"כולם חושבים שהסיבה שאני בפוליטיקה היא אבא שלי", מחייכת ראש היישוב אורנית הטרייה, "אבל לא, הסיבה העיקרית לזה שאני בפוליטיקה המקומית היא סבתא שלי. אסתר פירון, אמא של אבא, הייתה סגנית ראש העיר בת ים במשך 35 שנה. רק ארבע שנים בשכר, וכל השאר בהתנדבות.
העיר הייתה החיים שלה, התושבים היו משוש לבה. אבל אנחנו במשך הרבה שנים היינו צוחקים עליה, כי בכל פעם כשאבא היה מספר משהו על מישהו חשוב, היא הייתה אומרת, גם אני פגשתי אותו, גם אני עשיתי ככה וככה. היינו אומרים, מה זה הגם אני, את בסך הכל סגנית ראש העיר, מה בסך הכל עשית? ויחד עם זה, תמיד כשהסתובבתי איתה בבת ים, היא הייתה מלכת העיר.
לא היה מי שלא הכיר אותה, פנה אליה, בירך אותה, שיתף אותה. היא היה סלב־על מקומית. קשורה לכולם, מחוברת לכולם. וכשהיא נפטרה, כמות תושבי בת ים שהגיעה לשבעה וגם להלוויה הייתה אדירה, כמעט לא נתפסת.
הם באו להגיד תודה על מעשים נורא קטנים ששינו להם את החיים, ואנחנו לא הצלחנו להבין איך מעשה קטן יכול לשנות חיים. ובאחד מערבי השבעה הגיע צביקה ברוט, ראש עיריית בת ים הנוכחי, לניחום אבלים, ואני אמרתי לו, תסביר לי איך יכול להיות שדברים קטנים מתקבלים אצל אנשים בכזו פומפוזיות.
הם מגזימים? וצביקה אמר, את פשוט לא מבינה שברשות מקומית יש יכולת להשפיע גם בדברים קטנים בצורה הכי משמעותית על החיים. וזה מה שסבתא שלך עשתה. היא רק העבירה ילד כיתה, ורק דאגה להסעה למישהו נכה, וזה אולי נראה לכם קטן, אבל זה משנה חיים".
ושם, אומרת פירון־זומר ועיניה בורקות ביתר שאת, נפקחו לה העיניים. ברגע הזה, המכונן, הבינה שזה המקום שאפשר לעשות בו טוב והרבה. "צביקה ברוט אמר, אם הצלחת לראות את הדברים האלה עין בעין, אז את חייבת לנסות להיכנס לפוליטיקה המקומית. תסיימי את השבעה, תנשמי חודש כי היית מאוד קשורה לסבתא, ואחר כך תבואי אליי ללשכה".
וההבנה שברשות מקומית יש לך נגיעה אישית והשפעה אדירה על חיים של אלפי תושבים ברמה יומיומית הדהימה אותי. זה קנה אותי. שם התחיל המסע שלי אל אורנית".
מטבע הדברים, הקריירה של אור פירון־זומר בחברת "סופיה" לשירותי אבל גרמה לזקיפת גבות רבות ומשכה אליה קשב ועניין. בכל זאת, לא בכל שבוע מתעוררת בחורה צעירה, דתייה, מיוחסת, ומחליטה להפיק הלוויות ולארגן לאנשים כיסאות, אוהלים וחיבוק בשעתם הקשה. המיזם החדשני תפס והתפתח, ובראיון ל"גלובס", רק לפני שלוש שנים, פירון־זומר הצהירה שלא תיכנס לפוליטיקה. "זה לא בשבילי", אמרה נחרצות. "העולם העסקי מושך אותי יותר. איפה אהיה בעוד עשור? בנדל"ן, אולי בהון סיכון בעמדת ניהול משמעותית".
אמרתי, אני באה לתהליך מסיפור סבתא שלי וכדי להפוך את החיים של כל אחד ואחת כאן לטובים יותר. ואם אתה אדם חילוני והחיים הטובים ביותר שלך הם מסוג מסוים, אז התפקיד שלי הוא לקחת את החיים שלך ולהפוך אותם לכאלה. ולכן בתוך התפקיד אין שום מקום דתי או לא דתי.
היה למשל שיח מאוד משמעותי על בתי הספר הממלכתיים באורנית, וכל הזמן אמרו לי, בית הספר הדתי באורנית הוא הרבה יותר טוב, כי שם יש ערכים, ואני אמרתי, לעולם לא אגיד לכם מה יהיו הערכים שעליהם יושתתו בתי הספר החילוניים, אבל אתעקש שיהיו כאלה. שזה מה שיוביל. שיהיו קיימים. מה הם יהיו? זה שלכם, זה לא התפקיד שלי".
