במלאת 500 ימים לאסון הכבד ביותר בתולדות מדינת ישראל, התכנסו הבוקר משפחות החטופים במאהל המחאה מול מעון ראש הממשלה בירושלים. המשפחות, שיקיריהן מוחזקים במעמקי עזה בתנאים בלתי אנושיים, פתחו את היום בתפילה ובקריאת "שמע ישראל", לפני שיצאו בצעדת מחאה לעבר משכן הכנסת.
"בוקר יום ה-500", פתח בכאב לוי בן ברוך, בן דודו של החטוף עידן אלכסנדר. "נפתח את הבוקר בזעקה לקרוע שערי שמיים בתחינה לבורא עולם שיגאל את אחינו ואחיותינו מהייסורים הקשים, מהעינויים". בן ברוך חשף פרטים מזעזעים על מצב החטופים: "אנחנו רואים את התמונות הקשות, שומעים את העדויות הזוועתיות. הם קשורים, כפותים, מורעבים. הלב נקרע".
במסגרת המחאה הכריזו המשפחות על צום סמלי בן 500 דקות, שיחל בשעה 11:40. "הם צמים כבר 500 ימים", הדגיש בן ברוך, "אנחנו מזמינים את כל עם ישראל להזדהות למען החטופים ולצום איתנו". הצום יסתיים בעצרת חירום המונית שתתקיים בכיכר החטופים בשעה 20:00.
קולה של חנה כהן, דודתה של החטופה ענבר הימן, ביטא את כאב המשפחות: "עברו כבר 500 ימים מאז ש-4 נשים, 2 ילדים, גברים, חיילים ובחורים נמצאים בשבי החמאס. מספיק עם הסבל הזה. מספיק, די. תעזרו לנו להוציא את כולם".
הטרגדיה המשפחתית של משפחת בוכשטב מייצגת את הכאב הכפול של משפחות החטופים שנרצחו. אסתר בוכשטב, אמו של יגב ז"ל שנחטף מקיבוץ נירים ונרצח בשבי, הגיעה למחות: "בשישי האחרון ציינו שנה להירצחו של יגב ועוד חמישה חטופים", סיפרה בכאב. "אנחנו במשפחה ממשיכים במאבק עד החטוף האחרון. אנחנו לא יכולים להתעסק באבל שלנו כרגע כי אנחנו נמצאים במאבק להחזיר את כולם - החיים לשיקום והחללים לקבורה".
מכבית מאייר, דודתם של החטופים גלי וזיו ברמן, שיתפה בתחושות הקשות: "יום ה-500 הוא לא שונה מכל הימים שעברנו ואנחנו עתידים לעבור. גם אני רוצה שגלי וזיוי יהיו חבוקים בידיים של אמא שלהם טליה אחותי, גם אני רוצה להתחיל במסע השיקום והריפוי כמו כל מי שחזר משם".
שי דיקמן, בת דודתה של כרמל גת ז"ל, קישרה בין הטרגדיה הנוכחית לזיכרון השואה: "לפני 80 שנה סבתא שלי הייתה בשואה, היא חיכתה שמדינות העולם יחליטו מתי היא תשתחרר. בני המשפחה שלה נרצחו אבל היא שרדה. היא שרדה ועלתה לארץ והקימה מדינה כדי שהיא לא תצטרך לחכות יותר". דיקמן הזהירה מפני הסכנה המיידית: "אם מלחמה תיפתח לפני שאחרון החטופים חוזר, זהו גזר דין מוות על חלק מהחטופים".
נכון להיום, 73 ישראלים עדיין מוחזקים בידי חמאס בעזה, בתנאים שתוארו על ידי החטופים ששוחררו כבלתי אנושיים. המשפחות דורשות מהממשלה לפעול באופן מיידי להשבת כל החטופים הביתה, ללא דיחוי נוסף. "הזמן אוזל והחטופים בסכנה מיידית בכל רגע", הדגישה אסתר בוכשטב. עצרת החירום הערב צפויה למשוך אלפי מפגינים שיצטרפו לזעקת המשפחות.
במקביל פעילי תנועת "קומו" התייצבו הבוקר בכיכר הגיבורים באופקים, והפריחו 500 בלונים שחורים עם סימן שאלה על גביהם - בלון לכל יום שחלף מהאסון ולא התבצעה בו חקירה, ולא התקבלו תשובות. המיצג נועד לבטא את אינספור סימני השאלה שמרחפים מעל האסון, ולהדגיש את דרישת המשפחות שנפגעו והציבור הרחב להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתתן לנו תשובות.
