זמן הפציעות בשיאו: לפנינו הזדמנות אסטרטגית - שכנראה לא תחזור | דעה

אני בטוח שבתוך בליל המילים והסיסמאות הקצרות שאין ברירה אלא להסתפק בהן בצפייה באולפני החדשות בטלוויזיה או ברדיו, הציבור הישראלי הולך לאיבוד. מה נכון, מה לא, למה יש יכולת, למה אין, ומה המחיר שנשלם?

מעריב אונליין - לוגו צילום: מעריב אונליין
דני אלגרט בהפגנה למען החטופים
דני אלגרט בהפגנה למען החטופים | צילום: אבשלום ששוני
2
גלריה

"בעיתוי הנוכחי הזדמנות אסטרטגית לשנות את המציאות באזור "ביום שאחרי" ולדורות הבאים"- האם זה רק סיפור או גם מעשה? "עסקת חטופים תסדיר את המצב, תאפשר שיקום, וכשנהיה מוכנים ניכנס שוב למערכה ביוזמתנו", "חובה לנצל את המצב ולפגוע בחיזבאללה קשות כדי שתושבי הצפון יוכלו לחזור לביתם", "חובה עכשיו, לפני שיש לאיראן יכולת גרעינית, לפגוע משמעותית בהסתערות שלה לעבר יכולת כזו".

"ניצחון בעזה מספיק כרגע כדי להתחיל במציאות אחרת במזרח התיכון זה ישפיע גם על איראן וחיזבאללה, ואם לא הם יטופלו במועד מאוחר יותר ולא כשהם דרוכים ומוכנים", "באיראן ובחיזבאללה יש לטפל בהפתעה וכשאנו נרצה ונהיה מוכנים ולא כעת".

"בהתאם לתפיסת הביטחון הישראלית - בואו נטיל עכשיו מכת מנע כלפי המאיימים לתקוף אותנו. זו לכל הפחות תשקם מהותית את ההרתעה לשנים קדימה, ואם לא תרסן את הצד השני אז תהיה פתיח למהלך רחב יותר לסידור המרחב לשנים קדימה".

הרצי הלוי בזירת פיגוע הירי בבקעת הירדן | צילום: דובר צה"ל

אני בטוח שבתוך בליל המילים והסיסמאות הקצרות שאין ברירה אלא להסתפק בהן בצפייה באולפני החדשות בטלוויזיה או ברדיו, הציבור הישראלי הולך לאיבוד. מה נכון, מה לא, למה יש יכולת, למה אין, מה המחיר שנשלם בכל אחת מהאופציות ומה הרווח הפוטנציאלי לבד מאש ו"בום בום, טרח טרח".

לטובת העניין, אנסה לעשות מעט סדר תכליתי וקצר במצב:

נקודת ההיפוך בעזה כבר נחצתה וצה"ל קרוב להכרעה צבאית של חמאס, שתושג ככל הנראה רק בשילוב עם מערכה נגד השלטון האזרחי של חמאס ברצועה (מוסדותיו ופעיליו הבכירים) ומצוד נרחב ואגרסיבי אחר סינוואר. בדיוק בשלב הזה מנוהל מו"מ לעסקה שהיא בעצם אינה עסקה הומניטרית להחזרת חטופים, אלא עסקה לגיבוש תנאים לסיום המלחמה במתכונתה הנוכחית.

חיים ילין בעצרת החטופים המשותפת לקיבוץ בארי וניר עוז | צילום: דוברות בארי

למול המאפיינים הייחודיים של העיתוי הנוכחי, ניתן להציב את החלופות האסטרטגיות הבאות:

חטופינו חוזרים הביתה (אם כי לא כולם), חמאס נותר כשליט עזה (גם אם מאחורי ממשלת בובות) ואחראי פרויקט השיקום הצבאי והאזרחי, רוב האזרחים בצפון (ויש לשער גם בדרום) לא ישובו עוד להתגורר בבתיהם, איראן בדרך לפריצה גרעינית, חיזבאללה מפסיק את האש וממשיך בשגרה המוכרת מה-6 באוק', תמיכה אמריקנית רחבה במלל (לא BOOTS ON THE  GROUND), לא ניצחון אבל שמירה על האינטרסים של ציר המדינות המתנגדות לארה"ב ללא פגע.

חטופינו עדיין לא חוזרים הביתה, חמאס ועזה כזירה משנית לתקופת זמן קצובה, תושבי הדרום עדיין לא חוזרים לביתם באופן מלא, מחיר כבד (אך מוגבל מאוד בזמן - יומיים-שלושה) בעורף האזרחי והצבאי מתקיפות חיזבאללה בטילים ובכטב"מים ומתקיפות של מיליציות מסוריה ומעיראק.

