נבזלין לא מבינה למה עושים מהבדלי הגיל ביניהם עניין. “אני תמיד הייתי קצת מבוגרת לגילי, ויולי תמיד היה קצת היפראקטיבי לגילו, אז אנחנו נמצאים במקום די דומה", היא אומרת בפשטות. “אנחנו לא מרגישים את פער הגילים, זה בכלל לא אישיו. הרצון שלנו לחיות, לבלות ולראות דברים עין בעין די דומה".
על פעילותה לקירוב לבבות במוזיאון, זכתה נבזלין החודש בפרס גשר לקירוב לבבות בישראל ובתפוצות לצד קובי אוז, עליזה בלוך ונוספים.
נבזלין מרבה לעסוק בזהות יהודית, אולי משום שהסתירו ממנה את שורשיה וזהותה בילדותה ברוסיה כדי להגן עליה מאנטישמיות. היא ייסדה עם אביה ועם איש העסקים היווני סאבי מיוניס את עמותת “הבוגרים לעתיד טוב יותר", שעוסקת במתן הזדמנות שווה לבריאות ולמימוש עצמי לצעירים בישראל. אבל פעילותה לא מסתכמת רק בפילנתרופיה וביזמות. בתו של איל ההון היא אשת עסקים מקושרת, שעומדת בראש חברת אימפרוביט שמחברת בין יזמים למשקיעים ומנצלת את הקשרים של נבזלין כדי לחבר בין ממשלות לחברות טכנולוגיה וחדשנות במטרה למצוא פתרונות מעשיים לשיפור איכות החיים של אוכלוסיות בעולם. על כל אלה נבחרה על ידי הג'רוזלם פוסט ב־2017 לאחת הנשים המשפיעות בעולם היהודי. לפני כשנתיים הוציאה לאור את הספר “כוחה של זהות", שעוסק בזהות יהודית, הפך לרב־מכר באמזון וזכה לשבחים מראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר ואלוף העולם לשעבר בשחמט גארי קספרוב. “הם חברים שלי", היא מציינת, “נתתי להם לקרוא לפני הפרסום והם אהבו".
נבזלין מרבה לשתף את אביה בפרויקטים השונים. הונו של האוליגרך ואיש העסקים הרוסי־ישראלי נאמד ב־5 מיליארד שקלים, אבל הרמיזה על הגב הכלכלי שהוא מעניק לבתו מרגיזה אותה. חשוב לה להדגיש שהיא לא “הבת של". אולי אפילו ההפך, הוא האבא שלה. “אני מאוד גאה להיות הבת של אבא שלי, אבל אני אדם עצמאי עם יכולות משלי", היא מתרעמת. “אם הייתי מסתמכת רק על הקשרים או הכסף שלו, לא הייתי מצליחה להגיע לאן שהגעתי. כמובן שיותר קל לי בזכותו. כל אחד מנצל את היתרונות המשפחתיים שלו, אבל לא מדובר באוליגרך. אוליגרך זה אדם שמשתמש בכספו כדי ליצור קשרים עם השלטון ולנצל אותם לצרכיו, וזה ממש לא המקרה של אבא, שמשתמש בכספו כדי לתרום למדינה ולחזק אותה. המושג אוליגרך נתפס כמאפיין אנשים עשירים שהגיעו דווקא מרוסיה. בעיניי זו גזענות".
שלוש שנים עבדה נבזלין בלונדון בתחום יחסי ציבור לחברות בינלאומיות: “ביום השישי הראשון שלי שם בא אליי מישהו ושאל אם יש לי תוכניות לארוחת שישי. זה היה השבוע הראשון שלי במדינה החדשה, ולא היו לי תוכניות חברתיות. אז הוא הזמין אותי לארוחת שבת. למרות שלא היו עליי שום סימנים חיצוניים, הוא מיד זיהה שאני יהודייה".
לימים, בארוחות השבת עם אדלשטיין ומשפחתו תרגיש סגירת מעגל: “זה בדיוק מה שאנחנו מסבירים במוזיאון, שיהודים זו רשת עוצמתית שפרושה בכל מקום בעולם. לא מלמדים את זה בבתי ספר, ולכן אנשים לא יודעים שהם שייכים לעם עוצמתי כל כך, שמשגשג בכל מקום ומוכן לתת יד למישהו אחר רק בגלל שהוא יהודי. כל מה שעשיתי בחיים העסקיים והציבוריים שלי קשור לעובדה שאני יהודייה. אני ההוכחה שלא צריך להיות דתי או ללכת לבית כנסת כדי להתחבר אל הרשת הזו. אנחנו עם גלובלי והיפראקטיבי, וכמעט בכל מקום בעולם אפשר למצוא יהודים במקומות משפיעים שאפשר להתחבר אליהם ולהיעזר בהם".
ב־2006 עלתה נבזלין לישראל: “אמא שלי החליטה שהיא לא רוצה לחיות יותר ברוסיה כי המצב שם התדרדר מאוד. היא עשתה עלייה לישראל ולמרות שהייתי שלוש שנים באנגליה ומאוד אהבתי את החיים שלי שם, זה לא היה בית והייתי חייבת לחזור הביתה. אבא שלי כבר היה פה, נשוי בשנית. רק כשהגעתי לפה הבנתי סופית שלמרות שאני מרגישה בנוח בכל העולם, ישראל היא המקום היחיד שבו אני מרגישה לגמרי בבית".
