חבר הכנסת לשעבר אדיסו מאסלה נבחר לכנסת ה־14 בשנת 1996, הוא נחשב לחבר הכנסת הראשון מבני הקהילה האתיופית. "ניתצתי את תקרת הזכוכית", הוא אומר כעת. "הוכחנו אז שהכל אפשרי ואנחנו חלק בלתי נפרד מהחוויה הישראלית וגם לנו מגיע להיות בעמדות כוח והשפעה. זאת, בלי שום אפליה וקיפוח, כפי שהיה כשזרקו לפח את תרומות הדם שתרמנו למד"א, מה שהביא אותנו לאחת ההפגנות הכי סוערות שלנו, לאחר שהמדינה בכבודה ובעצמה שיקרה שקר גס לעדה שלמה".
לכנסת הגיע אז מאסלה ממפלגת העבודה שבה היה חבר. "הגם שהיו במפלגה כאלה שהתייחסו אליי כאל חוצן, נבחרתי מהמקום ה־29 (העבודה קיבלה אז 34 מנדטים – יב"א), שהיה שמור לנציג העולים, למרות התנגדותו התקיפה של פרס, שייעד למקום הזה את סופה לנדבר", מציין מאסלה. "כשניצחתי, הוא הכניס אותה לכנסת ממקום אחר ברשימה".
לכנסת ה־15 הוא כבר לא נבחר. "נעשה מעשה מכוער מאין כמוהו", הוא אומר. "כשחזרה ההתמודדות על משבצת העולים מול סופה לנדבר, כדי להבטיח את בחירתה, היו מי שהביאו לה קולות במגזר הדרוזי. כך הרגשתי שגנבו ממני את המקום שלי בכנסת. האכזבה שלי, מי שרואה את עצמו כאדם ישר כמו סרגל, הייתה קשה וגרמה לי להתפרץ לבמה ולשאת נאום ספונטני, שרבים זוכרים עד היום. בשל כך מפלגת העבודה הייתה ונותרה מפלגה לבנה של אליטה ותיקה וממוסדת, שלא יודעת ולא רוצה להכיל את השונה והאחר".
מאסלה חטף את הנוקאאוט הסופי בפוליטיקה, כשחבר ב־1999 לעמיר פרץ בהרפתקת מפלגת "עם אחד", ובשורות המפלגה הזאת כשל בשתי מערכות בחירות לחזור לכנסת. "אני לא מאשים את עמיר פרץ, שבעיניי היה ונשאר האיש הכי ישר בפוליטיקה הישראלית", קובע מאסלה. "הודות לו הייתי שנים בתפקיד בכיר בהנהגת ההסתדרות, עד שהגיע עופר עיני ומצאתי את עצמי בחוץ". כיום, אם תשאלו אותו, "אני לא בשום מפלגה".
המבחן האמיתי
ב־2007 היה מאסלה לראשונה מובטל למשך שנתיים. "התביישתי לבקש דמי אבטלה", הוא מספר. "התקיימתי מהמשכורת של אשתי, זהבה, ומהחסכונות הצנועים שלי".
מאז הפך למי שמייצג חברות ישראליות שמחפשות אפיקי השקעה באתיופיה, וכיום הוא חי על הקו שבין בת ים ואדיס אבבה. "לקחתי פסק זמן מהפעילות שלי בארץ והחלטתי לנצל את הקשרים שלי באתיופיה כדי לעמוד מחדש על הרגליים בייצוג חברות ישראליות שם. אני פותח להן דלתות ופותר להן בעיות בירוקרטיות", הוא מספר. "היה לי ברור שלא אתעשר מזה. גם ברור שאני ממשיך לעקוב אחרי מה שקורה עם הקהילה האתיופית בארץ. מצער אותי שאחרי כל השנים היא עדיין מעין שק חבטות של החברה הישראלית, בעיקר מצד המשטרה, אבל כאדם אופטימי מטבעו, אני משוכנע שהמצב ילך וישתפר".
