הריאיון עסק בשלל נושאים, שאת רובם הציבור הישראלי מכיר (אם כי לא בהכרח מסכים לדבריהם), אבל נראה שעיקר קהל היעד הוא הציבור האמריקאי. אף קודם לשבעה באוקטובר, נשמעו בארה"ב קולות נגד הלוביזם היהודי בממשל האמריקני, ובכלל - על החיבור והשותפות של ארה"ב עם מדינת היהודים.
הקולות התגברו ביתר שאת מפרוץ המלחמה, וזאת משתי סיבות הקשורות זו לזו: הסיוע של ארה"ב (בעיקר מצד התחמושת) לישראל, בד בבד עם כך שישראל לא רק נהגה בניגוד לרצונו של ממשל ביידן, אלא אף "זכתה" שיספרו כי ביצעה אירועים שרבים מהחברה האמריקנית זזו באי נוחות, לכל הפחות – משמיעתה.
לאחר הנפילה המרוממת של משטר אסד, נדמה שהדיפלומטיה הישראלית פונה לאומות העולם המערביות, ויש שיגידו הנאורות, באמרם: You see, You’re welcome. ישראל מציירת תמונה לפיה, כבכל סיפור יהודי טוב, "באנו חושך לגרש", ומעט מן האור ידחה הרבה מן החושך. החושך, אירועי השבעה באוקטובר ומלחמת שבע החזיתות, ולאחר לילה ארוך הגיע עלות השחר ופרוץ האור: ירידת כוחם של חיזבאללה וחמאס, ורגע השיא לכל באי עולם- נפילת המשטר הרודני והאכזרי של אסד בסוריה. לדבריו של דרמר, ורבים שקדמו לו, נפילת משטר אסד התאפשרה בזכות ההתשה של אוקראינה במלחמתה נגד הברון של סוריה - רוסיה, לצד החלשת המממן המרכזי של אסד הלא הוא איראן (וזרועותיה), בידי ישראל.
כך, הציג השר דרמר כי ישראל נלחמת את מלחמתה של ארה"ב, בהיותה נתפסת כ"שטן הגדול", לצד היות ישראל ה"שטן הקטן" (מונח שתרם ח'ומייני בנאומו ב-1979, ומאז משמש כאלמנט מרכזי בכל נאום המבקש להבליט את ברית האוהבים של ישראל-ארה"ב). כחלק מתיאור זה, עוקץ דרמר את מדינות אירופה, בהציגו את רגשותיהם נגד ישראל, כנובעים מנחיתות ביחס לנאורות הנתפסת כ"שטן" בעיני מדינות ערב, באמרו בשם מרשו (ביבי): האירופאיים כעוסים כי הם מוגדרים רק - כשטן הבינוני. בחזרה לברית ישראל-ארה"ב, דרמר מבקש להזכיר כי ישראל נלחמת באויבי ארה"ב (אלה הקשים מ"אוייביה" הסמוכים של ארה"ב, קנדה ומקסיקו) ולצידה, מיום הקמתה.
על יסוד טיעונו אחרון זה, מבקש דרמר להדוף ביקורות נגד כך שישראל היא בת בריתה החשובה ביותר של ארה"ב. למשל, בעיני דרמר, טיעון העבר, כי הלוביזם הפרו-ישראל בארה"ב דוחף את האמריקאים לפעולות שאינם לטובתה, לדבריו כבר לא נטען (כנראה, לתפיסתו, משהוכח כשגוי). במקום זאת, דרמר סבור שטיעון הנגד החדש הוא שערכי ישראל סותרים את ערכי ארה"ב, נוכח הסברה כי ישראל מבצעת אפרטהייד, ג'נוסייד וכדומה, אשר לדברי דרמר הם שטות גמורה.
חזרה לנימוקים בעד לובליזם פרו-ישראל במסדרונות הממשל האמריקאי. מעבר לטיעון החדש המציג את הלוביזם הפרו-ישראלי בממשל האמריקאי כברית אחים של ספרא (הערכים הזהים לשתי המדינות), וסייפא (האויבים המשותפים), דרמר מוסיף טיעון אסטרטגי נוסף, ואולי מפתיע. כפתיח, דרמר מזמין אותנו לתרגיל מחשבתי בו נשיא ארה"ב נדרש לבחור בעלת ברית יחידה ליובל השנים הקרובות. בעיני השר, השיקולים לבחירה זו הם מדינות היכולות להגן על עצמן, בזכות יכולות מודיעין וסייבר מפוארות, לצד יכולות פיתוח נשק חדש מרשימות. לדבריו, שתי האפשרויות הטובות ביותר, התואמות לקריטריונים שקבע, הם: בריטניה וישראל, בעוד שישראל עם עדיפותה על זו הבריטית משצבא הקבע שלנו גדול משלהם (ואולי יהיה גדול פי כמה, אם חברנו החרדים יישאו בנשק).
ממילא, לא רק שלישראל וארה"ב ברית ערכים ואוייבים משותפים, אלא שבהיבט אינטרסיים גולמיים, ישראל היא בת הברית הטובה ביותר עבור ארה"ב, היום, וליובל השנים הקרובות. בכך, מבקש דרמר להדוף את המתנגדים ללוביזם הפרו-ישראלי שבבית הלבן, באמירה כי טובת ישראל היא טובת אמריקה. אך למה עכשיו? מדוע דרמר חורג ממנהגו ומתיישב לראיון לשם העברת מסר זה?
אפשר והדברים אינם מופנים רק לחיזוק הלוביזם הפרו-ישראלי, אלא גם כמסר ובתגובה למינויים הפוליטיים האחרונים של טראמפ לקראת שובו לבית הלבן. במהלך החודש האחרון ערך טראמפ את מסע לרוב ועיקר מינוייו הפוליטיים, שבהקשר הישראלי חשובים בעיקר משום שניים. ראשית, רבים רואים במינוייו השונים של טראמפ כפרו-ישראלים (כביטוי התקשורתי החדש שתפס “Israel first cabinet”), דבר המעורר התנגדות בקרב חלק מבוחריו (בעיקר אלה המוסלמים), וכמובן מצד אלה שלא בחרו בו.
כתגובה לכך, ולשם הגדלת הקונצנזוס, דרמר מקדם ומחזק את הקו הידוע בו יחסי ישראל והדוד סאם, חשובים לשני הצדדים, אם לא בעיקר לזה האחרון (כעולה מדבריו בראיון המהווים חידוש). שנית, על-אף שרוב רובם של מינויי טראמפ הם פרו-ישראלים, ישנם ספקות ביחס למקצת מהם (מסעד בולוס, ויש שיגידו גם טולסי גבארד שיחסיה לישראל ראו עליות ומורדות). לכן, סיפור האהבה הישראלי-אמריקאי עולה שוב לקדמת הבמה, למען יצירת הד ציבורי, וכדחיפה פוליטית לאלה שבצוות טראמפ העלולים לפזול ל"שדות זרים" מהאינטרסים הישראלים.
התרעות פיקוד העורף