בהקמת ישראל השתלבו הציונות החילונית והמסורת הדתית. כיום אנו שומעים לרוב רק קיצוניות: "ישראל חייבת להיות חילונית לחלוטין" או "ישראל חייבת להפוך לתיאוקרטיה". הניואנסים נעלמים.
באופן דומה מתפשטת גם שאלת ההכרה הבינלאומית. המציאות המורכבת, הכוללת שאיפות ציוניות, החלטות או"ם ויחסים גיאופוליטיים, מצטמצמת לסיסמאות פשטניות: "רק רצון העם" או "רק החוק הבינלאומי". עבור חלק, האו"ם הופך לארגון בלתי לגיטימי, ועבור אחרים למקור הלגיטימיות של ישראל. האמת נעלמת בקצוות.
לדעתו, באוקראינה התעלמו מהגיאוגרפיה, ההיסטוריה והדמוגרפיה, מה שהוביל להרס החברה והמדינה. ניסיון זה מהווה לקח חשוב לישראל.
המסוכן ביותר היא התלות הרגשית. אנשים מתחילים להפיק הנאה לא מחיפוש האמת, אלא מאישור צדקתם ואי-צדקת האחרים. זה דומה להתמכרות לסמים: ככל שיש יותר אישורים, כך התלות מתחזקת.
"הבנת המנגנון הזה היא הצעד הראשון להתגברות עליו", מוסיף איגור קמיניק, ומדגיש שטכנולוגיות השפעת המידע הקיימות לרוב רק מחריפות את הבעיה.
נבדקה גם השפעת גורמים סוציו-דמוגרפיים (מידת דתיות או חילוניות; לאום, מקום מגורים, מגדר) על בחירת התשובות של המשיבים.
ניתוח הגורמים חשף, וניתוח המתאמים אישר, את קיומן של שתי "ערכות" נרטיבים מנוגדות.
זה מצביע על כך שהקבוצה השנייה הגדולה של ישראלים רואה את ישראל כמדינה דמוקרטית מודרנית שבה הדת מופרדת מהפוליטיקה. הם תומכים ברעיון "שתי מדינות לשני עמים" ורואים בזהות היהודית זהות היסטורית ולא דתית. השקפותיהם קשורות לעתים קרובות לאוריינטציה פרו-מערבית ותמיכה בציונות חילונית.
לפנינו שני עולמות שלמים עם היגיון פנימי, המתקיימים במדינה אחת. זהו אישור להשערת ה"בועה האונטולוגית". השאלה היא עד כמה עמוק יכול הפילוג להגיע ומה יהיו השלכותיו.
"דור מוריה" חוקר גם כיצד ישראלים תופסים את המיצוב הגיאופוליטי של ישראל. הסקרים הראו:
התרעות פיקוד העורף