יצחק וסרלאוף, הצעיר בחברי הכנסת החדשה (בן 30), הוא גם הצעיר במשפחתו, בן זקונים להוריו, שהתגוררו ברובע היהודי בירושלים. הוא היה נער שובב שהתרוצץ בסמטאות העתיקות והכיר כל פינה ועיקול. סימבולי או לא, נהג לשחק עם חבריו ב"גן התקומה", אתר ששימש בעבר כמושבת מצורעים אבל הפך בהמשך לחלק לגיטימי בירושלים המאוחדת. "היינו באים לשחק שם כדורגל, ותמיד היו מריבות עם השכנים הערבים מי תופס את המגרש", הוא מחייך. "לפעמים היינו עושים משחק ומי שמנצח היה זוכה במגרש, אבל בפועל זה לא היה באמת כך. המפסיד תמיד היה ממשיך לריב".
התיירות המשגשגת ברובע היהודי בירושלים דגדגה את החוש היצירתי של וסרלאוף, שעשה שם עסקים. "מה לא מכרנו לתיירים, משתייה קרה, פופקורן ותמונות עד 'אוויר של ארץ ישראל הקדושה'. היינו יורדים לכותל בזמן הפסקת הלימודים, אוספים סוכריות שהיו זורקים על נערי בר המצווה ומוכרים אותן כדי להרוויח דמי כיס. והיינו מתחבאים במערה שבבית הכנסת 'החורבה'. הרגשנו הכי אמיצים בעולם. הייתי הולך לבקר את החברים שלי ברובע המוסלמי בלי ליווי, למרות שהייתי בקושי בן 10, כי לא פחדנו מכלום".
במקום הזה, בין הכותל לכיפת הסלע, בלב הרחובות הציוריים וסכסוכי הדמים, עוצבה אישיותו של מי ששירת בחטיבת גולני ולימים יהפוך למנכ"ל עוצמה יהודית ומספר שתיים שלה אחרי איתמר בן גביר, ולאחד הפעילים הבולטים במאבק נגד פליטים ומהגרי עבודה בדרום תל אביב. "בכל הצמתים בחיי אני מוצא את עצמי בצד של החלש, ואני רגיש במיוחד לאנשים שהחיים לא מאירים להם פנים", הוא מעיד על עצמו, "אני אוהב להיות חבר דווקא של אלו שאין להם חברים, לכן הגעתי לדרום תל אביב, כי ראיתי שיש שם אנשים שסובלים ואף אחד לא שומע אותם. הם אפילו לא ידעו להשמיע את הזעקה שלהם".
אתה מתכוון לפליטים או לתושבים?
"אני מדבר על האוכלוסייה היהודית המוחלשת שמתגוררת שם, שהחיים שלה הפכו לגיהינום. כשהגעתי לדרום תל אביב לפני עשר שנים, התחלתי לסייע להם באופן פרטני. גיבשנו חבורה של צעירים והתחלנו לעשות ביקורים אצל אוכלוסיות קשות יום. עשינו חונכות לילדים משכונת התקווה שהאמהות שלהם נרקומניות או שהאבא ברח מהבית. צבענו לאישה מבוגרת את הבית שהקירות בו העלו ריקבון, הפגנו יחד עם התושבים ובהמשך החלטנו לגור בשכונה ולהמשיך את השליחות מתוכה. הקמנו עם הרב אחיעד אטינגר הי"ד, שלימים נרצח בפיגוע בצומת אריאל, את ישיבת 'עוז ואמונה' בשכונת נווה שאנן. הרב נלחם כדי שהישיבה הזו תצליח דווקא שם, בלב כל המסתננים, העבריינים ובתי הבושת. זה היה סוג של נווה מדבר, וזה לא היה קל בכלל, כי מהר מאוד קלטנו איפה אנחנו חיים".
"אני זוכר שבימים הראשונים להקמת הישיבה הגענו לשם להתפלל, וכשיצאתי החוצה, גיליתי שהאופניים שלי נגנבו. אחר כך הבנתי שזו המציאות היומיומית של תושבי דרום תל אביב: גניבות, הטרדות, איומים, פחד. אנשים לא מבינים שדרום תל אביב זו לא ישראל השנייה, זו ישראל הרביעית. אבל לא התייאשנו, ואנחנו ממשיכים לפעול שם ולעזור לתושבים. הפעילות שלנו למען תושבי דרום תל אביב הפכה אותי לאדם טוב יותר, רגיש, סבלני ובעיקר ערכי יותר. וגם קיבלתי את השכר שלי בדרך לא צפויה, כי הכרתי את אשתי, תושבת דרום תל אביב, באחת ההפגנות".