היא הייתה רק בת 28 כשנחתה במדינה החמה עם השפה והמבטא והגזענות כלפי העלייה הרוסית המבוגרת: “הייתה הכללה כלפי כל הרוסים כפי שקיימת גזענות כלפי כל עלייה. היו בדיחות על המבטא, היה חוסר יכולת לקבל ולהכיל, ולמרות שהעלייה הרוסית שינתה לטובה את ההון האנושי בישראל, היו הרבה סיפורים עצובים על עולים שהגיעו עם השכלה רחבה, לא מצאו את עצמם פה והפכו ללובה הקופאית מ'ארץ נהדרת'. אני לא חוויתי גזענות באופן אישי. אבל זה גם בגלל שלא ויתרתי לעצמי. הלכתי לאולפן ולמדתי שפה, שכרתי מורה פרטית לשפץ את השפה, והתעקשתי לדבר עברית גם אם בהתחלה לא הבנתי את הכל ועשיתי פרצוף כאילו הכל לגמרי מובן לי. רציתי מאוד לשרת בצבא ולא נתנו לי, אז כתבתי עשרות מכתבים וניסיתי להפעיל את כל העולם כדי לשרת. ידעתי בדיוק לאן אני רוצה להתקבל, לדוברות בינלאומית, כי זה מה שעשיתי בעבודתי הקודמת, אבל הצבא התעקש לדחות אותי בגלל גילי המתקדם. אני חושבת שיש יתרון אדיר בשירות צבאי, כי זה המקום הראשון שאפשר להשיג בו קשרים ושותפים להמשך".
את אדלשטיין הכירה מיד כשהגיעה ארצה. כבר הייתה נשואה ואם לשני ילדים קטנים, והוא נשוי וחבר קרוב של אביה ושל אסיר ציון נוסף, נתן שרנסקי. בתחילה עבדו יחד ושיתפו פעולה בפרויקטים שעסקו בקליטה, עלייה וציונות. אדלשטיין סייע לה בתפקידיו כשר וכיו"ר הכנסת, ושתי המשפחות היו בקשרים קרובים. “היינו חברים טובים הרבה לפני שזה הלך לכיוון הרומנטי", נזכרת נבזלין. “הכרתי את אשתו של יולי ואת הילדים שלו, באנו לבקר אותם בהתנחלות נוה דניאל בגוש עציון. אני זוכרת שהילדים שלי הגיעו לשם והיו בשוק, כי אנחנו אנשים מאוד אורבניים ורגילים לעיר, ושם זה היה יישוב סגור עם גדרות. עד היום אני רואה במגורים בהרצליה חוויה זמנית. אני מחכה לחזור לתל אביב, כי בהרצליה אין לי קפה ליד הבית. אני בנאדם שצריך בית קפה ממש מתחת לבית. הקונספט הזה שצריך לקחת אוטו כדי לשבת בבית קפה מאוד לא מתאים לי".
ב־2016 נישאו בני הזוג בחתונה דתית צנועה בעיר דוד. ומאז הם ביחד, איש באמונתו: “לפעמים אני מדליקה נרות בשבת ולפעמים לא, לפעמים אני אוכלת כשר ולפעמים אני מפעילה את מכונת האספרסו הלא כשרה שלי ושותה את הקפה כי אף אחד לא רוצה לראות אותי גם כבת זוג או כאמא בלי קפה בבוקר".
בשנה האחרונה התמודדה נבזלין על תפקיד יו"ר הסוכנות. ועדת האיתור לתפקיד היוקרתי פנתה אליה מיוזמתה ונענתה בהתלהבות: “מאוד שמחתי על ההזדמנות לנסות להתקבל לתפקיד, כי האמנתי שאפשר יהיה לעשות בסוכנות את מה שעשינו במוזיאון, להביא את הארגון שנתפס קצת מיושן למעמד יותר חדשני ולהפוך את המוסד לפלטפורמה יותר רלוונטית לדור העתיד".
היא עצמה מקדמת בחברה שלה פיתוח של טיפול רפואי גלובלי בחולים באמצעות מצלמות וציוד שמאפשר טיפולים בשלט רחוק. לאחרונה גם הובילה מיזם אקדמי לסייבר שמטרתו להעביר את הידע שנרכש בישראל למדינות בעולם. היא עובדת שעות ארוכות בפרויקטים מקבילים, נעזרת בצוותים אבל גם ריכוזית ואוהבת לרדת לפרטים הקטנים: “בגלל שאני פרפקציוניסטית, אני צריכה להספיק המון דברים במקביל, אז המצאתי שיטה של פייק דד־ליין. אני קובעת לוח זמנים לא אמיתי ולא הגיוני גם לעצמי וגם לארגונים שאני מובילה. בתחילה הסביבה מתלוננת, אבל בגלל שאנשים אוהבים לחכות לרגע האחרון, אנחנו מספיקים לעמוד בזמנים הרבה לפני כולם, כי באיזשהו שלב הדד־ליין הוא כבר לא פייק ואנחנו מאמינים לסיפור שסיפרנו לעצמנו".
נדמה שהיא אף פעם לא מתעייפת: “הסקרנות מחזיקה אותי ערנית. כשאני רואה משהו אני רוצה ללמוד אותו דרך התנסות, לא בצורה פורמלית. אני רוצה להרגיש אותו באצבעות. אני לא כל כך מבינה את המושג ללמוד מניסיון של אחרים. אני רוצה לנסות הכל בעצמי. אולי זה ילדותי, אבל במבחן התוצאה, זה משאיר את הניצוץ".
התרעות פיקוד העורף