זה היה בדיוק לפני שבוע. עשרה שרים, חברי הקבינט המדיני־ביטחוני ועוד חמישה שמוגדרים "מוזמנים קבועים", ישבו שלוש שעות, שמעו את נימוקיו של בנימין נתניהו, שהסביר להם מדוע בעת הזאת חשוב לומר "כן" לעסקה, אישרו את ההסכם (איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' היו המיעוט המתנגד) - ויצאו מהחדר.
בדיעבד התברר דבר מדהים: כל 15 שרי הקבינט ישבו באותו החדר, כולם שמעו את אותו נתניהו – וכל אחד שמע והבין משהו אחר. תשאלו את שרי הציונות הדתית, לא בריאיון פומבי, אלא בחדרי חדרים, אוף־רקורד, ותשמעו מהם שנתניהו נשבע בשמו ובשמם של ג'ו ביידן ודונלד טראמפ גם יחד כי אחרי השלב הראשון של העסקה, תחזור ישראל למלחמה. בלי תרגילים וללא אותיות קטנות – ממש הבטחת ברזל.
הרי נתניהו הקריא להם את אותה הסטנוגרמה המפורסמת של שיחתו עם טראמפ, שבה הנשיא האמריקאי מבטיח לראש הממשלה שזה הסכם שמשיג את מטרות המלחמה אליבא דממשלת ישראל (קרי – סילוקו המלא של חמאס מעזה). הרי נתניהו הראה להם את המסמך של ביידן, שממנו לומדים שגם הנשיא לשעבר הבטיח לישראל את אותו הדבר. "ואם זה לא לא קורה – אין לביבי ממשלה".
תשאלו את שרי הליכוד, שישבו ליד סמוטריץ' וליד אורית סטרוק ממש באותו החדר ושמעו את אותם הדברים מילה במילה, ותופתעו לגלות שאצלם הצליח נתניהו להותיר רושם אחר. מבחינתם, לא קיבלנו הבטחות ברזל, וגם לא כל כך בטוח שהדינמיקה הצפויה בימים ובשבועות הקרובים תאפשר לישראל לחדש את המלחמה בעזה.
את האמת – כמו תמיד אצל נתניהו, והפעם ביתר שאת – צריך לחפש אי־שם באמצע. האמת היא שהפעם נתניהו, גאון ידוע בתחום השיווק, נאלץ לשווק לממשלתו את הסחורה שבקושי הסכים לקנותה בעצמו. האמת היא כי נתניהו הוא הראשון שלא בטוח לגבי המשך הסיפור. זה לא שיש לו תוכנית והסכמות שקטות שהוא מסתיר, אין לו לא את זה ולא את זה. מקסימום - מספר תסריטים אפשריים, וגם הם על הקרח.
המשא ומתן, שנמשך ונמשך ללא פריצת דרך במשך חודשים ארוכים, היה קשה וקשוח מכמה טעמים. כמובן, בגלל חמאס. ארגון טרור הוא ארגון טרור – לא אמא תרזה. ניהול משא ומתן עם רוצח סדרתי מתאפיין בהפתעות רעות רבות ומגוונות. רובן פורסמו בתקשורת במהלך חודשי המו"מ המייגע.
סיבה נוספת להימשכות המשא ומתן היא התלבטות קשה ומתמשכת של ראש ממשלת ישראל. נתניהו ניהל את המו"מ כשהוא קרוע ולא שלם עם המתרחש. רואה את סכנות העסקה, ער למחיריה – ובאותה מידה ער לאובדן הקרדיט הציבורי, למחיר הכבד מנשוא שישלם אם לא יחזיר לפחות חלק מהחטופים בעודם בחיים, וראשית כל – את הנשים. לומר "Don’t" לביידן הוא עוד היה מסוגל - וגם אמר לו "לא" כל עוד היה יכול. לומר "לא" לציבור, כולל הציבור הימני, כולל הבייס שלא רואה הצדקה לאי־החזרת הבחורות הביתה - מחודש לחודש נהיה קשה יותר ויותר.
על כן, נתניהו המשיך להתלבט בלי לקבל החלטות, וההנחיות שהוציא לצוות המו"מ תאמו את מצב רוחו: הקשחת עמדות, התעקשות על פרטים. המשא ומתן המשיך לדשדש - עד שבא טראמפ ושם סוף לייסורי הנפש של נתניהו, כדרכו – בצורה לא מעודנת במיוחד. האפקט של טראמפ אכן הכריע. השיחה שהתקיימה בין רה"מ למקורבו ושליחו של טראמפ סטיב ויטקוף, בשבת 11 בינואר, הייתה בין הקשות שחווה נתניהו בקריירה הארוכה שלו בפוליטיקה – והוא חווה לא מעט שיחות קשות, גם כאלה שעלו לטונים גבוהים וכללו איומים, כידוע.
הכרית של סער
עם זאת, בשונה ממה שנהוג לחשוב, לא רק ה"טראמפ אפקט" הוביל להסכמת נתניהו לעסקה. היה גם ביידן – אפקט שקצת חמק מהרדאר. על פי שני גורמים שנכחו בישיבת הקבינט באותו יום שישי לפני שבוע, בשלב מתקדם של הדיון הביא היועץ המדיני של ראש הממשלה אופיר פלק מסמך שגרם לסערה קטנה בקרב אלה שנחשפו לתוכנו. התברר כי על הפרק – אותו נשק יום הדין של הממשל היוצא, שממנו חששו בישראל במשך כל תקופת המעבר בין הממשלים בארצות הברית. ממשל ביידן הכין הצעת החלטה להכרה במדינה פלסטינית, שהיה מוכן להעביר מיידית למועצת הביטחון – אם לא תאושר העסקה.