אובדן הרגל האיראנית המרכזית באזור – חיזבאללה באמצעות פגיעה משמעותית בלבנון, פגיעה משמעותית בתשתיות איראן ואולי חילול תהליך פנימי מבית – ישמש להרתעה ולעצירת ההסתערות הגרעינית, עצירת ציר המדינות המתנגדות בפריסת זרועותיו ואלי השפעה גם על חזיתות נוספות (אוקראינה שמתודלקת בנשק איראני, סוריה כאש גשר איראני ללבנון ועוד), ברית אזורית חזקה ונורמליזציה (יתכן משודרגת) עם סעודיה, החזרת ההרתעה הישראלית.

חמינאי באשכבת הנייה | צילום: רשתות ערביות

אז מה בעצם המשמעות של כל מה שנטען כאן בנקודת הזמן הזו:

במגרש האסטרטגי צריך חיבור של חלקי פאזל מורכבים. באופן אישי אני סבור שלאמירות לפיהן נתארגן ונפעל ונתקוף כשנרצה (או למול הפרות של הצד השני) אין תוחלת כפי שהוכח לא אחת בשלושים השנים האחרונות וביתר שאת מאז הנסיגה מלבנון (כשרצועת הביטחון דווקא קיימת כעת  - רק שהיא בצד הישראלי).

"כשנרצה" לפעול - הלגיטימציה הציבורית והבינלאומית היא מרכיב מאוד חשוב בהחלטה לצאת למתקפה יזומה והיא תולדה של מלחמת "אין ברירה" בלבד. החזרה לשיגרה משמעותה חזרה למצב של "יש ברירה" וקידוש השקט והרצון להימנע מעימות (זהו טבע האדם), לצד תהליך מחודש של העלאת מוכנות של העורף. סביר לפיכך שלא תהיה לגיטימיציה לכל מהלך ישראלי  - לא פנימית ובטח לא בינ"ל.

המחיר שנשלם בהינתן מלחמה כוללת הוא מחיר קשה ויש לומר זאת- אך הוא מוגבל מאוד בזמן. הוא תלוי משמעותית בשליטה האווירית שלנו בשמי לבנון ועד כמה יישארו שם תשתיות מדינתיות שתאפשרנה את המשך הפעילות נגדנו. זהו מחיר שלכולם ברור שאם לא נשלם אותו כעת, נשלם אותו ובצורה רחבה וקטלנית יותר בעוד שנתיים-שלוש.

ולכן, החלופה הנבחרת, לפחות בעיניי, מורכבת מהקריטריונים הבאים:

ההקשר האסטרטגי הנוכחי שאני מתקשה לראות אותו חוזר מעיתוי ייחודי (ישראלי ובינלאומי)  שגם אותו אני מתקשה לראות חוזר בעתיד הקרוב או בכלל, מעוצמת האיום בצד השני ועד כמה הוא מוכן ומצפי האיום העתידי (בתוך שנתיים-שלוש) על ישראל במידה שלא תתבצע עשייה כמו גם מצב העורף האזרחי בצפון ובדרום.

תמונתו של סינוואר מחייך מתוך הסרטון
תמונתו של סינוואר מחייך מתוך הסרטון | צילום: צילום מסך טיקטוק

אני סבור שלפנינו הזדמנות אסטרטגית, שככל הנראה לא תחזור, לסידור שונה של המרחב ל"יום שאחרי" המלחמה בעזה. זו תאפשר גם שינוי מהותי בסדרי העדיפויות במדינה לשנים רבות קדימה, תקרין על האזור וגם תהווה שחקן מרכזי במלחמה העולמית הבין גושית וסידור אחר "של השקדים במרק".

לכן, גם למול המחיר הקשה אך המוגבל, אני סבור שעל אף הסיסמאות שנזרקות לחלל האוויר, אכן לא מדובר בסיפור, אלא במעשה אפשרי שיש לשקול אותו. על הביצוע להיות בשום שכל באופן שלא "ישפוך את התינוק עם המים" אלא יפגע בצד השני באופן שיחולל תהליכים חיוניים לאינטרס הישראלי יחולל הרתעה ויפסיק את מחול השדים של הטרור בגבולותיה של ישראל.

תגיות:
חמאס
/
איראן
/
רצועת עזה
/
ארה"ב
/
מלחמת חרבות ברזל
/
יחיא סינוואר
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף