בהפוגות הקצרות בין הנאומים חוצבי הלהבות של מאי גולן על דוכן המליאה (“לא יעזור לכם אם תזרקו ‘תן ביס' מהחלונות! לא יעזור לכם אם תשביתו את כל הקורקינטים!") מצאה השרה הטרייה פנאי גם לעלעל בספרו החדש של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אין כמו אוטוביוגרפיה כדי להרגיע את רוחה הסוערת של אחת הנשים התוססות במשכן.
“כשאני מסתכלת לאחור על התקופה הקשה שעברנו באופוזיציה עד שהגענו לשלטון, אני חושבת שזה בדיוק כמו שנתניהו כתב בספר שלו על מבצע סבנה", היא מנתחת. “במבצע הגבורה בסבנה היו כאלה שעמדו לידו בקו האש הראשון ונפצעו, והיו כאלה שעמדו מאחור, למשל אהוד ברק, שדאג להצטלם על כנף המטוס כדי לקחת לעצמו את כל התהילה והקרדיט. גם במלחמה להפלת הממשלה הקודמת היה מי שעמד בקו הראשון והיה מי שישב מאחור".
היה לי הכי קל ופשוט להיות המאמי הלאומית, אבל אני לא יודעת לדבר אחרת. גם אם יעבירו אותי אלף יועצי אסטרטגיה שאני שומעת שחברי כנסת לוקחים לעצמם, אני לא אהיה שם, כי אני מה שנקרא עמך ישראל הקלאסית. אני באה מהעם ולא מתכוונת למנייר שום מילה. אני אגיד בפנים את מה שאני חושבת בבטן. נגמרה היכולת להכיל בולשיט. נגמרה היכולת להכיל פוליטיקלי קורקט".
אמרו לי, ‘לא בא לנו לשמוע אותך'. אין ביזוי עמוק מזה. מה הם מצפים עכשיו, שיירקו עליי ואני אגיד שזה גשם? לא, ממש ממש לא. לא חינכו אותי ככה. חזרנו לשלטון לא כדי לקבל במתק שפתיים את כל האלימות שנשפכת לאופוזיציה מהפה. לא כדי להיות ממלכתיים מזויפים. אנחנו לא צריכים להכיל בחיבוק דוב את כל הטינופת שיוצאת נגדנו מהשמאל. זה שחזרנו לשלטון לא אומר שאנחנו צריכים להרכין ראש אל מול ההסתה, השקרים, האלימות".
בשקט־בשקט, מתחת לרדאר, הפכה גולן מחברה במועדון המקופחים שלא קיבלו משרד, לשרה במשרד ראש הממשלה. היקף ותחומי התפקיד המחייב לא ברורים בינתיים, אבל למי שפקפקו במינוי שלה, גולן מבטיחה שתעסוק ב"דברים משמעותיים למען החברה בישראל".
את יכולה להיות בת 60 ולא לעשות כלום ובת 20 ולעשות הרבה. יש לי שיחות לא מעטות עם ראש הממשלה, ואם לא הייתה שפה משותפת בינינו, לא היה מקום לשבת לשולחן הממשלה, למרות שהרבה אנשים אוהבים להפיל את זה על סיבות אחרות שבגללן מוניתי לשרה".
“השמאל טוען שאני לא ראויה להיות שרה, כי הדרך שלי מתלהמת ופופוליסטית, לכל ה'לשעברים' למיניהם והעסקונה מהזן הפוליטי הישן של העסקנים, מה שנקרא המפא"יניקים של פעם, קשה עם אישה צעירה, מזרחית, ימנית, מסורתית. נוח להם לקטלג אותי כמישהי דרומית, עילגת, לא משכילה, לא יודעת לדבר בשפות זרות, לא יודעת לחבר שני משפטים, פאשיסטית שנשרכת אחרי אדם אחד.
בפועל הם יודעים שזה הרחק־הרחק מהאמת ושהאנגלית שלי טובה יותר מזו של רוב חברי הכנסת באופוזיציה, אבל הם לא מסוגלים להתמודד איתי אינטלקטואלית, אז הם מתנגדים למינוי שלי כשרה. הם אומרים, איך יכול להיות שמאי גולן שרה בישראל. כלל האופוזיציה עמדה בפיליבסטר חסר תקדים של שש שעות נגד המינוי שלי. הוציאו מהנפטלין אנשים שלא שמעתי חודשים לנאום נגד המינוי שלי. חבריי לסיעה אמרו לי, מאי תצאי החוצה, למה את צריכה לשמוע את כל זה, אבל אני ישבתי שם וראיתי בכל מי שנאם נגדי את כל האנשים שבמשך כל חיי זלזלו בי והקטינו אותי.
אבל אז עלה הדור הצעיר של חברי הכנסת, שמכיר את שיתוף הפעולה שלי עם נושאים חברתיים, ולמרות שיש תהום אידיאולוגית בינינו הוא זיהה שיש כאן מנהיגה. כשרון כץ מיש עתיד הקדיש את שלוש הדקות שלו לשבח את אמא שלי שישבה ביציע, זה הזכיר לי למה אני נלחמת".