איך מאבק במהגרי עבודה הופך לעזרה לזולת, ואיזו רגישות, סובלנות וערכיות יש ברדיפת פליטים שנמלטו לישראל מסכנת מוות?
"הם לא פליטים. אם היה בהם מישהו שבורח ממלחמה, הייתי מוכן לארח אותו בביתי. אבל זה לא המצב. רובם מהגרי עבודה, ולכן מדובר בעניין לאומי. המסתננים צריכים לחזור הביתה לארצם. כאן הם לא יכולים להישאר. הם הגיעו בצורה לא חוקית, הקימו עסקים לא חוקיים, מתנהלים באקס־טריטוריה ומצפצפים על החוק כאילו הם חיים במדינה משלהם. רובם באו לעשות כסף. הם מרוויחים יפה וקוראים לחברים שלהם לבוא ולהצטרף אליהם. והם גם מעלים דרישות ומבקשים אזרחות. יום אחד אשתי התקשרה אליי ואמרה שילדי מסתננים זרקו אבנים עליה ועל הבן שלי, היא הייתה מאוד נסערת. ביום אחר גיסי התקשר שפרצו לו לאוטו. הוא ממש ראה בשידור חי מסתננים שיושבים בתוך הרכב ושודדים מתוכו כסף, מטבעות ובגדים. הגעתי אליו במהירות, רדפנו אחרי הגנבים ותוך כדי בריחה, הם זרקו חלק מהחפצים על הרצפה. לפני כמה חודשים הגעתי הביתה בשעת לילה מאוחרת וראיתי את השכנה בהלם מוחלט, בוכה ומתנשפת, מסתבר שכמה דקות לפני כן מסתנן התנפל עליה ושדד ממנה את הטלפון הנייד. האירועים האלה הם חוויית הקיום היומיומית של תושבי דרום תל אביב. אפילו השמאל שמתנגד למאבק שלנו מבין שהמסתננים הם בעיה".
אז למה הוא עושה רבות כדי לסייע להם?
"כי זה משרת את התפיסה שלו להפוך אותנו למדינת כלל אזרחיה. אבל אנחנו מדינה יהודית ונישאר כך".
מה הפתרון שלכם? מה תעשה עם אלפי המהגרים והפליטים שכבר בנו לעצמם חיים בישראל ולא רק בדרום תל אביב?
"הפתרון נמצא קודם כל בהבנה שהם לא צריכים להיות כאן. הם מהגרי עבודה ולכן צריך להוציא אותם מכאן מהר. זה יהיה צעד חשוב בפעולות השיקום ההכרחיות לשכונות דרום תל אביב בפרט ולמדינת ישראל בכלל".
אז למה אתה לא נמצא שם במישור הפוליטי? למה ביקשת את תפקיד השר לפיתוח הנגב, הגליל והחוסן הלאומי, ולא, נניח, השר הממונה על הפליטים ומהגרי העבודה?
“כי דרום תל אביב היא לא בעיה נקודתית. היא הסימפטום למה שקורה בפריפריה של ישראל. יש את מדינת מרכז המדינה ויש את הפריפריה. אלו לעתים שתי מדינות שונות, גם אם מרחק הנסיעה ביניהן הוא קצר. לפעמים הפריפריה היא חברתית ולא גיאוגרפית. לפריפריה של ישראל יש מערכת חינוך נחותה, מערכת תעסוקה נחותה, מערכת בריאות וביטחון אישי נחותים. למעשה, בכל פרמטר אזרחי יש בפריפריה אזרחים סוג ב', שלא זוכים לתנאים ולהזדמנויות בחיים כמו לחלק הראשון של אזרחי המדינה. זו הסיבה שהמשרד שלי לא נקרא רק הנגב והגליל, אלא גם המשרד לחוסן לאומי, כי המצב הזה הוא לא בעיה רק של הפריפריה או של דרום תל אביב אלא הוא איום על חוסנה הלאומי של ישראל. מי שחושב שניתן להמשיך במצב הזה ולעצום עיניים, טועה לגמרי. אם לא נטפל בבעיה, היא תתפוצץ לנו בפנים. לכן אנחנו מתכוונים לקבוע מדיניות בכנסת ובממשלה שתתעדף את הטיפול בנושא הזה ובמצב הביטחון האישי. יש לנו רשימה ארוכה של מטלות לטובת עם ישראל, ולכל מי שמנסה להחליש אותנו אנחנו אומרים: לא באנו להיות עציצים. באנו לעבוד".
