חמש שנים לאחר מכן הצטרפה לפוליטיקה, “ובני הצעיר ישי מאוד התנגד. הוא אמר לי, ‘עזבי, אמא, בשביל מה? הדלקת משואה, את בקונצנזוס, ופוליטיקה היא אזור עם הרבה לכלוך, שחררי'. אמרתי לו, ‘קונצנזוס לא מספיק לי. לא אקח את המגן שקיבלתי בטקס המשואות, אסתכל עליו כל היום ואהיה מרוצה שאני בקונצנזוס'. והצטרפתי למפלגת יש עתיד".
"בעיניי פוליטיקה לא צריכה להיות אני או אתה, אלא מקום שבו ניגודים משלימים ופועלים בדרכים שונות למטרה טובה אחת. ראיתי בפוליטיקה כלי שרת למען המדינה, לא כלי שרת למען הפוליטיקאים. בחודשים האחרונים זה הקצין, כשהכניסו אצבע בעין של בג"ץ ואמרו לו, אז מה אם קבעת שדרעי לא יכול להיות שר, נמציא את חוק קומבינת דרעי 2 ונאפשר לו לחזור, אם לא מהדלת, אז מהחלון או מהתקרה. או כשניסו לקדם את חוק התרומות, שאני מכנה חוק המתנות, שנועד לאפשר לראש הממשלה לגייס כספים מהציבור כדי להתמודד עם מציאות משפטית, ועל הדרך להשחית את כל המערכת הציבורית כדי לטשטש את העובדה שהוא חוק פרסונלי. כאילו במערכת המוניציפלית אין מספיק בעיות, בא החוק הזה ונותן רשות לכל נבחר ציבור לגייס לעצמו כספים מהקהל הרחב. לא ברור שמי שתורם לנבחר ציבור מצפה לתמורה ממנו? לא ברורה ההדדיות בין הנותן והמקבל? אני לא מוכנה לקבל את זה. אני נאבקת בזה".
וכך, מדי מוצאי שבת, ולפעמים גם באמצע השבוע, הפוליטיקאית ברביבאי, מספר שתיים במפלגת יש עתיד, יוצאת להפגנות נגד הרפורמה, וגם אם היא עושה את זה לדבריה כאזרחית מן השורה, קשה עד בלתי אפשרי להפריד את האינטרס הפוליטי מכרטיס הביקור האישי. דווקא בשנים האחרונות, בין חמש מערכות הבחירות, הקול שלה בזירה הפוליטית הפך לדומיננטי מאוד, והחריף בהלימה לרחש שהתקיים מתחת לפני הקרקע. “כבר היה אפשר לשמוע את הבעבוע שלו", היא מאפיינת, “וככל שהלך והתברר שמתפתחת קוטביות על ידי פוליטיקאים שיש להם עניין לייצר אותה, כבר אי אפשר היה להתעלם, עד שהגחלים הלוחשות לאורך זמן הפכו לשריפה גדולה".
"כל הסכנות המצטברות הוציאו אנשים לרחובות בהתקלחות אדירה, כי הממשלה הוכיחה להם בדיוק את מה שהם מפחדים מפניו. זו הייתה טעות מבורכת של הקואליציה, כי נתניהו לא התאפק לצבור עוד ועוד כוח לצרכיו אלא הוכיח עוד לפני שהשיג אותו למה הוא מסוגל. הצורך האישי שלו להימלט מהדין ולהרגיש שליט בלתי מעורער לנצח נצחים, יצר את התחושה בציבור שההחלטות שלו לא מגיעות ממקום של אחריות כלפי עמו אלא מרצון בסיסי להבטיח את שלטונו. באותה המהירות ובאותו השבוע עבר גם חוק הנבצרות, שמאפשר לשליט העליון להישאר מבוצר בתפקידו בלי שאף אחד יוכל להזיז אותו ואף שופט לא יוכל לפסול את החוק הזה. כל הדברים האלה ביחד צרמו לאנשים שמשרתים ועובדים ותורמים, והם הקימו מהומה. הם אמרו, יש פה סיכול אמיתי לכל מה שאנחנו מכירים, המציאות משתנה באופן מהיר, ואם לא נצא הלילה לרחובות, מחר בבוקר נקום למדינה אחרת שבה אם שר ביטחון לא יוכל להתריע על סכנות, מה אנחנו, האזרחים, נוכל להגיד, והאם תישמר לנו הזכות להביע דעה, האם קולנו יישמע כשראש ממשלה מדיח באבחת יד גדולים וחזקים מאיתנו".