התמודדתי עם שאלות שראשי הערים החילונים לפניי לא התמודדו איתן בכלל, ובכל זאת חזרתי ואמרתי את מה שאני מאמינה בו, שהעיקרון המנחה הוא שהחיים של התושבים הדתיים והחילונים צריכים להיות טובים יותר. ובמובן הזה, אמרתי שהייתי שמחה שיעלו מופע שגם דתיים יוכלו להגיע אליו, אבל אם יחליטו להביא הצגה בשבת, זה גם בסדר, מי שירצה ילך, ומי שלא ירצה לא ילך. כך גם בנושא התחבורה בשבת.
אחת הבעיות של אורנית היא שהתחבורה אליה קשה, וילדי אורנית שמחפשים מה לעשות בשישי בערב, צריכים להגיע ולחזור ממקומות בילוי בצורה הבטוחה ביותר, בלי שיסתובבו בדרכים בשעות מאוחרות ויחפשו דרכי הסעה. אני צריכה לעזור בזה, כי זו האחריות שלי מול הנוער של אורנית, ואם האופציה הנכונה להם היא לצאת מגבולות היישוב, אני צריכה להיות שם בשבילם גם בשבת".
עד הבחירות המוניציפליות האחרונות, עליזה בלוך מבית שמש נחשבה לראש עיר דתייה חריגה בנוף, אבל אז הצטרפו אליה עשרות נשים דתיות, ואת בתוכן, שהתמודדו על ראשות עיר או מועצה בכל רחבי הארץ. זו מגמה היסטורית.
"יש התעוררות גדולה של הנשים הדתיות בפוליטיקה, מתוך הבנה שהיכולות שלנו משמעותיות וחשובות לשלטון המקומי. זה לא רק עליזה בלוך. הסתכלנו על נשים מכהנות בתפקידי ניהול משמעותיים וראינו כמה הן עושות טוב, ואז רצינו גם. לכישורים הנשיים יש תרומה מאוד משמעותית לשלטון המקומי בפרט הציבור הדתי שאידיאולוגיה זה דבר שמאוד מניע אותו. לכן זה מאוד טבעי להן לשאוף להנהגה".
"וזה היה לא מעט", היא מחייכת, "כי ידעתי להראות שאפשר להתנהל כלכלית בצורה אחרת, ושמשבר כלכלי ומשבר חינוכי הם לא גזירת גורל. לא דיברתי בססמאות, ממש הצגתי תוכניות אופרטיביות רציניות של איך לעשות את זה אחרת. וזה יצר אמון מאוד גדול. אמרתי, אני יודעת לחלום חלומות, אבל גם לייצר תוכניות כדי להגשים אותן.
אני לא יודעת הכל, אבל צריכה לידי אנשים שיודעים היטב בכל תחום. אז גייסתי צוות ביטחוני עם אלופי משנה ומומחים במד"א וכיבוי אש והושבתי את כולם סביב השולחן ואמרתי, זה המצב, מה עושים עכשיו? והצענו פתרונות. אמרתי להם, אתם אנשי המקצוע ואני מקשיבה".
ועוד שינוי שהביאה כבר מיומה הראשון היה הנוכחות הנשית. חודשיים חלפו מאז יום הבחירות, ורוב השדרה הניהולית של אורנית מורכבת מנשים. "מדינת ישראל זקוקה לכמה שיותר נשים בהנהגה", אומרת פירון־זומר. "במצב הנוכחי חסרות נשים גם בממשלה, גם במוניציפליה, גם בדרג המקצועי וגם בעסקי. אנחנו צריכים לדאוג שהציבור ירצה לראות יותר נשים בעמדות האלה ולדאוג לא פחות שנשים ירצו בכלל להיות במקומות כאלה. וזו שליחות שלי, לעזור ליותר נשים לחלום את החלום הזה".
יש מחיר מאוד משמעותי שכל אחת צריכה לשאול את עצמה אם היא מוכנה לשלם, אבל בעידן של היום גם הגברים שואלים את עצמם אם הם מוכנים לשלם את המחיר המשפחתי. בעלי עובד במקצוע תובעני בקבוצת עזריאלי, גם לו יש יום אחד בשבוע עם הילדים, וגם הוא שואל את עצמו אם הוא מוכן לוותר על זמן משפחה למען העבודה".
