10 בפברואר 1983. הימים הם ימי מחאה. בלבנון עוד מתחוללת מלחמה והרחוב הישראלי סוער סביבה. שלושה חודשים חלפו מאז הקמתה של ועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון יצחק כַּהַן, בעקבות טבח סברה ושתילה פחות מחצי שנה קודם לכן.
במהלך דיון במשרדי הממשלה על מסקנות הוועדה, קם סא"ל עזריאל נבו, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, קטע את הישיבה ואמר: “התפוצץ מטען בין המפגינים. כנראה יש פצועים. בודקים זאת".
המפגינים שאליהם התייחס נבו היו פעילי תנועת “שלום עכשיו", שערכה באותה העת הפגנה שתבעה את נסיגתו של צה"ל לגבול הצפון ואת פיטוריו של אריק שרון. “ישנו הרוג ושלושה פצועים. שני שוטרים נפצעו קל", הוסיף נבו, ובכך בישר על רצח פוליטי שזעזע את החברה הישראלית. רצח שגבה את חייו של אמיל גרינצוויג ז"ל, בן ה־35, קצין מילואים, מורה למתמטיקה ואב צעיר. 40 שנים חלפו מאז הרצח, הימים הם שוב ימי מחאה ועימות, ושוב מרחפת השאלה: האם הלקח נלמד?
תנועת “שלום עכשיו", שהובילה את ההפגנה בערב רצח אמיל גרינצוויג, קמה כבר במרץ 1978, כך מספר ח"כ לשעבר, צלי רשף, ממייסדי התנועה: “זה קרה בעקבות ביקור סאדאת בארץ (נובמבר 77') ומכתב הקצינים". מדובר היה במכתב שעליו חתמו 348 חיילים וקצינים במילואים בקריאה לראש הממשלה דאז, מנחם בגין, “לבחור בדרך השלום", כנוסח המכתב.
התרעות פיקוד העורף