מאסלה, 68, בן למשפחה עם שמונה ילדים, עלה ארצה בשנת 1980. לדבריו, "באתי לארץ בן 26, אבל רשמו לי גיל 19 בלי לשאול אותי. זה היה משפיל. זה היה פוגעני. זה היה מתנשא. בהיותי חבר כנסת ניסיתי לשנות - ולא הצלחתי".
יציאת אתיופיה שלו התבצעה בהליכה ברגל, לרוב יחף, במשך 32 יום בתנאים קשים עד חארטום, בירת סודן. "לא להאמין כמה אסונות וטרגדיות קרו לנו בדרך", הוא מספר. בשנה שהעביר שם, היה מאסלה מעורב בהעלאתם ארצה של יהודי אתיופיה שהגיעו לסודן. לבסוף, כשעלה בעצמו, המציאות בארץ טפחה על פניו. "זאת לא הייתה ארץ זבת חלב ודבש כפי שסיפרו לנו, בוודאי לא ארץ קדושה, כפי שנתנו לנו להבין", הוא אומר. "לאחר שחיינו באתיופיה כיהודים לכל דבר, נדרשנו כאן לעבור גיור לחומרה. כששאלנו מה עומדים לעשות לנו, נענינו שזה חיסון. כשקיבלנו את תעודת הגיור, קרענו אותה לחתיכות קטנות, ואני נשבעתי כי לא אתן שזה יקרה לאף עולה מאתיופיה".
הזעזוע הבא אירע לו ולחבריו במרכז הקליטה של הסוכנות היהודית בבאר שבע בטקס הענקת תעודות הזהות, אז הם גילו לתדהמתם שהוענקו להם שמות חדשים, עבריים למהדרין, ואותו, אדיסו ("חדש באמהרית") היילו ("באתיופיה היה נהוג לאמץ את שם האב כשם משפחה") - הפכו לדוד מאסלה. לדבריו, מנהלת מרכז הקליטה אמרה לו: "תגיד תודה שאתה כמו דוד המלך". "אני לא דוד המלך ואני לא רוצה להיכנס לנעליים שלו; אני אדיסו היילו", הוא מחה בפניה.
ניצחת?
"בסוף ניצחתי לאחר מאבק. נולדתי אדיסו וכך אשאר תמיד".
אירוע קשה נוסף עבורו היה "כשהקרינו בפנינו את הסדרה ‘עמוד האש’ באולפן", הוא מספר. "עד אז לא שמענו מעולם על המושג ‘שואה’. מכיוון שלא הכינו אותנו, היה לנו קשה לעכל את מראות הזוועה ופרצנו בבכי. זאת הייתה חוויה נוראה".
ב־1983 ארגן מאסלה, מי שכיהן לאורך השנים כיו"ר ארגון הגג של עולי אתיופיה, את ההפגנה הראשונה שלו: "זה היה מול הכנסת, למען המשך העלאת יהודי אתיופיה. מאז חזרנו והפגנו בנושא הזה ואני מעריך שנשארו שם בין 8,000 ל־10,000 יהודים".
נשמעת לא פעם הטענה שלא כולם אכן יהודים.
"איזה אינטרס יכול להיות לנו להביא לא יהודים ולצרף לקהילה שלנו, לאחר ששמרנו בנפשנו על הדת היהודית? אני משוכנע שבסופו של דבר כולם יועלו ארצה, למרות התנגדויות של רבנים ראשיים. באוגוסט 1985 ערכנו שביתת שבת של 32 יום מול בניין הרבנות הראשית בירושלים. אייבי נתן הביא לנו מזרנים כדי שלא נישן על הקרקע, ואנשים טובים הביאו לנו אוכל בשפע. למרות ניסיונות שכנוע, לא זזנו מהמקום עד שהבאנו לביטול גזרת הגיור לחומרה.