ואכן, הרגע המרגש בטקס ההשבעה של גולן היה ללא ספק בסיומו, כשחלק מהשרים וחברי הכנסת נעמדו מול היציע ומחאו כפיים לאמא שלה שעמדה שם, נבוכה וגאה בערבוביה מכמירה, נרגשת עד דמעות. “ההשבעה שלי נקבעה לשעה ארבע אחר הצהריים, אבל בגלל הנאומים נגד המינוי שלי, השביעו אותי רק בחצות הלילה", דומעת גולן.
“אמא שלי, אישה מבוגרת, ישבה שעות ביציע ושמעה ושמעה וחיכתה עד שהושבעתי לשרה. כשסוף־סוף עליתי לנאום, כבר הייתי עייפה. ישבו שם כל השרים וראש הממשלה, ואני ראיתי רק את אמא שלי שנודתה מהמשפחה שלה, שזלזלו בה שהביאה בת מחוץ לנישואים, שלא האמינו שאצא מגבולות התחנה המרכזית הישנה ואוכל אפילו לעבוד בעבודה מכובדת.
והנה אני על הדוכן, בהשבעה לתפקיד שרה בממשלת ישראל. זו הייתה הוכחה לא לעצמי, אפילו לא לאמא שלי, שאוהבת אותי בזכות עצמי ושעד היום שואלת אותי מה ההבדל בין חברת כנסת לשרה. אני רציתי לעשות את זה למען כל ילד וילדה שמשפילים אותם ומזלזלים בהם ולא נותנים להם אפילו את האפשרות לחלום בינם לבין עצמם. אז חרגתי מהפרוטוקול, הסתכלתי לאמא שלי ישר בעיניים, ואמרתי, אני רוצה להגיד לכל בני הנוער בסיכון, שאומרים להם שלא מגיע להם ושלא יגיעו לשום מקום, שאפשר לשבור כל תקרה ואפשר לפרוץ כל קיר".
הייתה לי הזכות להשתתף בדיון על אטימת בתי מחבלים שארך ארבע שעות, ודיונים בנושאים מהותיים כמו סל התרופות. הציבור אפילו לא יודע לאיזה רזולוציות יורדים בדיונים כאלה. אז לא עצרתי לרגע כדי לטפוח לעצמי על השכם, להגיד, מאי כל הכבוד, הגעת להישג מדהים בגיל צעיר מאוד ובזמן קצר יחסית לפוליטיקאים אחרים. אני לא שם, זה לא האופי שלי. באתי לעבוד, לא להתבשם. אני ממשיכה ב־200 קמ"ש, אני לא עוצרת לתדלק.
הדבר היחיד שיגרום לי לעצור לרגע ולהתבשם, זה אם אהיה נקודה קטנה בהיסטוריה של עם ישראל. כשהייתי ילדת אינטגרציה, קצת לפני שהעיפו אותי מבית הספר, היינו צריכים להחתים את היד בחימר ולכתוב מה נרצה לעשות כשנהיה גדולים. ואני כתבתי שאני רוצה להשאיר חותם על העם היהודי".
היא תחזיר את אמון הציבור ותפתח את שערי בית המשפט למגוון דעות, ולא כמו שאהרן ברק אמר לפרופ' רות גביזון שיש לה אג'נדה עצמאית ולכן היא פסולה. בית המשפט יעסוק בסכסוכים ולא בפוליטיקה ולא בסבירות ובערכים שבעיניו היו נשגבים".
השטחיות, הפופוליזם, חוסר הניסיון והרצון להיות ראש הממשלה פשוט העבירו אותו ואת מאמיניו על דעתם. מיכאלי מסמלת בעיניי את ישראל הפרוגרסיבית. אני פשוט כבר לא מסוגלת לשמוע אותה בשיח הנקבה. מה הוא השיג חוץ מזמזומי אוזניים? זה לא סייע לנשים, זה רק עשה את ההפך. לא פלא שהיא ומפלגתה כבר לא רלוונטיות.
מול המפלגות של לפיד, גנץ ומיכאלי הליכוד הוא המקום הליברלי והדמוקרטי ביותר בישראל. נכון, יש אצלנו פקשושים פה ושם, אנחנו לא מושלמים, אם היינו מושלמים, היינו הסגנים של הקדוש ברוך הוא, אבל כשהשמאל מזלזל בנו שאנחנו הולכים לחתונות ולבריתות בשביל הפריימריז, אנחנו יושבים עם בנאדם שמדבר על בעיה במס הכנסה, בביטוח לאומי ומנסים לעזור לו, מה שהשמאל עם הקפוצ'ינו שלו לא יעשה לעולם".
