בשנתיים האחרונות לחייו היה רא"ל במיל' חיים בר־לב חולה ב־ALS, מחלת ניוון שרירים חשוכת מרפא. בנו עמר מספר שבדיעבד, אבא שלו העריך שהסימפטומים הראשונים של המחלה ניכרו אצלו ביום שבו היה לו כבר קשה לעלות על הסוס. מילולית: הוא כבר לא יכול היה לעלות עליו בקפיצה, אלא נדרש לדרגש קטן.
תפקידו האחרון של בר־לב האב היה שגריר ברוסיה. כשקמה ממשלתו של יצחק רבין ב־1992, תמכו ראש הממשלה ושר החוץ שמעון פרס בשיגורו למוסקבה כשגריר ישראל שם, אחרי קריסת הקומוניזם. בר־לב לא סיפר לאף אחד, גם לא לרבין ופרס, על מחלתו שהתפרצה כבר. עמר: “הוא ואמא הגיעו לביקור קצר בארץ בסוף 1993, ללוויה של אחות של אמא שלי, וראיתי אותו קצת צולע, ואוכל בקושי עם יד שמאל. ראיתי את הסימפטומים ונפגשתי עם הרופא שלו. הוא סיפר לי על ה־ALS, אמר שזה בלתי הפיך וסיפר מה צפוי".
בינואר 1994 טס עמר למוסקבה לראות איך אביו מסתדר. הוא הגיע לשבוע, ואביו, למרות המגבלות, הכין להם לו"ז של 24/7, כולל הופעות, תערוכות ובלט בולשוי: “אבא היה מקבל שם באופן קבוע זריקות ניסיוניות מאיזה רופא רוסי, ומה שמעניין זה שלמרות שכולם ראו וידעו את המצב, כל הצוות בשגרירות כל כך אהב וכיבד אותו, שאף אחד לא הדליף את הסיפור למשרד החוץ בארץ. והוא, למרות הקשיים, תפקד בצורה מלאה כשגריר. גם הרוסים עצמם מאוד כיבדו את אבא. כשהוא היה רמטכ"ל, הייתה תקרית במלחמת ההתשה, וארבעה מטוסי קרב סוריים עם טייסים רוסים, הופלו תוך כמה דקות. הם ידעו מי הוא והעריכו אותו".
בסוף אפריל 1994 הגיע רבין לביקור ממלכתי במוסקבה. בר־לב כבר לא יכול היה להסתיר את מצבו, ופרס שיגר לרוסיה את הרופא של משרד החוץ כדי לבדוק את השגריר. עמר מספר שכדי לא לפגוע באבא, סיפרו במשרד החוץ שהרופא עושה סבב בדיקות בכל הנציגויות הישראליות ביבשת. הבדיקה העלתה שהמצב חמור, והרופא הודיע לבר־לב שהוא חוזר איתו לארץ להמשך בדיקות: “אמרתי לאחותי שאבא יחזור לארץ בכיסא גלגלים. ביום שלישי הוא נחת, וביום שישי הוא נפטר בתל השומר. חשבו שיש לו גם סרטן, כי מחלת הניוון לא הייתה אמורה לגרום לו לאובדן משקל גדול. בשישי בבוקר פרס ביקר אצלו, ובלילה הוא מת. בראייה שלי, אבא החליט למות. הוא הגיע למסקנה שאין יותר טעם לחיים".
אנחנו יושבים בביתו של עמר בשכונת נווה מגן ברמת השרון. הוא בנה אותו לא מזמן, בחלק מהשטח שבו שוכן גם ביתם ההיסטורי של הוריו, הבית שבו גדל. אמו תמר, 97, עדיין גרה בבית הקטן שעליו אנחנו משקיפים מחדר העבודה של עמר, שעל קירותיו תמונות שמדברות בעד עצמן - חיים בר־לב עם דדו ודיין, בר־לב בחזית עם אריק שרון כשביניהם דוד בן־גוריון בערוב ימיו, חובש כובע שחור, צילום נוסף שלו ושל בן־גוריון יחד במסוק, ותמונה של המטכ"ל עם בן־גוריון ופרס.
