ליהודה הראל יש עיניים צוחקות. לא צחוק קומי, מתגלגל, אלא בת צחוק צינית, שובבית, מפוכחת. האיש מחייך, גם כשהוא רציני. בקריצה. הוא כמעט בן 88, זקוף וצלול, נוהג ומלהג, חושב וכותב. יום אחד הוא התייצב על מפתן ביתי בהוד השרון, ואפילו התגאה שנהג בעצמו כל הדרך מרמת הגולן, אף “שאני נהג גרוע ואני הגבר הישראלי היחיד שמודה בזה". בהמשך הוא הגיע פעם נוספת. הראיון הזה הוא תוצר של שתי הפגישות המרתקות האלה, עם מי שנחשב לאבי ההתיישבות הישראלית ברמת הגולן, ממייסדי “הדרך השלישית" של אביגדור קהלני, ישראלי, אתיאיסט, ציוני, פטריוט, יהודי (כן, כן) מפוכח, ומי שחי, נושם, חושב וכותב מחוץ לקופסה. לפעמים הוא גם נהנה לבעוט בה.
הוא נולד בגרמניה. הוריו, חברי קיבוץ גבעת ברנר, שהו בברלין כשליחי הקיבוץ המאוחד. הוא עלה להתיישב ברמת הגולן מיד לאחר מלחמת ששת הימים, והקים את קיבוץ מרום גולן, שבו הוא מתגורר עד היום, סביבו שבט משפחתי מלוכד. הוא חתן פרס ישראל להתיישבות וחקלאות, שאותו קיבל בשנת ה־70 למדינה. עכשיו הראל משיק ספר חדש, “פרפר בחושך", והוא מעיד כי "זה הספר האחרון". ויקיפדיה מגדירה את הספר הזה כ"מדע פופולרי, העוסק ברמה היסטורית, פילוסופית ומדעית בניסיונות המופרכים לנבא, לתכנן ולעשות את העתיד".
הספר קריא, מעניין, לעתים אף מצחיק. זו מעין שיחה ארוכה שהראל מנהל עם קוראיו על מהות החיים, משמעותם - ובעיקר מקריותם. הוא מנסה לפרק את כל המסגרות, לשחוט את כל הפרות הקדושות ולהגיע למסקנות אחרות. בספר מוזכרים מיטב ההיסטוריונים, הפילוסופים, המדענים, העתידנים והמנהיגים בהיסטוריה האנושית. הראל לא מדען, לא היסטוריון ולא פילוסוף, אבל הוא השכיל להביא, בפסקה או שתיים, את עיקרי התזות והתיאוריות הללו ולהנגיש אותם לשפת האנשים הרגילים.
בגדול הראל עוסק בשאלה מהי הסיבה למה שקורה. הוא נע בין הקוראת בקפה למדען הגרעין, בין הפילוסוף לאצטגנין, בין הדת לאתיאיזם, בין הספרות לבערות. האם הסיבתיות (דטרמיניזם) היא המחולל של החיים או שמא הפטליזם הדתי הוא השולט בעולמנו? הוא לא חוסך מהדת את לעגו, אבל לזכותו ייאמר שהוא לועג לדברים רבים אחרים, כולל לו עצמו. האיש הזה לא משעמם לרגע אחד.
קראתי. אליצור אכן מתפעל מ"חשיבה עצמאית ואמיצה, לצד ענווה וסקרנות של ילד" שהוא מייחס להראל, ומוסיף: "לא תיארתי לעצמי שאדם שאינו מדען יצליח להעמיד תזה כה מסודרת והגיונית".
יהודה הראל הוא אדם שאי אפשר להגדיר אותו. הוא לא מתאים לשום מסגרת ואין משבצת שיכולה להכיל אותו. לפיכך, הנה הגדרתו העצמית, במילותיו שלו. "אני ימני! אני לא סוציאליסט ולא סוציאל־דמוקרט, אני מאמין בכלכלה חופשית, באחריות הפרט על עצמו, בחירות מוחלטת. אני מאמין בכלכלה חופשית, מתנגד לתכנון ממשלתי, קובע שתקציבי רווחה מופרזים מזיקים למשק ומנציחים את העוני. אני בעד תקציב מדינה ומסים מינימליים, הפרטה מרבית, הקטנת מספר עובדי המדינה, מינימום התערבות. אני חושב שרשות מקרקעי ישראל היא הגורם העיקרי למחירי הדיור (יחד עם התערבות הממשלה).
