טראמפ משתולל, ביבי מחייך: התרגיל מאחורי האולטימטום לחמאס

כשהשחקן הדומיננטי ביותר על המגרש (טראמפ) דורש מעשי קיצון, פתאום נתניהו נראה בעיני הציבור והמשפחות כאלטרנטיבה שפויה יותר. במקום להיתפס כמנהיג מקובע שמפחד לקבל החלטות, הוא זוכה ללגיטימציה מחודשת. הציבור רואה מנהיג שנמצא בתווך, לא בין חמאס והחטופים, אלא בין ארה"ב ובין ממשלתו הרדיקלית.

כדי לזעזע את הזירה הוא מפעיל כוח ברוטלי. נתניהו מקבל לגיטימציה, חמאס נלחץ, מצרים נדרכת, קטאר מאבדת שליטה, וכל שאר השחקנים האזוריים מוצאים את עצמם מתמודדים עם סדר חדש – סדר כאוטי שטראמפ יצר.

טראמפ רואה את העולם כמו משחק – והוא נהנה לשחק מחדש את השחקנים

טראמפ, באופיו הגרנדיוזי, תמיד אהב להיות זה שמגדיר את כללי המשחק מחדש. המזרח התיכון, מבחינתו, הוא לוח משחק דינמי שבו חלק מהשחקנים תקועים באותו מקום יותר מדי זמן. הדרך שלו לשבור את הקיפאון? לייצר כוח מתפרץ, כמו בפיזיקה – תזוזה שמערבלת מחדש את כל החלקיקים. הוא יודע שממשלות ערב, מהמצרים ועד הקטארים, בנו מערכת זהירה ומדודה של אינטרסים. עכשיו הוא בא ומערבב הכל, ונהנה לראות את כולם רצים להסתגל לשינוי.

מעבר לכל ההיגיון האסטרטגי, יש כאן גם משהו מאוד טראמפיסטי: הוא נהנה לראות איך המהלך שלו יוצר מהומה. הוא יודע שבכך שהוא מחזק את נתניהו, הוא מערער את כל האיזון האזורי וגורם לקטאר, מצרים, ואפילו למדינות המערב להרגיש שהם מאבדים שליטה על המשא ומתן. זה מתאים לתפיסה שלו של משא ומתן – ליצור כאוס, לערבב מחדש את כל החלקים, ולתת לעצמו את היתרון של מי ששולט בסדר החדש.