עמר חגג השבוע יום הולדת 70. לפני כמה חודשים עבר בגיל את אביו, שיחד איתו ישב בבית הקטן שממול, בארוחה המפסקת של ערב יום כיפור 1973. עמר, שבדיוק חגג 20, היה אז שנתיים בצבא, בפלגה ייעודית של סיירת מטכ"ל, ואביו חיים, שסיים את תפקידו כרמטכ"ל שנה קודם לכן, כיהן כשר המסחר והתעשייה בממשלת גולדה מאיר. “אני זוכר את יום שישי ההוא. אכלתי עם ההורים ארוחה מפסקת, והיו איתנו בשולחן גם נחמה ואהרל'ה יריב (לשעבר ראש אמ"ן, שאותו החליף אלי זעירא - א"פ). אהרל'ה גר לידנו ברחוב הרימון, והם היו חברים טובים שלנו. ברחוב המקביל גר ברן, אברהם אדן. כל בני המחזור שלי נשארו שבת בבסיסים בכוננות ג', ורק אני וחבר מגלי צה"ל, יצאנו הביתה".
בשבת בבוקר הוא ואביו קיבלו טלפון. עמר נקרא לחזור ליחידה, וחיים לישיבת ממשלה. עמר נזכר שגם באירוע הפריצה למלון "סבוי", שנה וחצי מאוחר יותר, הוא היה באפטר בבית, ונקרא להגיע. ביומיים הראשונים למלחמה הוזנק חיים לחזית הצפונית. ב־7 באוקטובר, היום השני, משה דיין דיבר על חורבן בית שלישי, והרעיון של דיין ושל אלוף פיקוד צפון, יצחק חופי, היה להתארגן על גשרי הירדן.
עמר: “כשאבא שלי הגיע לפיקוד צפון, הוא קיבל החלטה שהאוגדה של מוסה פלד לא תתייצב על הגשרים, אלא תעלה לדרום רמת הגולן, לקראת התקפת הנגד הישראלית. אבא לא חשב שנכון וטוב לדבר במונחים של חורבן הבית, והחליט שצה"ל לא צריך להגן על ישראל של גבולות 67', וקיבל החלטה שבדיעבד תמכה בבלימת הסורים ב־8 באוקטובר ובהתקפת הנגד. בלילה של ה־8 באוקטובר הוא סיים את תפקידו בצפון, אבל אז נכשלה מתקפת הנגד הישראלית בדרום, ולכן ב־9 באוקטובר גולדה ביקשה ודדו הציע שאבא יירד דרומה וימונה ל'מפקד חזית הדרום'".
"ערב ה־6 באוקטובר, מחצית ממוצבי התצפית לאורך התעלה לא היו מאוישים, וכוחות השריון הניידים שהיו אמורים להיות בעורף שלהם, לא היו. כל המערך הזה פורק חודשים רבים קודם לכן, בתקופתו של אריק שרון כאלוף פיקוד דרום, שהסתיימה שלושה חודשים בלבד לפני פרוץ המלחמה. אגב, מי שהמציא את השם 'קו בר־לב', היו בכלל המצרים. בשום שלב לא היה ייעודו של קו המוצבים לאורך התעלה לבלום את הצליחה המצרית.
"בין כוחות השריון הסדירים שסוף־סוף הגיעו לחזית בסיני, היה חברי מרמה״ש, סג״מ אילן גידרון, שקיבל את עיטור המופת. אילן נסע יחד עם מחלקת הטנקים שלו ויתר הכוחות על שרשראות מג'וליס במרכז הארץ, עד שפת התעלה, אליה הגיע ב־7 באוקטובר. אילן (בנו של אלוף מוסיק גדרון ז"ל ‑ א״פ) החליף שישה טנקים, חצה את התעלה ונהרג מפגיעת כדור של צלף מצרי כשהוא חשוף בצריח״.