היו שרצו לראות את הראש הקרבי, שברגע שקורה משהו, הוא לוקח את הנשק ושומר על היישוב. לקח לי זמן להסביר שלהיות ראש רשות זה לנהל, וכמו שלפני 7 באוקטובר, למרות שהיה לי חשוב החינוך והניקיון והמצב הכללי, אף אחד לא חיפש מנהלת בית ספר, כלכלנית או אדריכל נוף. חיפשו מישהו שיודע לנהל את הצוותים שאמונים על התחומים האלה".
במוניציפלי הראש נמצא בנקודת כוח משמעותית, והוא יכול לעשות כמעט הכל במו ידיו, ולכן גם החשיפה למקומות מורכבים ומסוכנים היא הרבה יותר קלה ונגישה, כי ההחלטות שלך מאוד פשוטות באופן יחסי למה שקורה במוסדות הארציים. אבל בשנים האחרונות החליפו ראשי רשויות צעירים ומלאי כוונות טובות את הפוליטיקאים הוותיקים, ויש בתוכם אנשים רציניים וערכיים".
ראש רשות לא צריך להיות בכלל בנקודה שבה הוא עלול להיכנס לפינות. וזה אחד הדברים שבשלטון המקומי מבינים היום, שיש תדמית שצריך לשנות, ובגלל שהם ערכיים ורוצים בטובת התושבים הם אומרים, באנו באמת לשנות, ואנחנו רוצים לעשות הכל כדי שמה שקרה שם, לא יקרה גם לנו".
עד שפנתה לפוליטיקה, פירון־זומר עבדה כאמור כמפיקת הלוויות ושירותי אבל בחברת סופיה שהקימה וניהלה. "המנדט העיקרי שלנו היה להשלים את העבודה של חברה קדישא, כי הם עוסקים בנפטר, ואנחנו רצינו לעסוק במשפחה שלו שלא תמיד רואים אותה ודואגים לה", היא מסבירה. "כשהבנו שיש פער, הקמתי את החברה מתוך מחשבה שמשפחות צריכות מישהו ברגע מאוד דרמטי עבורן".
ב־7 באוקטובר, כהמשך ישיר לתפקידה בחברה, נקראה פירון־זומר ללהב 433 כאחראית על המוקד שליווה את משפחות החללים האזרחיים לפני ההודעה על הפטירה ובעיקר לאחריה, במהלך הזיהוי והקבורה. "היינו שם מבוקר עד לילה", היא נזכרת, "בכל יום חזרתי בארבע־חמש לפנות בוקר הביתה, מפורקת לגמרי. כל כך הרבה חללים היו שלא היה לי זמן אפילו לראות רגע חדשות. כמות הצעקות ששמעתי כשמסרו למשפחות הודעות הייתה איומה, ממש בלתי נתפסת".
משפחות התמודדו עם דילמות מטורפות, והלב נקרע. זה היה נורא, נורא. חוסר הידיעה וההבנה לקראת מה הם הולכים היה מטלטל. בשלב מסוים מצאתי את עצמי מדברת עם משפחות שלא יודעות מה קורה, תוך כדי זה שהם לוקחים את הילד לחוג, ואז הבנתי שאנחנו במציאות לא הגיונית, כי מצד אחד חייבים לנהל חיי שגרה בשביל הילדים האחרים, ומצד שני החיים נעצרו והם עדיין מחפשים".
ואז באחד הלילות, בחצות, השם שלה עלה כזיהוי חלל, וידעתי מה יהיה התהליך ושבמהלך הלילה יעירו אותה ויודיעו לה, וישבתי שם ולא יכולתי לעשות כלום, כי אי אפשר להקדים את התהליך. רק אחרי שהודיעו יכולתי לעזור לה. זה היה רגע נורא קשה אישית".
זה היה חג, לא היה לנו שמץ של מושג מה קורה, והוא סיפר ואז אמרתי לו, תנו לי כמה שעות כדי לחפש במה אפשר לעזור. ובמוצאי שבת כתבתי לאנשי המטה שמפסיקים את כל הקמפיין וכל המשאבים, שמירה, קהילה, מתנדבים, כל בעלי התפקידים, הכל מגויס רק למען היישוב סביב המלחמה. ועשינו את זה וכולם כמובן התגייסו, וכל הזמן הזה שמרתי שלא אהיה בפרונט של שום דבר מההתגייסות הנפלאה שלהם, כי זה לא היה זמן לפוליטיקה, ובטח שזה לא היה שלי אלא שלהם".