הפעילים אמרו כי "כבר 500 ימים שעשרות חטופים עדיין סובלים במנהרות החמאס, 500 ימים שתושבים עדיין לא חזרו לבתיהם, 500 ימים של מילואים ופגיעה בפרנסה, 500 ימים ואין לנו עדיין תשובות. כדי להבין איך כל זה קרה וכדי למנוע את הפעם הבאה חייבים להקים ועדת חקירה ממלכתית עכשיו".
יום ההזדהות המיוחד נפתח בעצרת נוער אשכול בכניסה לתיכון ״נופי הבשור״. תלמידי התיכון תושבי המועצה התכנסו לעצרת מיוחדת לציון היום ה-500 שיקיריהם, בני משפחותיהם וחבריהם בשבי. גם היום, 30 מתושבי אשכול עדיין בשבי.
בין הדוברים בעצרת: קרינה אנגל, אלמנתו של רונן אנגל שגופתו מוחזקת בעזה, ששבה בעסקה הקודמת עם ביתה יובל, שלמדה עם אחיותיה בבית הספר עד אירועי השבעה באוקטובר, וליאור פאוקר תלמיד התיכון, בן דודו של תמיר אדר ז״ל שגופתו מוחזקת בשבי. כלל הנוכחים קראו להגיע לעסקה בהקדם, עסקה שתחזיר את כלל החטופים הביתה, החיים לשיקום והנרצחים לקבורה ראויה. בסיום העצרת התלמידים יצאו לעצרת המרכזית של אשכול בקיבוץ בארי.
500 ימים חלפו מאז השביעי באוקטובר, והפצע עודנו פתוח. תושבי קיבוץ בארי, יחד עם מועצת אשכול, יצאו היום בצעדת מחאה, שתסתיים בעצרת סמוך לבית העלמין של הקיבוץ – נקודת כאב וסמל לאסון שנפל על היישוב.
גבע מאיר, תושב בארי, חי כבר קרוב לשנה וחצי במגורים זמניים בקיבוץ חצרים, כמו רבים מתושבי הקיבוץ שפונו לאחר מתקפת חמאס. “מחכים שזה ייגמר, יש תחושה שהשביעי באוקטובר לא נגמר,” הוא אומר. “אנשים רבים עדיין שם, ואנחנו רוצים שהם יחזרו. זו תחושה קשה של נוודות תמידית. אין עתיד, יש רק הווה".
מאיר מדגיש את הצורך בחקירה מקיפה: “קודם כל צריך להחזיר את כולם, וצריך להתייחס לזה ברצינות. חובה לעשות תחקיר רציני, ועדת חקירה רצינית. משהו בתחושת המוגנות חייב להשתנות".
יואב סולטר, תושב תל אביב, מתגורר בחצי השנה האחרונה בקיבוץ מגן, במסגרת מכינה בעוטף עזה. עבורו, ההשתתפות בצעדה היא חלק מהשליחות: “אני פה כי חשוב לי לבוא ולתרום. אני חושב שזה מסביר את עצמו – המקום הזה עבר הרבה. אם אפשר, אז באתי. מה שאפשר לתת – אנחנו נותנים. כמה עוד? שיחזרו כבר".
חיים ילין, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול, אינו מסתיר את תסכולו: “כמה ימים, כמה חמסות. 500 ימים, והם נרקבים במנהרות. מפה נחטפנו, במדינה שלנו, עם הצבא שלנו".
לדבריו, הדרך לשיקום אמיתי מחייבת חשבון נפש: “עד שלא תהיה ועדת חקירה ממלכתית שנבין מה קרה – לא נתחיל את הריפוי. חייבים להיות עם שלם, ערכי, ולהפסיק את הפוליטיקה שמפלגת אותנו. זה לא ייתן כלום".
הצעדה והעצרת מסמנות 500 ימים של כאב, געגוע וזעקה. בארי, כמו יתר היישובים שנפגעו מהמתקפה, עדיין רחוקה מהחלמה, והמסר שעולה מהמשתתפים חד וברור: אסור לתת לאסון הזה להישכח.
גל כהן מזכיר קיבוץ בארי: "בחיים שלפני השבעה באוקטובר, היינו מגיעים ממש לנקודה הזו, לפעמים אפילו כמה פעמים בשבוע. יוצאים להליכה בשדות לפני העבודה, יוצאים עם הילדים לסיבוב בשביל הבנים, לוקחים את הכלב לטיול ומרוויחים שקיעה שממלאת את החזה. אבל כבר חמש מאות ימים שכשאנחנו מסתכלים מסביב אנחנו רואים את הדרך שממנה הגיעו מחבלים אל הקיבוץ היפה שלנו".
"אנחנו רואים את בית הקברות שהתרחב בבת אחת אל מעבר למה שהלב יכול להכיל. אנחנו רואים את שכונת הכרם שהייתה שכונה ירוקה ומשפחתית, והפכה ברגע לאירוע בלהות. אנחנו רואים את עזה - משם יצאו לרצוח מאה ושניים מחברינו, לשם נחטפו 30 מאיתנו. עשרים מאיתנו חזרו אלינו בהסכמים - חיים. ארבעה נרצחו בעקבות הלחץ הצבאי".
"הניסיון המר שלנו מראה בבירור - הסכם הוא הדרך היחידה להציל חיים. הלב שלנו נשבר לרסיסים על כל נפש שהייתה יכולה לשוב אלינו לחיבוק, ולא תחבק עוד. וראינו גם את משמעות הזמן, אלי ואוהד חזרו אלינו . שמחה התחלפה בדאגה שניצתה בליבנו למראם - אין זמן! ושבעה עוד שם".
"נשימה טל שוהם שלנו, שאנחנו כל כך מחכים ומייחלים לחזרתו כבר השבוע! ושישה שאנחנו מחכים כל כך להיפרד מהם בקבורה ראויה ומכבדת, שכל הווייתם הייתה הפוכה לחלוטין מהרגעים האחרונים בחייהם- עופרה קידר, דרור אור, אילן וייס, סהר ברוך, מני גודארד ויוסי שרעבי - זכרם לברכה. ההסכם הנוכחי הוא הסכם מורכב עם מתח רב מובנה בתוכו. שחרור החטופים מביא אט אט מעט יותר אוויר לריאות, אך גם דאגה רבה לכל מי שעדיין שם, וכמיהה אמיתית- שיושלמו כל שלבי ההסכם, שיחזרו החטופים והחטופות כולם".
ניר שרעבי שבעלה יוסי נרצח בשבי חמאס: "אני לא יודעת לספור כמה פעמים כבר עמדתי על במות וסיפרתי את הסיפור שלי. אבל כשאני עומדת על הבמה הזו אני יודעת שזה לא רק הסיפור שלי, אלא שלנו. כאן אני לא צריכה לספר על המחבלים על גגות הבתים, על הריח שעמד באוויר, על הציפייה שהנה עוד רגע הצבא ישתלט על הכל, על ההבנה הנוראה שאנחנו לבד - על התהום הרגשית שפעורה בין שתי התחושות האלה".
"מאות ימים שאנחנו נאבקות על החזרתם של יוסי ושל אלי, וכולכם איתנו. מעל ארבע מאות ימים שכולנו נושאים את הידיעה שיוסי לא ישוב חי. והנה, ביום ה-491, אחרי חודשים ארוכים כל כך של דאגות תהומיות ואכזבות קשות מנשוא- אלי ואוהד חוזרים מהתופת. השבי ניכר עליהם, אבל הם כאן. והלב נזכר מחדש איך מרגישה שמחה, איך מרגישה הקלה. אלי איתנו - מדבר, אוכל, נוכח כל כך".
"כולנו סביבו והוא אהוב ועטוף כל כך, מתחזק לאט לאט, עם כל הכוחות שטמונים בו. מאז שאלי חזר, אני מרגישה שאני קמה כל בוקר עם קרן אור שנכנסת לי לתוך הלב. שואלת את עצמי כל בוקר- זה אמיתי? הוא באמת כאן? כן. זה אמיתי וזה אפשרי. בכל שבת מתקיימת מחדש הצומת הזו - אילו משפחות יחוו הקלה עמוקה כל כך, ואילו משפחות יישארו בחושך שבוע נוסף".
"אני מייחלת כל כך שמשפחתו של טל שוהם תרגיש את התחושות האלה כבר, אחרי תקופה ארוכה כל כך של דאגה קיומית וגעגוע. מייחלת שכל המשפחות יחוו את השמחה שבחזרת אהובם. כל החיים חייבים לחזור כמה שיותר מהר לחיק משפחותיהם, החיים שלהם בסכנה מיידית, והחיים שלהם חשובים לנו כל כך".
"גם אנחנו חיכינו וחיכינו... אמרו לנו 'עוד שבועיים', אמרו 'שבוע הבא', אמרו 'ביום שני' ואחר כך 'בסוף השבוע'. לבסוף אתה כבר לא מאמין, חושב שוויתרו עליך. וכל זה כשהייתי רק 54 יום - מה עובר על מי ששם כבר חמש מאות ימים?? כשהייתה עסקה באחד הימים, בבוקר אמרו שאשתחרר, בצהריים אמרו 'אולי', ובערב... כבר לא... אולי מחר. הבת שלי השתחררה בלעדיי. למזלי האריכו את העסקה והמשיכו עוד פעימות".
"אם לא היו עוד פעימות לעסקה, לא הייתי יוצאת, לא הייתי יוצאת מאותו הבית בו הייתי ושבו נפרדתי מאיתי סבירסקי, שהיה אמור לחגוג היום יום הולדת 40. אותו הבית שאחרי 45 יום נוספים קרס על איתי, יוסי ונועה בגלל הפגזה. כל כך הרבה זמן עבר בין העסקה שבה אני חזרתי לעסקה הנוכחית. איך ייתכן שאנחנו מציינים את היום החמש מאות? זה זמן שבו איבדנו אנשים יקרים".
