"בהתחלה זו ממש הייתה תחושה שזה חלום", הוא משתף, "כל הזמן נגעתי בה, לראות שזה אמיתי, לראות שהיא באמת פה. זאת הקלה שאי אפשר להסביר אותה. במשך 477 ימים, אתה הולך לישון, וזה הולך איתך לישון. אתה קם בבוקר, וזה הדבר הראשון שפוגש אותך בבוקר - העובדה שהיא נמצאת שם, והשאלה מה עובר עליה עכשיו? איך היא מרגישה? זאת עננה מאוד כבדה שעכשיו פתאום מתפוגגת ולאט לאט עוזבת אותי".
"אבל לצד זאת, עכשיו כשהן חזרו – ולאחר שראינו את התמונות של השבים בשבת האחרונה, אנחנו באמת יודעים לומר בוודאות שהן היו בגיהינום, ושיש עוד חטופים שנמצאים בגיהנום הזה. אז האושר לא שלם", משתף יוני, "ברמה האישית אני שמח כמובן, אבל לא נוכל להשלים את הפאזל הזה עד שלא כולם יחזרו. בתור מדינה, עד שלא נעצור את הדימום הזה, לא נוכל להתחיל את התיקון ולהשתקם בעצמנו. לכן, הדבר הכי חשוב עכשיו הוא להמשיך בנחישות, באומץ, וללכת עד הסוף. להביא את כולם ומהר, הרבה יותר מהר ממה שהיה עד עכשיו".
"יש בהן כעס מסוים על מה שקרה שם", אומר אביה של נעמה, "המראות שהן נחשפו אליהם, החברים והחברות ששירתו איתן והופקרו – הכול הוביל לאיזושהי תחושה של בגידה. אז פה ושם היא בהחלט מביעה כעס גדול. שואלת איך זה יכול להיות? חלק מהעניין הזה הוא שעוד לא נעשה תחקיר מסודר, לא הוקמה ועדת חקירה ולא יודעים עד הסוף מה קרה שם. זה לא צריך להיעשות רק עבורה, אלא גם עבור כל הגיבורים והגיבורות שהיו בנחל עוז ובכלל, לכולנו כמדינה. חובתנו לשאול ולהבין – מה היה שם? איך הגענו למצב הזה? איך לא נגיע אליו שוב בעתיד?".
"ראינו את התמונות של אוהד, אלי ואור ביום שבת", משתף אביה של נעמה, "זו עוד הוכחה לכך שאם לא נחזיר אותם מהר, ואת כולם, האסון הזה ילך איתנו לדורות קדימה. יהיה זמן לטפל בכל דבר אחר – בחמאס, בבעיות הפוליטיות, ביחסים הבינלאומיים, בהרתעת אויבים אחרים – כל הגורמים שמנסים להסביר באמצעותם למה זה קשה, למה זה מורכב. הדבר היחידי שחשוב הוא הזמן שדוחק, וששם גיליוטינה על צווארם של החטופים. חייבים להחזיר אותם".
התרעות פיקוד העורף