אני תומך בגלובליזציה ובביטול מכסים. אני מאמין בזכותנו על הארץ, זכות שתוגשם ככל שיאפשרו התנאים ויתגברו העלייה וההתיישבות. אני לא מאמין ב'שלום אמת' על ידי ויתורים טריטוריאליים והקמת מדינה פלסטינית. מדינה כזו תהיה איום ביטחוני ואולי גם קיומי על ישראל. הקרקע, האדמה ו'השטחים' אינם 'הכיבוש', אלא מרכיבים חיוניים בציונות. אני לא מקבל את האמירה ש'הכיבוש משחית'".
רגע, חברים בימין, החגיגות מוקדמות. יהודה הראל הוא לא רק ימני. הנה שוב, במילותיו: "אני שמאלני! אני מתנגד ואיני יכול לתמוך ב'קואליציה לאומית', הכוללת את הליכוד 'בשליטה ביביסטית' עם ש"ס, החרדים, הכהניסטים ודתיים לאומיים קיצוניים. אני לאומי ולא לאומני. לא תמכתי באלאור אזריה. אני בעד בית משפט עליון חזק ובעד עובדי המדינה: בצה"ל, בשב"כ, באוצר ובמשרדי הממשלה. הפרקליטות לא צריכה להיות תלויה בפוליטיקאים. צריך להגן על זכויות הפרט וחירותו. אני נגד 'מנהיג חזק' ופולחן אישיות. אני לא שייך ליהדות האורתודוקסית, אלא ליהדות העברית, השואבת מהמקורות היהודיים לדורותיהם, מתנועת ההשכלה ומהתרבות העברית החילונית החדשה בארץ ישראל".
הראל גם מגדיר את תרבותו החילונית: "הסופרים, האמנים, המוזיקאים, המדענים והחוקרים באוניברסיטאות, וגם ברנר, ביאליק, אלתרמן, גרוסמן, רביקוביץ', נעמי שמר. כל אלה ורבים אחרים הם התרבות היהודית החילונית שלי ושל שמאלנים עברים, ישראלים, רבים כמוני".
הראל רואה ברפורמים וב"זכאי חוק השבות" יהודים כשרים, "גם כשאין להם תעודת כשרות מהרבנות הראשית. אני מכבד את הדת והמסורת, אבל מתנגד לכפייה דתית ותומך בפתיחת תחבורה ציבורית ומוסדות תרבות ובידור בשבת ובנישואים וגירושים אזרחיים".
ומה בדבר התרבות הפוליטית? בבקשה: "אני לא יכול להיות שותף לפילוג ולאיבה העדתית ולשנאת ההתיישבות העובדת והקיבוצים. גם נגדי ונגד חבריי מכוונים השנאה והפלגנות העדתית של החרדים, ש"ס ורבים בליכוד. איני יכול להיות שותף לסגנון הגס, הנמוך, רווי השנאה וחוסר התרבות והממלכתיות. אני מתגעגע לסגנון תרבותי 'לפלפי' של ויכוח עם כבוד הדדי". וכמובן: "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ומולדתם של כל אזרחיה היהודים, הערבים והדרוזים". אזרחים אלה (ערבים ודרוזים), על פי הראל, "זכאים לטיפוח שפתם, תרבותם ומסורתם ולשוויון אזרחי, תרבותי, וכלכלי מלא. אני איני מקנא ואיני שונא את האליטות שמובילות את המדע, הכלכלה, המחקר, הביטחון, המשפט והתרבות של ישראל והציונות".
ולסיום: הראל מתנגד לסיפוח יהודה, שומרון ועזה. הוא תומך בפתרון ה"פחות ממדינה" של רבין וה"אוטונומיה" של בגין. "בכל הסדר תשרור בשטחי הרשות הפלסטינית עצמאות פוליטית, לאומית, חוקתית, תרבותית וכלכלית. הרשות תהיה אחראית גם לביטחון הפנים ולמשטרה. שטחי הרשות יהיו מפורזים. צה"ל, חיל האוויר והשב"כ יפעלו בהם ככל שיידרש למניעת טרור ואיום על ישראל. כל שאר השטח (מדבר יהודה, הבקעה, גושי ההתיישבות, סביבת ירושלים, גוש עציון, מעלה אדומים, גבעת זאב וכו') יסופח במסגרת הסדר. אם כי, "בשנים הקרובות אין אפשרות להסדר קבע, ולכן ההסדר הזה יבוצע חד־צדדית, גם ללא הסכם".
התרעות פיקוד העורף