"כשרת הכלכלה והתעשייה כל המהות שלי הייתה לצמצם את הפער ולתת הזדמנויות לנשים חרדיות, לעיירות הפיתוח, דווקא בגלל שהפריפריה היא חלק גדול בזהות שלי, הרי בלי ההזדמנות שקיבלתי לא יכולתי לעשות את מה שעשיתי. העברנו מאות מיליונים לצמצום פערים, למתן הזדמנויות. ראיתי את עצמי כפוליטיקאית שעובדת עבור כלל האזרחים, בעוד הפוליטיקאים היום בקואליציה רואים את עצמם כמי שאומרים לציבור שלם, יש פה את הרעים, הפריבילגים, הממנים שופטים למען עצמם, ויש את העם. זה שקר נוראי, מפלג, מסכסך, בדברי הימים הם יישפטו על הפיצול הזה בין האשכנזי, שכאילו יש לו יתרון יחסי, לספרדי, שצריך להצביע באופן מפלגתי כי הוא קורבן. זו לא דמוקרטיה. זה ליקוי מאורות כשפוליטיקאי אומר לציבור, תנו לי את הקול שלכם, כי כדי שאוכל לגבור על האויב הזה שקוראים לו אורנה ברביבאי, אני צריך לשלוט על בית המשפט באופן מוחלט. אני האויב של עדות המזרח? של החברה שלי שלמדה איתי בעפולה או בשדרות?".
ברביבאי אומנם גדלה בעפולה אך נולדה ברמלה, לאם שעלתה מעיראק ולאב שעלה מרומניה וגדלה במשפחה קשת יום, אחות בכורה לשישה ילדים בבית שנשבו בו רוחות מזרח ומערב. “היינו משפחה שהסתייעה מהרווחה, מה שקראו אז לשכת הסעד", היא אומרת בגילוי לב, “אם לא היו עוזרים לנו, אמא שלי לא הייתה יכולה לגדל אותנו".
ברביבאי היא היחידה במשפחה שעזבה את הפריפריה ומתגוררת כיום בתל אביב. יש לה אחות חרדית שגרה בקריית מלאכי. “לאורך השנים מצאנו את הדרך לחיות בשלום ולמצוא את המכנה המשותף בינינו", היא אומרת בפשטות. המסלול הצבאי והנחישות להתקדם הובילו אותה לדרגות קצונה בכירות ולתואר האישה הראשונה בצבא שעשתה שלושה תפקידי תא"ל שאינם יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים. “עד אז נשים בכלל לא הוסללו לתפקידים מסוימים בצבא, ולכן לא יכלו להתקדם מול גבר שכן ביצע אותם", היא מאפיינת. “הדרך שלי הייתה לעשות מסלולים כאלה, ולכן כשבאתי להתמודד מול תא"ל אחר, הייתי שווה בין שווים. לשמחתי יש היום לוחמות, וזה משפיע על כל גזרות הצבא, אבל המהלך לא יושלם עד שכל המקצועות יהיו פתוחים בפני נשים ושההבחנה לא תהיה קיימת".
היא נשואה, אם לשלושה וסבתא לשלושה. “אני בת 60, והפעם הראשונה בחיי שהוציאו אותי מהחדר הייתה אצל שמחה רוטמן", היא אומרת בעלבון. “הילדים שלי ראו איך אני נזרקת שוב ושוב מוועדת החוקה ואמרו, אמא, אנחנו מתביישים, אולי לא תלכי לוועדה בכלל. הם נעלבו בשבילי, אבל אני אמרתי להם, זה בדיוק מה שרוטמן רוצה, שנושפל, שניעלב באופן כזה שלא נגיע לוועדה, ואז הוא יוכל להעביר את החוקים שלו בשקט. חווינו מרוטמן חוויה טראומטית. הוא פוליטיקאי שבשל מיעוט קולות הגיע לכנסת בכל מיני הסדרים פוליטיים ולקח על עצמו את מלאכת ההרס של מערכת המשפט. הוא כתב ספר, ‘מפלגת בג"ץ', שלימים יהיה צריך לבדוק את ניגוד העניינים הזה בדרך שבה הוא קידם את הספר. החוויה שלנו הייתה של אדם מנותק שדורס את האופוזיציה באופן לא ראוי גם בסדרי הדיון וגם בחוסר קשב ליועצים המשפטיים. היה צריך לראות כדי להאמין איך הטכניקה שלו עובדת, כמה דקות הוא הקדיש להסתייגויות המעמיקות שלנו, באיזו צורה מחפירה הן נידונו, והטירוף בלוח הזמנים שהוא הקציב כדי להגיע להנחת החוק מוקדם ככל שניתן".
התרעות פיקוד העורף