השר רון דרמר יצא מהחדר וטיפל במה שאיים להפוך לאירוע. האיום האחרון של ממשל ביידן נהדף בהצלחה - ועד היום איש בסביבת רה"מ לא בטוח במאה אחוז אם מלכתחילה היה מדובר באיום אמיתי, או במנוף לחץ שהנשיא היוצא הפעיל מצידו על נתניהו, סוג של פלוגה מסייעת ל"כוח טראמפ".
כך או כך – ההסכם אושר ויצא לדרך, על המסלול שהמשכו לא ברור לאף אחד מהצדדים. בינתיים עלה ההסכם לנתניהו בשש אצבעות של חברי עוצמה יהודית, שפרשו והשאירו את הקואליציה עם הרוב המינימלי (כל עוד שר האוצר סמוטריץ' לא ביצע את הפרוצדורה הנדרשת על מנת לחזור להיות חבר כנסת).
הצטרפותו של גדעון סער ואנשיו שימשה לנתניהו כרית ביטחון, שהשאירה את הממשלה על רגליה גם אחרי פרישת בן גביר. הרוב הקואליציוני, אומנם דחוק, אכן ניצל – אך לא היציבות הקואליציונית שממנה נהנה נתניהו בתקופה שבין כניסת הימין הממלכתי לאישור העסקה ולפרישת עוצמה יהודית. קואליציה בעלת רוב דחוק, שבה כל ממזר מלך, ערב אישור התקציב, ועם סוגיית גיוס החרדים המתקתקת והלא־פתורה – זו תמונת מצב פוליטית לא חלומית.
פתרון בסגנון הלבנוני
ובכך הצרות הפוליטיות של נתניהו לא מסתכמות. שותף אחד עזב, שותף נוסף – סמוטריץ' – ממורמר ופגוע, רואה בתקופה הקרובה שלו בממשלה תקופת מבחן גרידא. אם בתום 42 הימים של השלב הראשון לא יהיה הסדר העונה לדרישות של הציונות הדתית, קשה להמציא נימוק שישכנע את סמוטריץ' שוב לא לפרוש מהממשלה ומהקואליציה.
ומה עם השותף הפורש? נראה שהלחץ שבן גביר הפעיל על נתניהו בעודו חבר בממשלה יהיה כאין וכאפס לצד תוכנית הפעולה שבן גביר הכין מיד אחרי שעזב ושהוא מוציא לפועל בימים אלה. גורמים פוליטיים שהלכו ובדקו, מספרים כי מי שציפה לראות את בן גביר מדוכא ומדוכדך אחרי שעזב את המשרד לביטחון לאומי - מצא אותו בהשכמה בשעות מוקדמות של בוקר בשיא העשייה. בימים שעברו מאז פרישתו, הספיק בן גביר לארגן ולפתוח חמ"ל מבצעי, שמטרתו היחידה היא הפעלת לחץ כבד על סמוטריץ', על המגזר הסרוג, ובעיקר – על נתניהו, כדי למנוע את השלמת העסקה על שלביה, קרי - כדי להחזיר את ישראל למלחמה בתומו של השלב הראשון.
את החודש הקרוב מתכוון בן גביר, שנחוש לא לוותר ולו לרגע, להשקיע בקמפיין ציבורי מסיבי. בתוכנית: מאות שיחות עם חברי הליכוד ועם חברי הציונות הדתית. הרשימות כבר מוכנות. בן גביר עצמו מתכוון לעבור מאולפן לאולפן, מעיר לעיר בכל מחוזות התמיכה של הליכוד ושל הציונות הדתית. הוא נחוש להגשים את הסיוט הפוליטי הגדול של נתניהו ושל סמוטריץ' - לתקוף מימין, ולא להניח עד הניצחון המוחלט. הכל יוצף ויעלה, בדגש על סעיפי ההסכם שנתניהו לא היה רוצה שהציבור יכיר. כמו למשל, ההסכמה הישראלית לאספקת 60 אלף קרוונים, שכבר מועברים לטובת העזתים שחוזרים לצפון עזה, או מאות משאיות סיוע שיעברו היישר לידי חמאס.
מה באמת יקרה כשיסתיים השלב הראשון בתחילת מרץ? האמת הלא־סימפטית היא שכנראה לא בן גביר, לא סמוטריץ' ולא נתניהו יודעים את התשובה. לא מסתירים – אלא לא יודעים. מה שבטוח יקרה, אם לא קורה כבר בפועל, הוא ניסיון לכפות על ישראל ועל חמאס פתרון בסגנון הלבנוני. הנדסת ממשלת הטכנוקרטים, כאשר רשמית חמאס לא מופיע בהרכבה. הסדר פורמלי המכריז על מניעת התחמשותו המחודשת של חמאס – בדומה להסדר שהושג בצפון. הבעיה הברורה שבתרחיש: ככל שהפתרון יהיה מקובל יותר על ישראל, כך יפחתו סיכוייו מול חמאס. וכן להפך.
תרחיש נוסף הוא, כמובן, פיצוץ במגעים לשלב ב' - וחזרה למלחמה. לא בטוח שנתניהו רוצה בתרחיש הזה כמו שבן גביר וסמוטריץ' רוצים בו. מה שבטוח הוא שבחודש הקרוב ינהלו שני השחקנים, כל אחד מצידו ומסיבותיו, מלחמה נוספת - המלחמה על תודעתו של הנשיא טראמפ. מי שיצליח לשכנע את "אדריכל השלום" מהבית הלבן כי לא הוא, אלא הצד השני, אשם בפיצוץ המו"מ – יזכה לחופש פעולה בהמשך הדרך. יהיה ההמשך אשר יהיה.