אם ירצו השם ונתניהו, חבר הכנסת הטרי יצחק שמעון וסרלאוף יהפוך בקרוב לשר לפיתוח הנגב, הגליל והחוסן הלאומי בממשלה החדשה. רק אריה דרעי היה שר בגיל כזה. הקפיצה הדרמטית בגיל כה צעיר, כמעט בלי ניסיון פוליטי, היישר אל המגרש הבכיר לא מטרידה אותו כלל. "תחום העשייה המרכזי שלי הוא קודם כל לעזור לאנשים הפשוטים, זו מהות העבודה הפרלמנטרית בעיניי, לא משנה אם בתפקיד שר או ח"כ", הוא אומר בפשטות. "אולי זה נשמע קצת קטן, אבל מבחינתי זה דבר גדול. בנאום הראשון שלי במליאה פרסמתי את מספר הטלפון שלי וביקשתי מכל מי שיש לו בעיה שייצור קשר. הטלפון לא הפסיק לצלצל, קיבלתי אלפי פניות, וגם אם אני לא מצליח תמיד לעזור, אני לפחות מנסה. אני רואה בקשר הישיר של נבחר ציבור עם כלל הציבור בלי מתווכים או מזכירות משהו חשוב ואפילו הכרחי. נבחרתי כדי לשרת את העם, ולכן כשהטלפון שלי מצלצל, אני מרגיש כאילו אני שומע פעמון של לחצן מצוקה. אני חייב לענות. זו האחריות שלי".
בבחירות 2015, כשהפכתם לראשונה ל"עוצמה יהודית", המפלגה לא עברה את אחוז החסימה. בבחירות האחרונות הפכתם להפתעה פנומנלית. מה לדעתך קרה הפעם?
"ההצלחה נבנתה על שלוש רגליים: האחת, קריסת הביטחון האישי, הלאומנות, וההפקרות בדרום ובצפון. השנייה, האמונה שאיתמר בן גביר הוא איש עשייה ועקרונות והיחיד שמסוגל ומוכן לבצע שינוי, והשלישית, זו שהייתי מופקד עליה, בניית השטח של המפלגה. עשינו הכנה יסודית לבחירות בשנה וחצי של הקדנציה האחרונה. בנינו מוסדות מפלגה, הקמנו סניפים בכל עיר, הפעלנו מאות רכזים ופעילים וערכנו כינוסים בכל שבוע במקום אחר בארץ. הייתה דאטה ופילוח של מאות אלפי תומכים. זה הוכיח את עצמו ביום הבחירות".
המפלגות הגדולות לא ראו את מה שאתם ראיתם, לא עשו עבודת שטח?
“כל המפלגות ידעו שהציבור רוצה שינוי, כי המציאות זועקת לשינוי, אבל אנחנו התמקדנו בלדבר באופן גלוי על הבעיה, בלי לכבס מילים ובלי להתחמק מחומרתה. בכל 80 הכנסים שעשינו בשנה האחרונה בכל רחבי הארץ שאלנו תמיד את אותה השאלה: מה הדבר שהכי מפריע לכם. ובכל מקום התשובה חזרה על עצמה: הביטחון האישי, עליית הלאומנות, אובדן המשילות ואיבוד ההרתעה. זה אתגר קיומי, ומי שלא הבין את זה, לא מבין את חומרת הבעיה ואת המסר שחצי מיליון מצביעי עוצמה יהודית שלחו בקלפי".
המפלגות הגדולות הציעו לציבור גנרלים עתירי ניסיון כמו גנץ ואיזנקוט, לעומתכם, שהצעתם ראשי רשימות שחלקם לא שירתו כלל או רק באופן חלקי בצבא.
“צבא ופוליטיקה הם שני עולמות שונים. לא כל מי שיודע לפקד בשדה הקרב, מתאים להיות ראש ממשלה, וההפך. אתה לא חייב להיות גנרל בצבא כדי להיות מנהיג מוצלח. יש משהו נאיבי במחשבה שאם יצניחו רב־אלוף, באופן אוטומטי הציבור יציית לפקודה להצביע לו. אנחנו מדינה שיש לה צבא, לא צבא שיש לו מדינה".
איפה היה השמאל לדעתך בבחירות האחרונות?
“השמאל קלט שהציבור בישראל מאס בו ובמרכולתו. אז הוא ניסה לארוז את עצמו באריזה חדשה וקרא לה ‘מרכז'. חלק קנו את הבלוף, הרוב לא. אחרי שקמה הממשלה האחרונה, הציבור הבין שרימו אותו ולכן השמאל יצטרך להמציא את עצמו מחדש. אני מאמין שהם אפילו לא מבינים מה קרה בבחירות האחרונות, כי הם עדיין משתמשים באותן ססמאות שהם צעקו בבחירות ולא עבדו להם. אם הם יעשו חשבון נפש, הם יבינו שהבעיה היא לא רק באריזה, אלא גם בתכולה".
