטש את זה.

"אבל אני שואל את עצמי איך נגיע למצב הזה של כוח פוליטי מכריע לפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות בישראל. יש פער מאוד גדול בין חשיבות הנושא והצורך לעשות תיקון עמוק בחברה הישראלית, לבין הכוח הפוליטי שיכול ורוצה להתגייס, ואת זה אנחנו רוצים לשנות”.
קולות אחרים

דבוש גדל בבית ימני של תומכי מפד”ל שהעריצו את מנחם בגין ודוד לוי, ההורים שלו סבלו מתרבות “הפנקס האדום” ומפא”י. הוא עצמו הלך לבני עקיבא ואפילו השתתף במאבק נגד הסכם אוסלו. “אחרי רצח רבין התחברתי יותר לדרך שלו, אף שגם היום אני ביקורתי לגבי כמה מהתהליכים בהסכמי אוסלו”, הוא אומר.

“אחרי הרצח פגשתי אנשים שהיו אדישים אליו. הם לא היו שמחים, אבל הפער בין מה ששודר בתקשורת לבין מה שקרה במקומות מסוימים בארץ היה מאוד גדול. אז אפשר להתקומם ולומר שזה לא בסדר, ואפשר גם להבין שכנראה אנחנו לא מבינים שיש בישראל גם מציאות אחרת לגמרי, והשמאל לא רוצה להכיר בזה”.

אבישי בן חיים (צילום: צילום מסך רשת 13)אבישי בן חיים (צילום: צילום מסך רשת 13)

אפרופו ישראל הראשונה והשנייה, מהי עמדתך לגבי אבישי בן חיים?
“קודם כל הוא חבר, והוא איש חריף. אני חושב שעקרונית הוא מסמן נכון, שיש פערים בהבנת המציאות, הפוליטיקה, השפה. אבל זה שהוא לוקח את התפיסה לשירותו של נתניהו - זו הטרגדיה. אפשר לדבר עד מחר על ישראל הראשונה והשנייה, לא ראיתי שהליכוד במיטב שנותיה בשלטון עשתה משהו אמיתי. מה שאבישי עושה מאוד מחזק בעיניי את הסטריאוטיפים על הפריפריה. תמיד יראיינו את הסבתא שאומרת ‘ביבי הוא המשיח’ ו’כפרה עליו’, ובוודאי שיש כאלה אבל זה השוליים. שדרות כל כך השתנתה”.

אז התקשורת גם אשמה?
“היא בהחלט מעצימה את הסמלים האלה ויש לה כוח בהקשר הזה. בואו תשמיעו פעם אחת קולות אחרים. יש עצלות, כי זו התרבות. התקשורת יודעת מה הישראלים אוהבים לשמוע, ובמובן הזה יש בעיה”.

איך הדור הצעיר בפריפריה רואה את המצב?
“הצעירים של היום מבינים שהמרכז רץ יותר קדימה, אבל בניגוד לבני הדור שלי שידעו שכדי להצליח הם צריכים לברוח מכאן, המסר היום שונה. הצעירים בפריפריה נמצאים כאן כדי להישאר, הם רוצים לבנות את העתיד שלהם לבד ולא רק מחכים להזדמנות. הם הרבה יותר אקטיביים מהדור שלנו. לכן אני מאמין שיהיה מרד גדול, שזה יתפוצץ בכל מיני דרכים, שאנשים יגידו: די, עד כאן, זה לא יעבור יותר, אנחנו לא יכולים לגדל את ילדינו במקום הזה ובצורה הזאת, ומנגד אנחנו גם לא הולכים לשום מקום”.