"זו אחריות של כולנו לעשות את כל מה שאפשר כדי שכל השלבים של העסקה ימשיכו!! הם חייבים לצאת משם, כולם! החיים לשיקום והמתים לקבורה. חייבים לסגור את הפרק הנורא והכל כך ארוך הזה. אפשר להוציא אותם משם, חייבים להוציא אותם משם, וזה חייב להיות עכשיו!".
"הגאווה שלי שהפכתי לישראלית. ב-7 באוקטובר התעוררתי, לא הבנתי מה קורה ופתאום שמעתי שיותם נמצא בכפר עזה בממד, אני מתקשרת לשאול מה קורה, הוא ענה סבתא אני קצת מודאג, יש מחבלים בקיבוץ. תשמרי על עצמך, זה יכול לקרות בכל מקום וכך קרה. מרגע זה נהפכתי וראיתי במו עיני שוב את היערות הבוערות בפולין, את המסע הכבד של אמא שלי ועדיין לא האמנתי. חשבתי עוד מעט הצבא יציל אבל זה לא קרה. הסכמתי לחזור לפולין בפעם הראשונה למען יותם, למען תושבי העוטף. רגליים המשיכו ללכת אבל הראש לא היה מחובר לגוף. 500 ימים זה נצח ואנחנו קוראים לכולם לקום ולצעוק די! די! די!".
מכתב מנכדתה: "סבתא נסעתם למסע לשורשים וההיסטוריה שלנו להראות לעולם מה עברנו ושרדנו ומה אנחנו שוב עוברים היום. שקט מזויף, שקט מתייבש אבל אתן צועדות בקול שלכן. כל האסונות באים משנאה ויצר הרע. להיות אחרים על הטוב והרע. כולי תקווה שתחזרו מהמסע עם כוחות מחודשים עם זיקה להפיץ את החיים שבתוככם".
"הרגשתי מאז המסע שיותם מחבק אותי ואומר- עכשיו זה הזמן שלך, את צריכה לדבר. הייתי מוותרת על הכל בשביל לחבק בחזרה את כל עם ישראל. העם הוכיח שהוא חזק, המשיך לתמוך ולחבק ולצערי הרב אני לא יכולה לומר זאת על המדינה - שאכזבה אותי כל כך קשה. הייתי בטוחה שהגעתי למקום בטוח, שזה לא יקרה שוב - אבל זה קרה. אני לא אשכח אבל לא אסלח לכל מה שקרה בעוטף שלנו".
משפחות החטופים במיצג מול כנסת ישראל: ״נעשה הצעד הנכון שהיה צריך להיעשות מזמן של להחזיר חטופים, אבל זו תחילת הדרך. ביום ה-500 יש עדיין 73 חטופים שלא בבית, ומפה אנו קוראים לממשלת ישראל: התחלתם - תמשיכו!״
משפחות חטופים רבות התכנסו כעת מחוץ למשכן הכנסת בירושלים במיצג למען 73 החטופים שעדיין נמצאים בשבי החמאס ובקריאה: תוציאו אותם ואותנו מהגיהנום!
מתוך דבריו של אודי גורן, בן דודו של טל חיימי ז׳׳ל: ״אם היו אומרים לנו ש-500 יום אחרי אנחנו עדיין נהיה פה - אני לא חושב שיש כאן אחד שהיה מאמין. אנחנו סופסוף במצב שאליו פיללנו וייחלנו, שיתחילו להחזיר את החטופים הביתה במתווה שלא מסכן את חייהם וחיי חיילים, ושיש פה הבטחה ויודעים מי חוזר ומתי. דבר ראשון - אנחנו רוצים להכיר בכך שסופסוף נעשה הצעד האמיץ הזה שהיה צריך להיעשות מזמן של להחזיר חטופים הביתה. אבל הצעד הזה הוא תחילת הדרך".
"ביום ה-500 יש 73 חטופים שעדיין לא בבית, אנחנו מצפים בשבועות הקרובים לכאלה שאמורים להגיע, ובאותה נשימה יש כאלה שאנחנו יודעים שעדיין לא אמורים להגיע. וביום ה-500 אנחנו קוראים בראש ובראשונה לממשלת ישראל ולעומד בראשה- התחלת, תמשיך! התחילו השיחות על שלב ב׳, וביום ה-50 שתעברו לשלב ב׳ אנחנו מבקשים לדעת כמו שאנחנו יודעים עכשיו מתי חוזרים ה-33, מתי יחזרו ה-73".
התרעות פיקוד העורף