פניתם גם לציבור החרדי?
“אנחנו לא פונים לציבור החרדי באופן מוצהר. הם לא קהל היעד של עוצמה יהודית, למרות שאנחנו דואגים לחרדים בכנסת ועוזרים להם באין ספור נושאים, והנציגים החרדים יודעים את זה ומעריכים אותנו מאוד".
אז למה הם יצאו נגדכם במערכת הבחירות?
“כי הם חששו מהפופולריות שלנו. לחרדים יש את המפלגות שלהם, ואנחנו מכבדים מאוד את הרבנים שאומרים להצביע להן. ועדיין יש מספר לא מבוטל של חרדים שמצביעים למפלגות אחרות או לא מצביעים בכלל, אנחנו פנינו אליהם והצענו להם להיות אלטרנטיבה ראויה. והם הצביעו לנו כי הציבור החרדי אוהב את בן גביר".
למה?
“כי בן גביר אוהב את הציבור החרדי ודואג לו, ולכן הציבור מרעיף עליו אהבה בחזרה. כשאוטובוסים נתקעו במירון, בן גביר היה שם. כשהכו חרדים בהפגנות, בן גביר היה שם. הוא לא רק מדבר, הוא גם יורד לשטח".
לא כולם מסתדרים עם ההיסטוריה והתדמית של בן גביר.
“איתמר הוא חבר, אח, מורה ומנטור. עבורי הוא מצפן מוסרי שזוכר תמיד לשם מה הוא הגיע לכנסת, ולא מתבלבל לרגע ומאבד את הייעוד והשליחות. הוא לא נשבר גם כשקשה וקל לבחור באופציות קלות יותר. המשרד לביטחון פנים הוא דוגמה בעיניי שמספרת את הכל. הוא היה יכול לבחור במשרד קל יותר, עם סיכויי הצלחה גבוהים, אבל הוא בחר להתמודד עם המשימה הקשה. הוא עובד מסביב לשעון, ישן שעתיים־שלוש בלילה, זה מלמד אותנו איך ניגשים לשליחות ציבורית".
אדם שהורשע בהסתה לטרור יכול לכהן כשר בממשלה?
“הציבור בישראל היה חשוף למידע הזה בבחירות ולמרות זאת הצביע בהמוניו לבן גביר. גם בסקרים אחרי הבחירות איתמר בן גביר מוביל ברצון הציבורי לראות אותו בתפקיד השר לביטחון לאומי".
בשנות ה־80, כשהרב מאיר כהנא נאם במליאה, כל חברי הכנסת, לרבות חברי הליכוד, יצאו מהאולם.
“יש משהו מדהים בפשטנות שבה קובעים שבן גביר הוא ממשיך דרכו של הרב כהנא, בשעה שהוא מצהיר כבר שנים שהוא לא תומך במשנתו ובדרכו. גם בית המשפט העליון אימץ את העמדה הזאת. למה לא שואלים שאלה דומה על אחמד טיבי, שהיה יועצו של רב המרצחים ערפאת ומעולם לא הסתייג מדרכו?".
אז למה לא מעט אנשי ימין טוענים שבן גביר לא מייצג אותם?
“אני לא מכיר אותם, אני כן מכיר את הסקרים שהראו שכמעט מחצית מאנשי הימין תומכים במינוי איתמר בן גביר לשר לביטחון לאומי. המספרים מדברים בעד עצמם. לבן גביר יש תמיכה עצומה, חסרת תקדים, גם מאלה שלא בחרו בו, ומי שעדיין מדקלם את ססמאות העבר חייב לעשות דחוף עדכון גרסה".
הימין המתון מאחוריכם?
“'הימין המתון' זה מושג שהשמאל החדש, זה שערק מהימין, המציא כדי להצדיק את העריקה שלו, שהייתה בכלל על רקע אישי. הם ניסו להסביר שיש פה ימין מתון ויש ימין קיצוני. בפועל, יש ימין שרואה ברובו עין בעין את רוב הדברים ובראשם בעיית הביטחון האישי, המשילות, אובדן ההרתעה והזהות היהודית והצורך ברפורמה במערכת המשפטית. ההבדלים הם רק בפתרונות ובנחרצות".
יש המאשימים חלק מחברי מפלגת עוצמה יהודית בגזענות.