פירון־זומר נתנה את המשאבים הפוליטיים ליישוב והלכה להיות עם המדינה בחמ"ל, ושם ישבה יחד עם נציגי המשטרה ופיקוד העורף, ועם נציגי הממשלה הרלוונטיים, בתוכם משרד הפנים, הרווחה, הבריאות, הדתות וביטוח לאומי. "ניסינו לפתוח חסמים, לתאם מאתר הטהרה ועד הקבורה בפועל", היא מספרת.
"וסביב הדבר הזה נחשפתי למנכ"ל המשרד לשירותי דת יהודה אבידן, ואני יכולה להגיד היום בפה מלא שככה שלטון מרכזי צריך לפעול. הבן אדם לא ראה בעיניים. הוא היה עסוק בלייצר פתרונות. כל הזמן לחשוב שלושה צעדים קדימה. להבין לאן הולכים, להתגייס ולגייס. בימים שבהם אף אחד לא ידע מה עושים, הוא הבין מהר מאוד מה עושים ואיך. כולם דיברו אחר כך איך המשרד לשירותי דת גרם לדברים לקרות. זה כי עמד בראשו בן אדם אחד שהצליח להבין מהר מאוד מה צריך וגרם לזה לקרות".
כל מה שחשבו עד אותו יום היה תרחישים של משהו קטן מול מציאות כאוטית. היה צריך לבודד ולזהות כמות אדירה של אנשים במצבים מורכבים, להפריד בין החללים שלנו לחללי האויב, בחיים לא חשבתי שאצטרך להתמודד עם השיחות שעשיתי באותם ימים. אני, שעוסקת כל כך הרבה שנים בתחום הזה, לא האמנתי אי־פעם שאגיע למצב שבו קובעים הלוויה למשפחה, למרות שבפועל מצאנו חלק ממש ממש קטן.
וצריך להודיע למשפחה שזה מה שיש, ושיש סיכוי שנמצא עוד משהו בהמשך ובואו נחליט מה עושים, האם הלוויה עכשיו או להמתין, למרות שכבר הייתה המתנה של שבוע וחצי לזיהוי, נצח במונחים של קרובי משפחה. ובסוף קובעים הלוויה, ובזמן הזה מצליחים לזהות את כל הנפטר ואני מתקשרת אל המשפחה ואומרת, מצאנו את הכל. בחיים לא האמנתי שאהיה מאושרת מזה שמצאנו את כל חלקי הנפטר בשלמותו.
הטירוף הזה, אי אפשר להסביר אותו בכלל במילים, ובתוך הדברים האלה עומד אדם, יהודה אבידן, שכל הזמן רואה כמה צעדים קדימה ומנסה לפתור את הבעיות ולוקח בחשבון הכל, גם רגישויות וגם מצבים מורכבים. היו לו כתפיים רחבות כדי לקחת אחריות ולהסתכן בהחלטות שאולי אחר כך הוא אישית ישלם עליהן את המחיר, רק שלא יהיו משפחות בקושי הגדול הזה".
"יש לא מעט נציגים ובעלי דעה בציבור החרדי שמשתלבים בעבודה ובצבא ורוצים שינוי. היינו רוצים שהשינוי יקרה מהר, אבל תהליכים לוקחים זמן. אני חושבת שהעבודה צריכה להתקדם דרך ארגונים בשטח, לא דרך הפוליטיקה. ככה זה יקרה מהר יותר".
פירון־זומר בת 36, נשואה ואם לארבעה, ומתגוררת זה שנים עם משפחתה המורחבת באורנית. מה מייחד אותך משאר הפוליטיקאים, אני שואלת. "הדרך", היא משיבה מיד. "אני מאמינה שכולם רוצים שהיישוב יהיה יותר טוב, העיר תהיה טובה יותר, גם המדינה, אבל אני חושבת שצריך לשים לב שגם הדרך להגיע לשם תהיה נעימה ומקבלת ומכבדת ומחבקת. אולי זה מה שעזר לי להיבחר, כי אנשים הרגישו שאני רואה אותם ושהמניעים שלי זה לא אני אלא הם".
אז המשימה שלי היא להצליח לגרום לדברים לקרות. לא להתבלבל ולעשות את זה נכון. אני מאמינה שהמצפון המוסרי הוא הדבר הנכון פה, וגם ללכת בין הטיפות ולא לפגוש אנשים בארבע עיניים. אבל זה לא מפחיד. זה משימתי. באופן כללי אני לא בן אדם פוחד. אני בן אדם מאותגר. אני רואה אתגרים ופותרת אותם. לא מפחדת מהם".
התרעות פיקוד העורף