גולן, 36, פרצה לחיינו הפוליטיים רק לפני ארבע שנים. לפני כן כבשה את משבצת הפעילה החברתית ולוחמת השכונות כשהובילה הפגנות ומחאות וניהלה מאבק בלתי מתפשר נגד פליטים ומהגרי עבודה בדרום תל אביב. “אני ילדה שגדלה בערוגות אחרות מהימין המיינסטרימי", היא מעידה על עצמה.
“אני בת לאם חד־הורית מדרום תל אביב, שלא נחשב תל אביב בעיני התל אביבים, בלי גיבוי, בלי תמיכה, כמו דג ששוחה נגד הזרם. עד היום אני רואה אנשים מסתכלים עליי במבט של ‘מי את שהגעת מהמקום שהגעת ותדברי עם אנשים על נושאים ברומו של עולם?'. אני יודעת שהם אומרים את זה מאחורי הגב שלי, אבל אני גאה במסעודה משדרות ובחיים מירוחם שמתחברים אליי, באנשים שאומרים שאני הקול שלהם שלא נשמע, הנשים המבוגרות שמחבקות אותי ברחוב, מנשקות לי את הראש ומתחילות לבכות".
שמה המלא הוא פלורה מאי בדרה גולן, על שם סבתה שלא זכתה להכיר: “הקדשתי את חיי לפעילות ציבורית, לא עשיתי שום דבר אחר חוץ מזה ומלטפל באמא שלי. השם שלי הוא השורשים והכוח שבעזרתם אני נלחמת".
כל הילדות שלי וחיי הבוגרים היו הגנה או מלחמה על הבית, על הפרנסה ועל זכות הקיום. אמא שלי התמודדה לאורך שנים עם בעיות בריאות מורכבות, שבגללן הייתי צריכה לעזוב את בית הספר בתחילת התיכון ולעבוד בשלוש עבודות שונות. אם לא הייתי עושה את זה, אז לא היה אוכל, לא היו תרופות, לא היו בגדים ובטח שלא טלוויזיה. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי בודקת את חשבונות הבית בזכוכית מגדלת, ואם היה אפילו שקל אחד בחשבון שחויב שלא כדין, לא הייתי עוברת על זה לסדר היום.
ניהלתי את משק הבית מגיל 14 ובשום שלב לא יכולתי לעזוב את אמא שלי לבד, כי איפה שגדלתי לא היה אפשרי ללכת למכולת, לעלות במדרגות או להיות לבד בלילה גם כשהבית סגור ונעול עם פלדלת ושער. אפילו אור לא היה במדרגות, כי מאז שהנרקומנים והעובדים הזרים חיבלו בחשמל כדי להשאיר אותו דלוק כל הלילה כדי להזריק סמים במדרגות או כדי לקיים מסיבת שיכורים, לא היה מי שישלם, וחברת החשמל ניתקה את החשמל. השכנים היהודים נעלמו מהר מאוד, ואף אחד לא רצה לגדל שם ילדים. אמא שלי ואני היינו לבד. היום כשאני נזכרת במספר הנרקומנים והיצאניות שדילגתי מעליהם, אני מבינה איזה נס היה שבכלל שרדנו".
זה היה גיהינום עלי אדמות, פחד, אלימות, זוהמה, פשיעה, הזנחה פושעת. וכל זה התעצם מאז שהעובדים הזרים הבלתי חוקיים הגיעו לתחנה המרכזית הישנה. ראיתי את האנשים החלשים שלא מצליחים להתמודד איתם, ומבחינתי זה היה כאילו לראות מישהו מכה קשיש ולעבור לצד השני של המדרכה בלי לעשות כלום. אז יצאתי למלחמה מול העירייה, המשטרה והמדינה, למרות שממש לא הייתי צריכה את זה בחיים. לא נהניתי כשקראו לי נאצית מעל דפי העיתון".
הדרך מהפעילות החברתית לכנסת הייתה מתבקשת, אבל גם שם לא היה לה קל: “בתחילה קראו לי ‘ילדה', כי הייתי הרווקה הכי צעירה מבין חברות הכנסת. אני רואה בכינוי ‘ילדה' שוביניזם ומיזוגיניות. עם הזמן הוכחתי יפה מאוד שאני לא ילדה, אבל עצם העובדה שאני צריכה להוכיח שזה בסדר להיות שרה חזקה ומצליחה בממשלה ובמקביל גם למצוא זוגיות ולהקים משפחה זו תעודת עניות לסביבה".
לצערי, גם בלי להיות מי שאני, לא קל למצוא זוגיות נכונה ולא סתם אומרים שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, אבל אני יודעת שמה שצריך לקרות קורה ובעזרת השם אמצא את האדם הנכון ויהיה חיבור אמיתי. אני עובדת מאוד קשה למען עם ישראל בכנסת ומחוצה לה ובדיוק כמו שאני מאמינה שאין אישה שלא תתמוך בבעלה בפעילות שבה הוא עוסק, כך גם התמיכה בעשייה שלי צריכה להיות ברורה ומובנת מאליה".
התרעות פיקוד העורף