“אנחנו בעוצמה יהודית הראשונים להילחם בגזענות. למשל גזענות כלפי יהודים בהר הבית, שנדרשים להגבלות ששום בן לאום אחר בעולם מלבד יהודים לא סובל מהן. העובדה שליהודי מותר ללכת על ההר רק בקבוצה, אסור לו לשתות מהברזייה, וחלילה אם יחזיק סידור ויתפלל, היא גזענות חמורה כלפי יהודים. על כל שוחר דמוקרטיה בעולם להתנגד נמרצות לאפליה גזענית מכוערת כזאת".
אנשי ארגון להבה, שהואשמו לא אחת בהסתה לגזענות ולאלימות, תומכים בעוצמה יהודית, אולי אפילו רואים את עצמם כחלק ממנה.
"בנצי גופשטיין ורעייתו ענת הם יהודים צדיקים שמקדישים את חייהם לעזרה לנערות ונשים יהודיות שנמצאות במצוקה בכפרים ערביים, נלחמים בהתבוללות ודואגים לעם ישראל. אני לא מסכים עם כל מה שבנצי גופשטיין אומר, אבל אוהב אותו ומעריך אותו מאוד".
מה דעתך על הקהילה הגאה?
“כיהודי מאמין, דעתי היא שמשפחה צריכה להיות בנויה מאבא ואמא. אבל אני בעד חופש לכל אחד לחיות כרצונו. אני מתנגד למשל לאסור את מצעד הגאווה, למרות שדעתי האישית היא שהמצעד מזיק לקהילה באופיו הוולגרי. יש לי מחלוקת עם הקהילה הלהט"בית על זהותה של המדינה. האם זו צריכה להיות מדינה יהודית, או מדינה פרוגרסיבית רדיקלית. אבל אני אוהב ללא סייג את אחיי ואחיותיי מהקהילה הלהט"בית. אפשר וצריך לאהוב גם את מי שיש מחלוקת עניינית איתו. שפי פז, למשל, היא לסבית מוצהרת וידידה קרובה שלי. עשינו יחד פעילות רבה. יש לי איתה מחלוקת בדברים מסוימים, ועדיין יש לי הערכה עצומה ואהבה כלפיה".
מה דעתך על טיפולי המרה?
"יש ניסיון זדוני לכרוך יחד סיוע פסיכולוגי לגיטימי שאדם במצוקה מבקש עם 'טיפולים' אלימים ומזיקים, הכוללים כפייה ואלימות פיזית ומילולית, שהם עבריינות לשמה וצריכים טיפול במלוא חומרת הדין. ההוראה של שר הבריאות היוצא לאסור על אדם לקבל סיוע מקצועי פסיכולוגי לגיטימי בהקשרים הללו, היא בגדר פשע של ממש, שמתחברת לאג'נדות הרדיקליות ביותר".
מה דעתך על עמדותיו של אבי מעוז, שמקדמות שמרנות דתית ומאבק בקהילת הלהט"ב?
“יש רדיקלים שמכנים עצמם 'ליברלים', שאינם קשובים ולא מוכנים לתת מקום לאף עמדה מלבד עמדתם שלהם. הם עושים דה־לגיטימציה לשמרנות, שהיא כביכול מילת גנאי, ומבקשים לאסור עמדות שונות משלהם, כמו למשל קיום הופעות מוזיקליות בהפרדה לציבור חרדי. בעיניי זו סכנה לדמוקרטיה, לזכויות האזרח ולחופש הדת".
נכון בעיניך שנבחר ציבור עם מנדט אחד בודד יהיה אחראי על תוכניות חינוך בהיקף כזה?
“אחרי שאדם עם 6 מנדטים היה ראש ממשלה והתקשורת לא צייצה, אני לא מוכן לשמוע הטפות על מספר מנדטים. אני גם לא קונה את מסע ההפחדה והדה־לגיטימציה שמנסים לעשות לאבי מעוז. עד היום מי שהכין את תוכניות החינוך, הוציא תכנים יהודיים והכניס תכנים רדיקליים ואנטי־ציוניים הוא השמאל".
בתחילת המשא ומתן בצלאל סמוטריץ' דרש את תיק הביטחון, מה דעתך על הטענה שלא מגיע תיק ביטחון לאדם שלא עשה שירות צבאי מלא?
“אני מנסה להיזכר מתי נשמעו טענות כאלו כשכתב 'במחנה', שעד היום לא החליט אם הוא התחיל בשריון או בנ"מ, נהיה לפתע ראש ממשלה. פתאום כשמדובר בימין, כולם מזועזעים. למרות שסמוטריץ' ואני לא באותה מפלגה, אני מאוד מעריך ומכבד אותו, הוא גם תלמיד של אבא שלי".
בעיצומו של המשא ומתן להרכבת הממשלה אמר נתניהו בשיחות סגורות ש"בן גביר חייב להירגע". למה לדעתך?
“זה תדרוכים שתכליתם ידועה מראש - לסייע לצד כלשהו במשא ומתן. טבעי שכל צד מנסה למקסם את הישגיו, ובפרט מפלגה כמו עוצמה יהודית, שכל הדרישות שלנו היו בקשר ישיר והדוק להבטחות הבחירות שלנו".
למה המו"מ התארך כל כך?
"כי הוא מאוד מורכב. יצא לי להיפגש עם נתניהו כמה פעמים, ויש לי הרבה כבוד והערכה אליו ולניסיון הרב שהוא צבר. כשאתה רואה את אלו שהיו ראשי ממשלה פה בשנה וחצי האחרונות, אתה מבין כמה ההבדל בינו לבין אחרים דרמטי. ועדיין, אנחנו לא מסכימים בכל נושא, באנו לשנות מצב של שנים רבות, ולכן המשא ומתן מתעכב".
אין לעיכוב קשר לדרישות מוגזמות?
"הימין בגרסתו הנוכחית מתכוון לעשות בדיוק את מה שהבטיח בבחירות. באחריות, בממלכתיות, בדאגה למדינה, אבל בנחישות. כשהמשילות תחזור, והביטחון האישי יחזור, ותהיה פה הרתעה, בין ביטחונית ובין פלילית, כולם ייהנו מהפירות".
היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, תקפה את בליץ החקיקה שאתם מקדמים בקואליציה ושיתפה את הציבור בחשש משיבוש מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות ומהסכנה שישראל עלולה להפוך לדמוקרטיה בשם אבל לא במהות. אתה שותף לחשש הזה?
"היועצת המשפטית הציגה בכל תקופת כהונתה הקצרה רצף חוות דעת תמוהות ומוזרות. היא תמכה בהסכם נושא הגז, במינוי רמטכ"ל ערב בחירות, במינוי של מני מזוז ובעיכוב מינוי מפקד גל"צ. לאחרונה היא הציגה את העמדה שלה יממה בלבד אחרי שחוק תיקון פקודת המשטרה הוגש לכנסת, עוד לפני שהיא הספיקה בכלל לקיים דיון מקצועי בנושא הזה. זה מאוד תמוה".
גם אתה שותף לקריאת חלק מחברי הכנסת שצריך לפטר אותה?
"לא קיימנו דיון בנושא. אבל אין ספק שהאירוע של חוק תיקון פקודת המשטרה לא מוסיף הערכה מקצועית ואמון אישי למי שבכל מקרה שנויה במחלוקת מקצועית ואישית".
הממשלה המסתמנת מבטיחה לקדם את פסקת ההתגברות. אתה לא חושש שמהלך כזה יפגע בזכויות המיעוט, בחוקי יסוד, במערכת האיזונים והבלמים שעליהם דיברה היועצת המשפטית בדאגה?
"לא יכול להיות מצב שהציבור הולך אל הקלפי, בוחר נציגים, שמחוקקים חוקים, אבל קבוצת אנשים שלא נבחרה מחליטה בהתאם להשקפת עולמה איזה חוק היא מאשרת ואיזה לא. הרפורמה במערכת המשפט לא תפגע במערכת האיזונים והבלמים, להפך, היא תחזיר לבית המשפט העליון את האמון הציבורי, וגם תאפשר לנבחרי הציבור למשול".
אתה מסכים עם הטענות נגד בתי המשפט?
“יש משפט ידוע של הגששים, ‘אם כולם אומרים, כנראה שזה נכון'. מצב שבו בית משפט עליון שנוי במחלוקת כל כך גדולה ונתפס בעיני הימין כמי שכופה מדיניות שמאל בניגוד לרצון הבוחרים, הוא כשלעצמו חמור ביותר. חלק גדול מאזרחי המדינה איבד אמון במערכת המשפט, והאינטרס הראשון במעלה לתקן את זה צריך להיות של בית המשפט העליון עצמו. זה יקרה כשבית המשפט יחזור לתפקידו המקורי כבית משפט, ולא לתפקיד החדש שנטל לעצמו ללא רשות כמחוקק־על. אנחנו בהחלט נעמוד על ביצוע הרפורמה הזאת, כמו גם על יצירת איזונים נוספים שיבטאו את רצון העם".
ההתקפות על בתי המשפט בשנים האחרונות מבטאות את רצון העם?