"בניגוד לתפיסה ההיסטורית שדיברה על העברת הלחימה לשטח האויב, אבא חשב שצריך לחכות. לתת למצרים לחצות את התעלה לתוך סיני, להשמיד אותם ואז לעשות את הצליחה. זה היה קרב השריון הגדול ביותר מאז הקרב באל־עלמיין במלחמת העולם השנייה. היה צריך הרבה סבלנות וקור רוח, לחכות לרגע הנכון. הרעיון המצרי היה לא להגיע לבאר שבע, אלא לתפוס רצועה רחבה לאורך התעלה ומזרחה. בשביל זה היה צריך שריון. אבא חיכה להם, ובסוף זה קרה".
ביום שישי, אחרי הארוחה המפסקת בבית ברמת השרון, עמר וחבר עוד בילו עם שתי ידידות, אבל ביום השני למלחמה היחידה עלתה לגולן ואבטחה חניוני טנקים בלילה. אחרי שלושה ימים ירדו ליחידה והתאמנו על פשיטות בעומק האויב, אבל כל פעם לקחו מסוקים למשימה יותר חשובה, והם חיכו. בשבוע השלישי ייעדו אותם לפשיטה על כוחות מצריים מעבר לתעלה, וריכזו אותם באזור ראס סודר. האירוע בוטל, ואז נשלחו למוצב הפיקוד והשליטה של צה"ל בדרום באום חשיבה.
בינתיים כוחות צה"ל צלחו את התעלה, והיה צריך להכשיר את שדה התעופה פאיד, שנמצא דרומית לאיסמעיליה, כדי שהכוחות שלנו יוכלו לנחות שם. בסיירת מטכ"ל בחרו ב"צוות ביידץ" יחד עם יחידת מילואים של הצנחנים כדי לטהר את השטח. הבלגן היה גדול. עמר והצוותים היו בטוחים שפאיד כבר נכבש בידי כוחותינו, אבל כשעמדו על הדת"קים (דירים תת־קרקעיים), זיהו שריון ישראלי שרק מתקרב לאזור, בערך קילומטר מערבית משם. טיל נ"ט שנורה מאחד הדת"קים פגע בג'יפ של אמיתי נחמני, שנהרג במקום. עד שצה"ל פינה את השטח, עמד הג'יפ הזה בשטח כאות זיכרון.
היחידה, בפיקודו של מוקי בצר, חצתה את התעלה ועמר חבר אליה, ויחד הצטרפו לאוגדת שרון והתמקמו ליד נגמ"ש החפ"ק של שרון. עמר: “כל המלחמה סיירת מטכ"ל חיפשה מה לעשות. היו לנו הרוגים ופצועים, אבל לא הכרענו שום דבר. בעיקר השארנו הרוגים. היינו במחפורת עם הזחל"ם, ונפלו שלושה פגזים. עפו שני רסיסים. אחד פגע לשלמה ביידץ בלב, ובנהג הזחל"ם יהודה חבר. שניהם נהרגו במקום. אבי דיכטר מונה למפקד הצוות, והמשכנו לתוך פרדס. התחפרנו בפאתי איסמעיליה עם רצון להתקדם הכי עמוק לתוך מצרים, כי זה בסוף מה שאמור היה לקבוע את גבול הפסקת האש. התמקמנו לאורך הדרך, כשמהצד השני של הדרך היו המצרים, בטווח של זריקת רימון. לא ידענו בכלל שהם שם".
