לצד המאבקים הציבוריים, דיסטל־אטבריאן חושפת לראשונה את הסיפור האישי של בנה. "כשהוא היה בן ארבע, אמרו לי שהוא לא ידבר לעולם, שהוא לא יכתוב, שזה כנראה ילד של מוסד", היא משחזרת. "אמרו שהוא יהיה אוטיסט קשה, יסבול מפיגור רציני, יפתח סכיזופרניה החל מגיל שמונה".
אבל היא לא ויתרה. "התחזית התקשורתית – חיסלנו אותה. עשינו טיפולים עד הקצה והוא היה בתפקוד מאוד גבוה", היא מספרת בגאווה. "יצא מהספקטרום, וקוגניטיבית – הוא מבריק". עם זאת, היא מודה שהחזית הנפשית עדיין קיימת: "זה מאוד קשה להיות בן משפחה של מתמודד נפש".
המחיר שמשלמת משפחתה כבד. "לילדים זה קושי אדיר", היא מודה. "הבת שלי יושבת באוניברסיטת תל אביב, ופתאום פוש בוויינט, איזה פיברוק, תקפה חטופים או לא יודעת מה, תקפה ניצולי שואה, או כל שקר אחר שמפיצים עליי".
למרות הביקורת והמחיר האישי, דיסטל־אטבריאן נשארת נחושה בדרכה. "אני לא מתחרטת על שום מאבק שנאבקתי", היא מדגישה. "המאבק האמיתי הוא על הנרטיב. בגלל זה שונאים אותנו כל כך. זה לא נתניהו – זה הציבור שבוחר בו".
בסיכומו של דבר, היא רואה את עצמה כמייצגת של ישראל השנייה: "אני מחוברת באינפוזיה עם הבוחרים. אני מקשיבה למה שהם רוצים", היא אומרת. "אבל האליטות לא קורסות בשקט, והן מוכנות לשלם מחיר כבד כדי לשמר את כוחן".
פרק מרכזי בסיפורה של דיסטל־אטבריאן הוא ההתנצלות המפורסמת שלה אחרי ה־7 באוקטובר. "הייתי הראשונה שקמה ואמרה שהייתי שותפה למכונת הרעל", היא מסבירה. אך החיבוק מהצד השני היה קצר מועד: "היה יום או יומיים של חיבוק, ואז עוד פעם סטירת לחי. למה? כי לא הסכמתי להתנער מנתניהו".
היא חושפת את ההצעות שקיבלה מהצד השני של המפה הפוליטית: "הוצעו לי דברים, תפקידים, רק 'בואי תצטרפי, בואי תהיי תחת חסותנו'. הציעו לי לשבת בפאנל של קושמרו. האורכת הראשית התקשרה ואמרה 'גיליתי אותך, את מורכבת'. לא גילית כלום – אני אותה גלית".
"זה הרבה יותר עמוק מצביעות", היא מסבירה. "הם מאמינים לעצמם, הם לא רואים את הרדיפה, את הדיכוי. הם לא מכירים את הססגוניות של ישראל השנייה, את הפתיחות, את הליברליזם, את הדמוקרטיה".
בנוגע לעתיד, היא מביעה דאגה עמוקה: "ה־7 באוקטובר יצר פה צונאמי אדיר שעוד חמישים שנה לא נבין את השלכות העומק שלו לחברה. אני שומעת יותר ויותר אנשים מהשמאל שאומרים – עד לפני הטבח הייתי קודם כל ישראלי, אני טבעוני, אני פמיניסט. ופתאום – אני קודם כל יהודי".
"אבל בסוף", היא מסכמת, "זה לא רק מאבק פוליטי. זה מאבק על הנרטיב, על הזהות, על מי אנחנו כחברה. והמחיר שכולנו משלמים – שמאל וימין, מזרחים ואשכנזים – הוא כבד מנשוא".
התרעות פיקוד העורף