“זעקות הגעוואלד והשימוש בכל מיני דוגמאות מוקצנות נועדו ליצור נרטיב כאילו באים להרוס את הדמוקרטיה או את בית המשפט העליון. בפועל, המציאות שהייתה עד כה היא הרס הדמוקרטיה, והיא זו שמסיבה לבית המשפט העליון נזק שמתבטא בריסוק אמון הציבור".
בתקרית החיילים בחברון, אחד מהם התבטא ש"בן גביר יעשה פה סדר". מה דעתך על התקרית ועל האמירה?
“ההתבטאות של החייל לא הייתה מוצלחת. אבל העונש היה חסר פרופורציה לאירוע. לדעתי, העונש היה בגלל השימוש במילה 'בן גביר'. אילו החייל היה אומר 'בני גנץ', הוא לא היה נענש".
ברוך מרזל אמר בעבר בראיון לרשת ב' שמפלגת עוצמה יהודית שייכת לו, ושייתכן שבבחירות הבאות איתמר בן גביר ייאלץ להקים תנועה חדשה כי הם ירוצו בבחירות הבאות במקביל אליו, אלא אם בן גביר "יחזור בתשובה". למה הוא התכוון?
“ברוך מרזל הוא איש יקר, יש לו זכויות רבות. אבל איתמר בן גביר כבר אמר אין ספור פעמים שהוא לא ממשיך דרכו של הרב כהנא. אני מבין ללבו של מרזל, שרוצה נציג שימשיך את דרכו של הרב כהנא, אבל זה לא אנחנו".
מה דעתך על החיקוי של בן גביר וסמוטריץ' ב"ארץ נהדרת"?
“'ארץ נהדרת' היא תוכנית שמאל רדיקלית, שתחת מעטה סאטירה כביכול חוצה את כל הגבולות, ומציגה את אנשי הימין כנאצים. אחרי שנה וחצי שהם שכחו שיש דבר כזה לבקר את הממשלה, הם נזכרו בזה כעת, כשהימין חוזר לשלטון".
וסרלאוף גדל בבית רבני. אביו, הרב יששכר וסרלאוף, ראש הישיבה התיכונית “אהבת חיים", נעדר באמצע השבוע מהבית אבל בשבתות ישב עם ילדיו ולמד איתם את פרשת השבוע וטעמי המקרא. “זה היה זמן איכות מיוחד", מספר וסרלאוף. “הייתי מתבאס שכל החברים שלי יוצאים לשחק ואני תקוע בבית ולומד, אבל לימים הערכתי את זה מאוד. עד היום אני מתייעץ עם אבא שלי על בסיס יומי. יש לו עצות זהב".
יש בסיעה שלך מתונים וקיצונים. איפה אתה על הסקאלה? למשל, מהי עמדתך לגבי ערביי ישראל?
“ערביי ישראל הם אזרחים לכל דבר ועניין שצריכים ליהנות משוויון זכויות מלא אבל גם מחובות, ובראש ובראשונה חובת הנאמנות למדינה. מי שלא נאמן למדינה, תומך באויביה בשעת מלחמה, לא רוצה בקיומה ופועל נגדה - לא צריך להיות אזרח בה. זה כלל בסיסי שכל מדינה חפצת חיים צריכה להחיל על תושביה".
מנסור עבאס דיבר ברוח הזו, למה התנגדת לישיבה שלו בממשלה?
“הבעיה לא הייתה עם המסרים של מנסור עבאס אלא עם העובדה שהוא לא התכוון אליהם, ובבית פנימה דקלם דף מסרים אחר. העובדה שבקונפליקט הביטחוני הראשון הוא איים להפיל את הממשלה מלמדת שמלכתחילה כל האמירה על שילוב אזרחי הייתה הונאה. התנועה האסלאמית היא גורם רדיקלי שמצדד באויבי ישראל, וכל זמן שהם ממשיכים בדרך הזו, אסור לתת להם דריסת רגל, לא רק בקואליציה אלא גם במשכן הכנסת".
אתה תומך בשוויון בנטל הגיוס?
"כל אזרח במדינה צריך לתרום לה. לא משנה אם הוא יהודי או ערבי. ערבי יכול לעשות התנדבות בקהילה בציבור הערבי".
וחרדי?
"מבחינתי, לימוד תורה בישיבה הוא תרומה לעם ישראל, וארגוני החסד הענקיים של החרדים כמו יד שרה, עזר מציון, עזרא למרפא, איחוד הצלה, זק"א ואחרים הם גם תרומה למדינה. מי שלא לומד בישיבה צריך להתגייס. אבל הניסיון לחפש את החרדים כל הזמן, ובו־זמנית לא לדרוש כלום מהערבים, שמספרית הרבה יותר גדולים מהם, הוא פוליטי נטו".