וכמו בכל קלאסיקה של סיפור מלחמה, שעה לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה, עבר לידם פלאח מצרי רכוב על חמור, ומן הסתם דיווח לחיילים המצרים על ישראלים בשטח. התחיל קרב יריות שבמהלכו נהרג עמית בן חורין, שצורף לכוחות אף שהיה בחופשת לימודים. עמר שכב בין הקקטוסים וראה את הכדורים עוברים דרך הקקטוס. הוא לא ישכח את זה לעולם. מאחד הרימונים שהושלכו נפגע שמיל לוי, ואחד העורקים המוליכים ללבו נקרע. עמר: “הכנסתי את האגרוף שלי לתוך החור של הלב, כדי לעצור את הדימום, עד שפינו אותו. הייתי בטוח ששמיל מת. שמיל הוא היום מנהל קרן ההון סיכון סקויה"
אחרי הפסקת האש השנייה פגש עמר את אביו בפאיד. בינתיים, בן דודו הנערץ, סרן רפי בר־לב, בן אחיו של חיים, הוגדר נעדר לאחר קרבות החווה הסינית, וחיים בר־לב לקח את בוננו, נהגו המיתולוגי, ויצא לחפש את רפי. עמר: “רפי היה פאר המשפחה, הנכד הבכור, בן 26, מפקד צוות בסיירת מטכ"ל, מפקד של מעוז מופגז במלחמת ההתשה, מ"פ פלוגת סיור משוריינת במלחמה, ומתנדב סדרתי. הוא עשה הסבה לשריון. באזרחי הוא היה מאבטח מטוסים, למד בטכניון והמלחמה תפסה אותו בכלל בניו יורק.
"רפי היה מ"פ הסיור המוביל באוגדת שרון, והוא איתר את המעבר בין הארמיה המצרית השנייה לשלישית, והגיע עד התעלה עם הפלוגה בלי שזיהו אותם. הוא דיווח שזו הפרצה, ולמחרת הוא הוביל את האוגדה עד התעלה. רפי עלה צפונה, כי חשבו שתהיה התקפת נגד של הארמיה השנייה, ואז נהרג. אבא שלי מצא את הטנק השרוף שלו מצפון לאזור החצייה של התעלה. הוא מצא ממצאים של רפי, והביא אותו הביתה".
את סיום המלחמה בילה עמר בביקורי ניחומים אצל משפחות חבריו שנפלו, או בבתי החולים. ועדת אגרנט לא הזמינה את חיים בר־לב להעיד בפניה למרות החשיבות העצומה של תפקידו במלחמה. טענת הוועדה הייתה שהמנדט שהיא קיבלה היה לחקור את האירועים עד ה־8 באוקטובר, ובגלל זה לא צריך את העדות שלו: “זה חרה מאוד לאבא שלי, בעיקר בגלל דדו. הוועדה חקרה את שני הימים הראשונים של המלחמה, אבל דדו, ששילם את המחיר הכבד במסקנות, תפקד בצורה מזהירה תוך כדי המלחמה, וסיים אות בניצחון צבאי מזהיר.
"אבא מאוד אהב אותו. הם הכירו עוד בשומר הצעיר ביוגוסלביה, למרות שדדו גדל בבוסניה ואבא בקרואטיה. דדו התגלה כמצביא־על, במיוחד נוכח התפקוד של דיין, ובכל זאת הוא קיבל את הפצצה לפנים מהוועדה. דדו לא התמוטט, נשאר יציב והצליח להעביר את התקפת הנגד בצפון, ואחרי זה בדרום. צבאית היה מדובר בניצחון מזהיר".
הוא זוכר את דדו מגיע לביקור פרידה מקציני סיירת מטכ"ל: “הייתי סג"ם צעיר, ואני זוכר את המשפט הזה שלו, ‘להצלחה אבות רבים, הכישלון יתום'. ההצלחה הצבאית הגדולה של אבא הייתה בזכות דדו, ולכן זה כל כך תסכל אותו, שלא הייתה לו ההזדמנות להביע את דעתו על תפקודו של דדו מול ועדת אגרנט".
בר־לב ג'וניור היה מפקד סיירת מטכ"ל הראשון שכהונתו נמשכה שלוש שנים (1984־1987), כשקודמיו החזיקו בתפקיד שנתיים. עוד קודם לכן שותף להסתערויות שנצרבו בזיכרון הלאומי מהתקפות מחבלים במעלות, קריית שמונה וכמובן במלון "סבוי". במבצע אנטבה היה מפקד צוות.
בבוקר המבצע הזמין רבין את מזכיר הממשלה אליו הביתה. הוא קיבל אותו בחלוק ובמאפרה מלאה סיגריות: “אנחנו יוצאים למבצע, תכנס את הממשלה", הודיע לו. רבין ביקש ממנו עוד משהו: כל שר יביע את דעתו, אבל יוגבל בזמן, למעט השר חיים בר־לב, שידבר ראשון וללא הגבלת זמן.
ההרקולס הראשון נחת באנטבה, כשהוא מתחזה למטוס שנקלע למצוקה ונאלץ לבצע נחיתת חירום. מסלול הנחיתה היה מואר עדיין, אבל ההערכה הייתה שברגע שיבינו במגדל הפיקוח שיש התרחשות, יכבו את אורות המסלול. חיילי גולני וצנחנים, שיצאו מהמטוס הראשון, הניחו לאורך המסלול גוזניקים מוארים. בר־לב: “היינו במטוס השני, ותך כדי נחיתה המסלול הוחשך. עשינו תרגיל נחיתה במסלול חשוך בשדה באופירה לילה קודם, באישור מוטה גור".
עמר והצוות שלו, מהוותיקים ביחידה, התאמנו בכלל למבצע שאמור היה להתרחש חודשים קדימה, ומוטה אמר ליוני שהצוות של עמר לא ישתתף באנטבה, אבל יוני החליק את הפינה והחליט שבמקום שיישארו בארץ, יהיו בר־לב ושאול מופז על שריוניות 1 ו־2.
הכוח פעל במשך קצת יותר משעה באנטבה, לפני שההרקולס הראשון המריא כשעליו בני הערובה המשוחררים, הפצועים, שלושה בני ערובה שנהרגו במהלך החילוץ וגופתו של יוני נתניהו. בינתיים שהה אהוד ברק בקניה השכנה, ובחצות הלילה, כשהמטוסים היו בדרך לניירובי, התקשר למעונו של הנשיא ג'ומו קניאטה ועדכן אותו במתרחש.
הנשיא, שחשש מנקמתו של אידי אמין, דרש כי הישראלים יפגעו במטוסי הקרב האוגנדיים שעמדו בשדה התעופה וישביתו אותם. בר־לב, החייל הישראלי האחרון שנותר על אדמת אוגנדה, לא קיבל את הפקודה, אבל מאחר שיוני כבר נהרג ואת מופז לא ניתן היה להשיג, הוא פשוט קיבל החלטה לבד ופוצץ לבדו את חיל האוויר האוגנדי - שמונה מיגים בסך הכל.
עמר, כבר סבא לשניים, נשוי לתמי, שעוסקת בצילום, ואב לנועם (עובד בתחום ההייטק), מאי (אדריכלית) ושחר, שהיה שנתיים במכינה קדם־צבאית בפארן וכעת לומד לפסיכומטרי. הוא היה ח"כ בעשור האחרון, והשר לביטחון הפנים במשך שנה וחצי בממשלת בנט־לפיד, אותו תפקיד שמילא אביו חיים במשך שש שנים 40 שנה קודם לכן.
תמונתו של עמר על הקיר במפקדה של סיירת מטכ"ל לצד עמיתיו מפקדי סיירת מטכ"ל לדורותיהם, בוודאי שמרחיבה את לבו הרבה יותר מהתמונה שלו במשרד לביטחון לאומי, לצדו של מחליפו איתמר בן גביר. אין תהום שיכולה להיות עמוקה יותר בין השניים האלה. לכולנו זכורים המפגשים ברחובות אחרי פיגועים קשים, כשבן גביר הגיע לשטח במיוחד כדי להתגרות בבר־לב פנים אל פנים, תרתי משמע.
"גם אם הממשלה הזאת מבינה את הכרסום בעוצמה הישראלית בגלל החלטה של אלפים לוותר על מילואים, נראה שמבחינתם שבמלחמה הבאה יהיו עשרת אלפים הרוגים ולא 100 הרוגים, ולא משנה שהכלכלה תיפול. הם רואים לנגד עיניהם את ההייטקיסטים כנהנתנים, ומצדם שיסבלו. השקל ייחלש, הכל מקדש את המטרה. ביבי, המטרה שלו היא לא מדינת הלכה, אלא שהוא יוכתר למלך ישראל לנצח נצחים".
התרעות פיקוד העורף