"במבחן האמיתי של המעבר שלנו לדיור של קבע, החברה הישראלית נכשלה באופן טוטאלי", מוסיף מאסלה. "’אל תביאו ילדים שחורים לבתי הספר שלנו, כי רמת החינוך עלולה חס וחלילה לרדת’, היו שצעקו, בעוד אחרים דרשו לא להביא מהעולים לשכונות שלהם בטענה שערך הדירות שלהם עלול לרדת. לא היה כמעט יישוב שקלט את משפחות עולי אתיופיה מרצון".
"בהקשר הזה חרות בזיכרון שלי מה שקרה באחת הערים, כשהביאו לשם עולים ממרכז קליטה והתושבים לא אפשרו להם להיכנס לדירות ודרשו להחזיר אותם למקום שממנו הם באו. ידעתי שאם ייכנעו להם, זה יהיה תקדים שיתפשט בכל הארץ. ‘על גופתי!’, הכרזתי. לא ויתרנו, והעולים נכנסו לדירות. כשארגנו מפגש חגיגי של רצון טוב, כדי שיראו שהתרבות האתיופית איננה מפחידה ומאיימת, אף אחד מהתושבים לא הגיע. אכלנו אוכל אתיופי מסורתי שהכנו ורקדנו ריקודים אתיופיים".
הרגשת השפלה?
"מזמן הפסקתי להרגיש השפלה, אבל זה כאב לי. מי שרצה להשפיל אותנו, השפיל את עצמו".
בשר ודם
בספרו האוטוביוגרפי "מהמחתרת בגונדר לכנסת בירושלים", שהופיע בשנה האחרונה בהוצאת דוקוסטורי, תיאר מאסלה, עובד סוציאלי בהכשרתו ואב לשלוש בנות, את חברותו כנער במחתרת E.P.R.P המרקסיסטית, שנאבקה במנגיסטו היילה מריאם, מי שהיה הרודן האכזר של אתיופיה. "למען המטרה היינו מוכנים כולנו להיאבק עד טיפת דמנו האחרונה", כתב בספר. "כן, גם אם זה אומר להיתפס ולמות. ידעתי שלא אלך בלי קרב ואם אקלע לעימות עם חיילי השלטונות, אשיב באש בניסיון לברוח, אשתמש ברובה, באקדח, או ברימונים ואם לא תהיה לי ברירה, תמיד אוכל לסמוך על גלולת הרעל".
"החברות במחתרת הייתה הדבר הגדול ביותר שעשיתי בחיי", אתה כותב בספרך. האומנם?
"בישראל, ברוך השם מדינה דמוקרטית, אין צורך במחתרת, וכשסיפרתי על זאת שהייתה באתיופיה, התכוונתי לכך שהיא עיצבה את האישיות שלי, והניסיון שצברתי שם עזר לי כעבור שנים לארגן בארץ מאבקים והפגנות עם דחף לחולל שינויים".
מאסלה מספר בספרו גם על התמורות שחלו בשנות ה־80 במשפחות של יוצאי אתיופיה. "הגברים קבעו שם הכל במשפחות שלהם, והמילה שלהם הייתה המילה האחרונה", הוא מספר. "בארץ זה השתנה מקצה לקצה. נשים לא רק שיצאו לעבודה, אלא גם הביאו לא פעם משכורת יותר גבוהה מהבעלים שלהן, שגם מצאו את עצמם תלויים בילדיהם. בהרבה בתים הגיעו עד משבר. אם משנותיי באתיופיה לא זכורים לי מקרים של רציחות והתאבדויות בין יהודים, כאן מצאנו את עצמנו בכותרות הלא טובות בגלל סיר הלחץ שאליו נקלעו רבים מהעולים. כמה אפשר לספוג? בסופו של דבר כולנו בשר ודם".
אתה מתגעגע לכנסת ולעולם הפוליטי?
"מאוד מתגעגע. הפוליטיקה הייתה ונשארה חלק ממני".
אם יהיו בחירות בקרוב, האם ייתכן שתנסה לחזור?
"יכול להיות. אם תהיה הצעה אטרקטיבית, אקפוץ עליה".