אתה שותף לקושי הציבורי לקבל את דרישות נציגי הציבור החרדי במשא ומתן, כשלצד חוסר השוויון בגיוס הם ביקשו וקיבלו הכפלת קצבאות?
“הציבור החרדי לא מבקש לחיות על קצבאות. זה שקר שכל הזמן מפמפמים אותו. עוד כמה מאות שקלים לאברכים לא באמת משנים את המצוקה של מי שהחליט להקדיש את חייו ללימוד תורה ולחיי דוחק. אני יושב עם נציגי החרדים, הם מבקשים להשתלב במגזר הציבורי, מבקשים אפשרות ללמוד באקדמיה באופן שיתאים להם, אבל מי שנלחם בהם זה דווקא השמאל. נלחמים בהפרדה באקדמיה לחרדים, נלחמים בסבסוד מעונות לנשים חרדיות עובדות".
איך הם יוכלו להשתלב במגזר הציבורי בלי לימודי ליבה?
“בפועל, אחוזי התעסוקה המשוקללים של גברים ונשים בחברה החרדית זהים לאלו בחברה הערבית. אבל על הערבים אף אחד לא מדבר".
במהלך המשא ומתן עלתה הדרישה להשבית את משחקי הכדורגל בשבת. למה הרוב החילוני צריך להכפיף את עצמו לדרישות הנהגה דתית?
"למרות שאנחנו מדינה יהודית, כל אזכור שקשור בדת מטריף כל מיני אנשים. מדובר בסוגיה חברתית. הרי מי שיעבדו בשבת הם החלשים ביותר בחברה, המוכרים, הנהגים, המאבטחים, המנקים, אלו שתמורת עוד כמה שקלים או תחת איומי פיטורים נאלצים לוותר על יום המנוחה השבועי שלהם ושל משפחתם. הם משלמים את המחיר והמנהלים יושבים בנחת בבית. בעיניי זה עוול חברתי נוראי. המלחמה על יום המנוחה צריכה להיות מלחמה ציבורית".
למה החלטת לפנות לפוליטיקה?
“לא כיוונתי לפוליטיקה. התגלגלתי לתוכה. בעשור האחרון הייתי עסוק בפעילות ציבורית בהתנדבות, במיוחד בעמותת אחיעד, שהוקמה לאחר רצח הרב אחיעד, כשהתברר שהוא היה כתובת להרבה אנשים שצריכים עזרה. אני עם כמה מתלמידיו החלטנו שחייבים להמשיך את דרכו, וכולנו התנדבנו לגייס תרומות ולחלק חבילות ושוברי מזון לנזקקים. משם הגעתי לפוליטיקה, אבל אני לא מכוון אליה כמקצוע או כקריירה אלא ככלי לקידום עשייה ציבורית וחברתית בהיקף משמעותי יותר ממה שאדם או ארגון פרטי מסוגלים לעשות".
יש הבדל עצום בין עשייה פרטית לבין המגרש הפוליטי, שעלול להיות עכור ומשחית.
“אני לא תמים, אני יודע היטב כמה הפוליטיקה היא שדה קרב מכוער. אבל אני מתפלל בכל בוקר לבורא עולם שלא אתקלקל שם. למזלי אני מוקף באנשי הסיעה שלי, שהם ערכיים ומודל לחיקוי. הם לא נשברים מאף מהמורה בדרך, הם נחושים להיות אור גם לאחרים שבאו לתקן עולם ולא לעשות לביתם. יחד אנחנו מתאמצים מאוד להזכיר לעצמנו בכל בוקר את השליחות, ולא להתפתות לפוליטיקה לשם פוליטיקה".
איך אתה מרגיש לנוכח העובדה שנכון להיום אתה הפוליטיקאי הכי צעיר בכנסת?
“גיל הוא פקטור חשוב בעיקר לניסיון. ככל שאתה מבוגר יותר, אתה בהכרח מנוסה יותר. בעל פרספקטיבה רחבה יותר. מצד שני, לצעירים יש יכולת חשיבה מחוץ לקופסה, בעוד שלמבוגרים קשה יותר לצאת ממנה. חלק גדול מההמצאות החשובות בעולם הגיעו דווקא מצעירים. התמהיל הנכון הוא שילוב ביניהם. יהיו אצלי אנשים מבריקים בעלי ניסיון ציבורי לצד צעירים מוכשרים ובועטים וביחד ננסה גם לבנות חשיבה פורצת דרך ושונה, וגם להשתמש בידע ובניסיון כדי לממש אותה".